בעיירה קטנה וזנוחה בפריפריה שמצביעה ביבי חי נער תַּם-לֵב וְטַם-בַּל, ושמו תום פינוזיו, והוא עובד לפרנסת אמו האלמנה ושבעת אחיו היתומים כשליח על טוסטוס ב"דוידפיצה" של האחים דויד.
והנה יום אחד, בדרכו עם פיצה משפחתית חצי-אנשובי חצי-זיתים לביתה של דינה-בלרינה המכשפה משיכון סלע קיומנו, התפוצץ לפתע הצמיג האחורי, והטוסטוס עף באוויר והתהפך לצד הכביש המשובש. פינוזיו ההמום אומנם שבר קצת את היד, אבל בעיקר לא ידע את נפשו מרוב תיסכול ובילבול, בגלל שלא ידע מה עליו לעשות עכשיו.
להחליף גלגל אינו יכול, יען כי כבר שעת ערב היא, ועולם הצמיגים והפרסות של סמי וסוסו כבר סגור, וככה גם הטאיירים של ויקטור טאייר. מצד שני, אם יחזור לדוידפיצה ויספר לבעלי-הבית שלו את אשר קרה, יקבלו גם שימעון חלסטרה וגם ג'ינו ג'ננה וגם יפטרו אותו גם מייד וגם על המקום.
ואז מי יפרנס את אמו שוש האלמנה ואת אחיו היתומים רונן, אילנית, יונתן, כפיר, אופירה, ברקו ומרקו? מי יתננם עוף, כמאמר המשורר? והכיצד יעמידו ערב שבת חלה לקידוש על שולחנם וקדוש מהמכולת כבר לא מוכן למכור להם בהקפה, הא?
אם כך, שב והרהר תום בתום ליבו, אקח את הפיצה כמות שהיא עוד חמה מהתנור ואאוצה ואף ארוצה, כמו שלמדנו בשיר של חיים נחמן ווייצמן, חיש קל וגם חיש גד לא לדויד פיצה אלא לדינה-בלרינה, שזה כולה איזה רבע שעה ריצה גג, אם חוצים את איפה שהיה המיקשת אבטיחים של בדיחי, ואני ייתן לה את הפיצה ואת שני הערסים-קולה ואת הלחם שום, ואף אחד לא יידע שום כלום מכול הבלגן שהיה.
אמה מה? כשפתח את הארגז של הטוסטוס השכוב בשביל להוציא את הפיצה של הבלרינה המכשפה, מה ראה? שכל הפיצה מלאה מלא מלא מלא חול. וכמה שלא ניער אותה, אפילו שנפלו כמה זיתים ואנשובים וגם פפרון אחד, עדיין נשאר עליה בוחטות ומוחטות וגם כן שליכטות של חול דבוק לגבינה הדפוקה הזולה בת-זונה של האחים דויד הרמאים הקמצנים המאניאקים, הלוואי שימותו בהתקפת לב או קסאמים, מה שיבוא קודם, כמו שמת אח שלהם דויד רפא השמן כמו לאפה, שהיה לו את נסיך השווארמה, שדרסה אותו האוטו זבל.
קודם אני ירוץ, ובדרך אני יחשוב, בשביל לא לבזבז זמן, החליט פינוזיו בצעד נועז, וכך אומנם עשה. אבל בגלל שהוא היה רץ הרבה יותר מהר ממה שהוא היה חושב, יצא שפינוזיו המיוזע הגיע אצל הדירה של דינה-בלרינה וצילצל לה בפעמון, עוד לפני שהיה לו מחשבה מה להגיד לה. והנה לפני הדונג השני היא כבר פתחה לו את הדלת, לבושה אך ורק בקומפיניזון, או איך שלא קוראים לשמלת הפיג'מה הורודה השקופה של שבת, מה שהיא לבשה עליה.
