בקצה שכונת נווה-יצחק רבין גר רופא אלמן ולו בת יחידה, בת כמעט ט"ז שנים, והיא יפת מראה עד מאוד ושדיה מוצקים וזקורים להפליא וגם תחת גדול עגול ונאה לה, וכל גבר שהיה שוזף בו את עיניו לא יכול היה שלא להסב ראשו ולהביט אחוריו.
ויהי היום ויקרא לה אביה הדוקטור ויאמר לה "ראי נא, רגינה", יען כי זה היה שמה ,"אני כבר לא ילד, וגם את כבר לא ילדה, אם את מבינה את הרמז".
רגינה הבינה.
"אז מה אתה אומר, אבא?'', שאלה, "שאני אתחיל להזדיין?"
"לא. לא. מה פתאום להזדיין", הזדעזע האב הזקן, "להתחתן. קודם כל להתחתן, ורק אחר-כך להזדיין, כן?"
"כן", אמרה הבת, אבל הוסיפה ואמרה "אבל..."
"אבל מה?", ביקש האב לדעת. "אבל איך אדע עם מי להתחתן, אבא, אם אי אפשר קודם להזדיין?"
"לא. לא. לא, בשום אופן לא", פסק האב, "אנחנו נעשה את זה כמו שצריך. אני אפרסם מודעה שאת מחפשת חתן, ויבואו הבחורים המועמדים ואז תעמידי אותם במבחן"
"אוראלי או אנאלי?"
"אוי ואבוי לי!"
"אז איזה מבחן?! תיאורטי?! כמו שעשו לאחות של אתי, שהתחתנה בסוף עם איזה פתי?"
"לא. לא. מבחן מעשי", הזדרז האב לתקן את דבריו, "כן. מעשי. אני יודע מה תעשי"
"מה?", שאלה רגינה וריר מתקתק הציף את פיה.
"את תשלחי אותם לעשות קניות בסופר", הכריז האב בגאווה.
"מה?!", התייבש פיה של הנערה כבאר חרבה.
"את תכיני לו רשימה ותראי איך הוא עומד במשימה", המשיך האב ופיתח את הרעיון.
רגינה ממש לא האמינה למה שהיא שומעת, אבל בסופו של דבר נענתה והסכימה, כי היא גם הבינה שאין לה כל כך ברירה, וגם מתוך כך שבתוך תוכה הייתה בת טובה לאמה המנוחה ולאביה המסור. וחוץ מזה, הוסיפה וחשבה עמוק בליבה, אולי בכל זאת נוציא מזה פה ושם איזה סטוץ.
הלך אפוא הדוקטור הנכבד ותלה על כל העצים, באמצעות נעצים, מודעה בזה הלשון:
"הרופא הדוקטור גרופר מחפש חתן לבתו היפה. כל המעוניין יבוא אצל דירתו, בימים ראשון, שלישי וחמישי בין השעות 16:30 ל-18:00. המאחר לא יתקבל. תודה ובהצלחה"
ובינתיים הלכה רגינה היפה והכינה רשימת קניות לסופר ב-177 עותקים, שכן תקוות גדולות להצלחה לא בדיוק תלתה במבחן המחורבן, כדלקמן:
1 לחם מחיטה מלאה, פרוס
1 חבילה פריכיות אורז עגולות
1 קילו עגבניות, לא שרי
חצי קילו מלפפונים, לא גדולים
1 חסה מסולסלת
חצי קילו שניצל פרוס
1 קילו אורז פרסי
3 קופסאות טונה מים
2 קוטג' 5%
6 ביצים
ופירות.
ביום הראשון הגיעו לבית הרופא המומחה ובתו הכוסית המעטירה שבעה מועמדים, וכולם נשלחו לסופר ואף חזרו והציגו את שלל קנייתם.
הראשון, בחור חסון, הביא חסה רגילה.
"מה זה?", שאלה רגינה.
"לא היה מסולסלת", אמר החסון, "אז הבאתי ישרה. לא טוב?"
"בכלל לא טוב", הודיעה הכלה המיועדת לחסון, "אפילו אסון".
"היית צריך ללכת לסופר אחר", פסק האב הרופא וגירש את המועמד הראשון.
השני, גבר צחקני, הביא טונה בשמן.
"התבלבלתי", הודה.
"שלום ותודה", הודתה לו רגינה וצחקקה אותו מעל פניה.
השלישי, גברבר רומני, הביא אורז אוזבקי במקום פרסי.
"אוזבקי, פרסי, מה זה משנה?", התריס הרומני, "כולם כורדים".
"הדרך ללב האישה רצופה בניואנסים", העיר לו הרופא.
"אבל לא היה רשום ניו-דאנסים", התלונן הגברבר הממורמר, "אחרת הייתי מביא"
"יותר אל תבוא ואל תביא", הודיע לו האב המאוכזב.
הרביעי, בעל האף הבולבוסי, הביא תפוחי אדמה במקום אורז.
"היה יותר זול בשבע-עשרה אגורות מהאורז הכי פרסי", אמר, "לא חראם?"
"חראם עליך ועל פניך", אמרו לו האב והבת יחדיו והראו לו את הדלת.
החמישי, פולני ממושקף, הביא הכול כמו שצריך וגם קילו תפוחים וקילו אגסים.
"ומה עם אפרסקים?", שאלה רגינה.
"לא היה כתוב", התגונן המתורבת.
"אז למה הבאת תפוחים ואגסים?" העלתה רגינה את דרגת הקושי של השאלות, "גם הם לא היו כתובים"
"כי תפוחים ואגסים זה טעים", השיב הפולני.
"זה טעים לך, לך!", זעקה רגינה, "אתה רואה? אתה חושב רק על עצמך, רק על עצמך אתה חושב! רק על מה שטעים לך. ומה עם מה שטעים לי? כי אם היית חושב טיפה גם עלי, רק טיפה, מיד היית מבין שאני אוהבת אפרסקים"
"מתה על אפרסקים", חיזק אביה את דבריה. אבל דברי הנחמה של האב המאוהב לא עזרו, ורגינה הנעלבת עד עמקי נשמתה פרצה ביבבות עזות.
"תראה, תראה מה עשית", נזף הרופא הנרגז בפולני המבאס, שברח משם על עוד נפשו בו.
"מה את מי? אותי. הרי הלכת לעשות קניות בשבילי. למה לא שאלת אותי?"
"אבל את לא היית שם איתי"
"ואין לך טלפון נייד?"
"יש לי. בטח שיש לי"
"נו?"
"מה נו?"
"אז למה שלא שאלת אותי בטלפון?"
"אבל חשבתי שאת רוצה רק פירות טריים. בגלל זה לא שאלתי אותך אם את רוצה בקופסאות. כי הייתי בטוח שאת לא רוצה בקופסאות, את מבינה?"
דמעות חמות של תסכול רותח זלגו מעיניה של רגינה הרוטטת, והמעוצב התעצב והלך לו.
העלם השביעי, זהוב-תלתלים ושזוף, דווקא הביא אפרסקים, וגם שזיפים אדומים.
"ומה עם שזיפים צהובים?", שאלה רגינה הנרגנת, "למה לא הבאת שזיפים צהובים?"
"אבל זה לא העונה", התגונן השזוף המתולתל.
"זונה תקרא לאמא שלך!", התרגז הרופא המנומס והשליך את המחזר גס-הרוח מכל המדרגות.
באותו שבוע עצמו הגיעו עוד עשרה מועמדים, אבל כולם, עד אחד, נכשלו במבחן הפירות.
השמנמן הביא תפוחים, תפוזים, אגסים, שזיפים ואפרסקים.
"איך אפשר בלי בננות?", התפלאה רגינה היפה על טעותו המרה, ונאלצה להשיבו ריקם.
האלגנטי עם החולצה המשובצת הביא תפוזים מזני ולנסיה, וושינגטון ושמוטי, תפוחים מזני יונתן, גרנד, סמית ודלישס, שזיפים מזני תמר וסנטה-רוזה, אשכוליות דם וקלמנטינות גם.
"ומה עם פסיפלורה?", שאלה רגינה.
"לא", אמר האלגנטי, "אני לא רוצה אף בחורה אחרת, רק אותך".
"יאללה, יאללה, שמענו עליכם, כולכם נוכלים ובוגדים", התעצבנה היפה וגירשה גם אותו.
היפיוף עם החיוך המזויף הביא תפוזים ואשכוליות ותפוחים ובננות ושזיפים ואפרסקים ותות-עץ ותות-שדה ופטל ואוכמניות ומה לא?
"קרמבולה!", זעקה הכלה המיועדת, "לא הבאת קרמבולה!"
"אבל אין פרי כזה, קרמבולה", ייבב החייכן.
"מה קרה לך", התפלא אביה הרופא של רגינה, "בטח שיש קרמבולה"
"אתם אולי מתכוונים לקרמבו", ניסה היפיוף את מזלו.
"לא קרמבו ולא נעליים", צעק עליו האב ובעט אותו החוצה, "קמרבולה!"
הרביעי היה סטודנט קשה-הבנה, והוא לא הביא שום פרי.
"מה זה?", השתוממה רגינה היפה, "למה לא הבאת פירות?"