"יפה, בחורצ'יק, באת צ'יק צ'ק", חייכה המכשפה המכוערת בעלת החטוטרת, "וואלה, זה פעם ראשונה שהפיצה באים אצלי בזמן. למה שהם תמיד מתבלבלים בין רחוב עולי הגרדום לרחוב עולי תימן"
"אני יודע", השיב פינוזיו בעודו מתנשף, "גם כן אני התבלבלתי פעם, אבל למדתי קמח"
"לקח", תיקנה אותו המכשפה.
"כן", אמר הנער השליח, "נכון, אם אין לקח – אין תורה"
"אין דבר. העיקר שיש פיצה", הרגיעה אותו דינה-בלרינה וציחקקה כקלמנטינה רקובה, "ועכשיו בוא ניראה אם הבאת לי לפי ההזמנה".
פתחה המכשפה המקומטת בידיה הגרומות את הקרטון המעוך וחשכו עיניה זה לא מילה.
"מה זה צריך להיות?!", צרחה בבהלה.
"מה?!", היתמם פינוזיו בעזות-מצח, "חצי חצי, תיקו תיקו, כמו שביקשת".
"אבל מה זה האבקה החומה המגעילה הזאת?!"
"זה לא אבקה. זה תוספת מיוחדת, תערובת תבלינים פצצות-לפיצה, חינם, במבצע"
אולם כיוון ששיקר במצח נחושה, הזדקף לפתע, כמו תמיד שהיה משקר, איבר מינו של פינוזיו והתארך עד למאוד, עד שנעמד כתורן של אוהל במעלה מכנסיו.
"ומה זאת הבליטה הזאת?", הוסיפה ותמהה דינה-בלרינה, "מה אתה מחביא שם?"
"לא. לא מחביא שום דבר", הסתבך פינוזיו בשקריו ותורן אוהלו כמעט וקרע את מכנסיו לגזרים, פלפלים ומלפפונים, ועשה מהם סלט.
"איך אמרת שקוראים לך?", שאלה לפתע בלרינה ברוך נמס בכוס.
"תום", אמר הנער המיוחם משקריו, "תום פינוזיו".
"מה זה פינוזיו?!" תמהה המכשפה , "אתה טונג'י?"
"לא, לא", הסביר השליח, "זה כמו פינוקיו, אבל עם זין".
"כן, כן, אני רואה", צחקה עכשיו המכשפה במלוא פיה חסר השיניים, ומיד צעקה לחדר השני, "מרמל-עדה, מרמלה-עדה, תבואי פה!"
מהחדר השני יצאה בחורה, דומה שתי טיפות כיעור למכשפה הזקנה, אבל בקומפיניזון לא ורוד מזעזע, כי אם כתום מישמיש.
"תכירו", אמרה דינה-בלרינה , "זו הבת המתוקה-דבש שלי, מרמל-עדה, וזה החתיך, זה החתן שלך, תומי פינוקיו, אבל עם זין משהו-משהו".
"אבל אימא", התרעמה המרמלדה הכתומה, "הוא בכלל לא בטעם שלי"
"על טעם ועל ריח אין להתווכח", פסקה המכשפה הזקנה, "תעשי מה שאומרים לך"
"מה?", תמהה המישמשה.
"קחי אותו מייד לחדר שלך ותני לו טיפול אוראלי, אבל שיהיה מקסימאלי".
"מסקימאלי?!", תמהה הנערה הכאילו תמה, "מה זה מסקימאלי?"
"זה אומר שאת מסכימה לי, שאת מסכימה לי לעשות לו אוראלי".
"אבל מה זה אוראלי?", ביקש גם פינוזיו להבין משהו מכול המילים האלו לא בעברית.
"זה מצווה גדולה", הסבירה המכשפה הממולחת, "תורה לי – אורה לי"
"אה, אם זה מצווה, אז בשמחה", אמר הנער שומר המצוות ונכנס לחדר הטיפולים.
"ותבקשי ממנו שישקר אותך", לחשה האם לבתה.
"שישקר?!" למה שישקר?!"
"למה שהוא כמו פינוקיו, כמו שפינוקיו משקר", הסבירה המכשפה-האם במתק-שפתיים, "אבל אצלו לא עם האף, זה עם הזין"
"שישקר, בטח שישקר, כמה שיותר ישקר", צהלה הבת המאושרת וזינקה כלביאה שלוחה אל טרפה הלוהט.
"תגיד לי שאתה אוהב אותי", פקדה מרמל-עדה בנשיקות לחות על פינוזיו המטושטש מרוב אושר.
"אני אוהב אותך", מילא הנער התמים את בקשתה ואיבר מינו הזקוף והמתארך מילא את תחתוניו ופילח את מכנסיו כבקוע הטיטניק את הקרחון, כמו בסרט, או שאולי זה היה ההיפך, אבל מה זה משנה עכשיו?
"כן", צווחה הנערה המתייחמת למראה התותח המתנייע לכיוון פניה, "שקר אותי, פינוזיו!"
"אני אוהב אותך", התלהב הנער מעוצמתו החדשה וצרח בכל כוחו, "אני אוהב אותך, אני אוהב אותך"
ומרמל-עדה דפקה לו בתמורה טיפול אוראלי אחול שרטוטה עד ששמע בראשו קולי-קולות של להקת הדרבוקות של יועז סבסטיאן הנדל.
כעבור חודשיים התחתנו השניים. והם היו יכולים לחיות מאז ועד היום אם לא בעושר אז לפחות באושר, אילולא אירעה להם תקלה.
מה שקרה זה שמרוב שהייתה מרמל-עדה עושה לו נעים מאוד מאוד מאוד, התאהב בה פינוזיו עד למעלה מראשו, והיה כרוך אחריה כפסטרמה מעושנת אחר סנדוויצ'ה. ומכיוון שכך קרה, הרי כשהיה צועק לה בשעת מעשה "אני אוהב אותך, אוהב אותך, אוהב אותך", כבר לא היה הדבר בחזקת עשיית דבר במירמה, יען כי עכשיו היה אוהב אותה הכי באמת התורה. משום כך, ולמרות כל הלחם שום שצרך, בעצת הרב הצדיק אבו-כמון שליט"א, כבר לא היה איבר מינו מזדקר כבראשונה, אלא מידלדל היה כנקניקיה דלה, כמו אלו שמוכר דויד הנקניק בתוך לחמנייה, עם הרבה הרבה קטשופ, שלא ירגישו הילדים בטעם שזה בשר טחון של של עיזים של ערבים ושל חתולים מה שדרס באותו היום האוטו זבל.
כשסיפרה מרמל-עדה האומללדה את החדשות לאימה המכשפדה, ידעה זו מייד מה צריך לעשות. "אלך לשאול בעצתו של הבבא-תור", אמרה, "שמעתי שהוא עושה נפלאות"
"אבל חשבתי שהבבא-ניסים עושה נפלאות", התפלאה מרמל-עדה.
"גם כן", השיבה דינה-בלרינה, "אבל הוא יקרן. עוד שהיה ירקן היה ירקן. פעם מכר לי קילו עגבניות בשמונה שמונים, נשבעת לך"
"מה את אומרת?!", התעצבנה מרמל-עדה, "טוב, תלכי אצל השני"
ואכן, בתוך פחות מחודשיים וחצי, בגלל שאחותה של הדודה של המזכיר בימי שני, שהיה יום חופש של המזכיר הראשון, של הבבא הייתה נשואה לבן-אחותו, לא הגדולה, השנייה, זאת עם הבלי שפם, של שפיצר המפגר שהיה עובד מנפח-אויר בחנות אופנועים של הגיס שלה, נעים מעוד, שהיה, בזמן שעוד הייתה נשואה לשוקי מהשקשוקה שעזב אותה בשביל רינה מהקוסקוס של סימה, בזכות הפרוטקציה הזה שהיה לה, נכנסה דינה-בלרינה אצל הבבא-ניסים, כי הבבא-תור נפטר בינתיים, באופן ספשל, מחוץ לתור.
אחרי שנתנה את המעטפה עם השלוש וחצי אלף שקל לזיקרי המזכיר, שטחה האם המסורה את צרותיה של בתה האהובה בפני הרב הנכבד, שהנהן כל הזמן בראשו מחמת הפרקינסון ולבסוף אמר:
"מַמְבָּה בּוֹמְגוֹ בֶּגבָּג דוֹגלוֹנְגוֹ מֶמְבּוֹ מִיגְמִיג אָגַמֶגְלֶלוֹ קִישְדִיש קָקָה"
"מה?", שאלה דינה-בלרינה שלא הבינה.
"הוא אומר", אמר זיקרי, "שאתן צריכות לגרום לו, לבחוּר, שיבגוד בה, בבת שלך"
"אה?", נדהמה המכשפה.
"גוּלְבּוֹן דֶגדָג אֶשְקוֹ דִיג מָגוֹ מֶרְבִּיק מַשְתוֹזֶנְקוּ", המשיך הרב בדבריו.
"ואז, כשהיא תשאל אותו אם הוא בוגד בה, הוא ישקר ויגיד שהוא לא בוגד בה", המשיך ותרגם המזכיר.
"וְאוּנַנְץ אוּנְץ תַּרְתֵר מַזֵרָקִי קַקְדֶש מַש דֶנָהוֹן"
"ובא לציון גואל", תירגם וסיכם המזכיר זיקרי.
"רעיון גאוני", התפעלה דינה-בלרינה, "תודה רבה, תגיד לו"
"הֶגוֹמָגוֹס גֶרְדִילֹי מֶצְמַץ אֶסַטוֹ בְּרָה", אמר המזכיר לבבא.
"צוּמְבָּנָה צוֹמְבּוּנָה", מימצץ הרב הקדוש בעינו הבריאה.
"על לא דבר", תירגם המזכיר, "וחג שמח".
דינה-בלרינה נהגה בדיוק על פי עצתו המעולה והמועילה של הבבא-ניסים, וסיפרה כל אותו הלילה בנפלאות אבר מינו המזדקר מדבר שקר של חתנה לכל אחיותיה, גיסותיה, דודותיה ושכנותיה, והנה, הפלא ופלא, השמועה עשתה את שלה במהירות, ומאז לא חלף חצי שבוע מבלי שבגד פינוזיו באשתו.
"מה זה, איפה היית אתמול בלילה?", הייתה אפוא שואלת תמיד בליל המחרת מרמל-עדה את בעלה האהוב.
"אה, אל תשאלי", היה אז פינוזיו משקר בלי להניד אף אף, "הייתה מסיבה בקיבוץ הטוחנים, הזמינו פיצה כל הלילה", או "הייתה יומולדת לבן של שושנה מהפרחים, הבאתי משאית פיצות לכל הגדוד שלו ברמת-הגולן", או "הייתה ישיבה בישיבה, את יודעת, ליל שימורים כזה, אפונה וגזר ופיצות, כל הלילה טחנו תוספות", וכל מיני כאלו.
"אתה בוגד בי או מה?", הייתה אז כאילו מתעמרת בו מרמל-עדה.
"מה פתאום בוגד, מישמישית?", היה אז פינוזיו משקר במלוא החנופה.
"כן, כן", הייתה אז צורחת מרמל-עדה בחדווה ותאווה, "שקר אותי, פינוזיו! שקר אותי, עוד, עוד שקר אותי, עד הסוף שקר אותי!"
ומאז, בעזרת השם ובבא-ניסים, חיים סוף-סוף תום פינוזיו ומרמל-עדה באושר גדול עד עצם היום הזה ועד העצם בכלל.