"כי לא היה כתוב איזה פירות", הסביר הרביעי, "אז לא ידעתי מה להביא"
"אבל זה בדיוק המבחן", חזר והסביר לו האב המיואש, "לבדוק אם אתה מסוגל להביא לבתי היפה את הפירות שהיא רוצה, אתה מבין?"
"אבל איך אני יכול לדעת מה היא רוצה, אם היא לא כותבת מה היא רוצה?", היקשה הסטודנט הנודניק.
"תגיד לי, אתה מטומטם או מה?", יצא הרופא מכליו, והסביר לאידיוט את כל התורה, "גבר צריך להבין איזה פירות אשתו רוצה, גם אם היא לא כותבת לו איזה פירות היא רוצה, אתה מבין? אלו הם חיי הנישואין."
"הבנתי", אמר הסטודנט, "יש מועד ב'?"
רגינה ואביה התלחשו והתייעצו, ולבסוף אמרו לו "לא".
החמישי, שען שעון על מקל, הביא תפוחים וענבים ואבטיח ומלון וקרמבולה ופיגו'יה ואפילו אפרסמון.
"ואיפה המנגו?", תהתה רגינה.
"לא אמרת מנגו", התעקש השען.
"אבל אני חייבת מנגו", הסבירה רגינה, "זה מקל לי על העיכול"
"אם זה כל כך מקל לך על העיכול", תהה גם השען, "אז למה לא רשמת מנגו בפתק, הא?"
"בדיוק בגלל זה לא רשמתי, סמרטוט שכמוך", הטיחה בו רגינה קרמבולה ואפרסמון, "בגלל שזה מובן מאליו, שזה ברור, שזה ידוע, שזה כתוב על הקיר, חמור אחד, חזיר!"
ברח משם אפוא השען שבור-הלב, שעון על מקלו השבור, כל עוד נפשו בו לא נסדקה.
מועמדים רבים המשיכו לפקוד, בזרם הולך ופוחת, את בית הרופא האלמן ובתו השרלילה, אלא שכולם, עד אחד, נכשלו במבחן הקניות בסופר של הבת היפה של דוקטור גרופר.
וכך חלפו השנים ולא מצאה רגינה היפה גבר כלבבה בכל השכונה והסביבה והעיירה והמדינה והיבשת והכדור. ובינתיים גם הלך הרופא האלמן לעולמו וחתן אין לבתו.
וגם הזמן, מה לעשות, עשה בתוך כך את שלו, ופניה היפים של רגינה התקמטו והתכערו, ושדיה היפים והזקורים צנחו מטה מטה, והתחת שלה תפח ובלה וניראה כמו בטטה.
והנה, לפתע, ביום סגריר אחד, נכנס לביתה גבר חבוש קסקט, וכך אמר לה "אה, יפה, מה נשמע? וואלה, לא ראיתי אישה איזה שלוש-עשרה שנה. רוצה להתחתן איתי, כפרה?"
אמרה לו רגינה "כן, בוודאי, אשמח מאוד, אבל קודם לכן עליך לעמוד במבחן"
"מבחן? איזה מבחן? לתקן את הברז? להחליף מנורה? לפתוח את הסתימה? להוריד את הזבל? בטח. מה שתגידי"
פתחה רגינה את המגירה נתנה בידו רשימה דהויה ומצהיבה.
אץ הקסקט לסופר, ובתוך שעה קלה שב, עליז ושמח, עם סליו.
"הנה יש פה הכול מה שביקשת, נשמה", אמר, "ובפירות הבאתי לך תפוחים, אגסים ושתיים בננה".
"רגע, ומה עם שסק?", שאלה רגינה.
"שסק?!", התעצבן הקסקט, "שסק זה עשרים ושבע שקל לקילו, מה את חושבת, תפסת לך פה איזה רוטשיל? יאללה, יאללה, תרימי את התחת ותכיני ארוחת ערב!"
"אבל," התעקשה רגינה כמנהגה מימים ימימה, "יש לי חשק לשסק"
"גברת, את לא יודעת עם מי יש לך פה עסק", התעצבן הקסקט עד מאוד על רגינה.
"וגם חסר לי פיג'ויה", עוד הוסיפה הכונפה.
"אז הנה לך שסק", אמר הקסקט ונתן לה סטירה עזה בלחי שמאל ואז הוסיף לה גם סטירה אדירה בלחי ימין והוסיף, "וגם אחלה פיג'ויה. ועכשיו תקומי לבשל, לפני שאני חותך לך את הכרבולת, יא קרמבולה!"
מיד קמה רגינה לבשל לדוד המלך, זה היה שמו של הבחור עם הקסקט, ארוחת ערב, ומאז חיים השניים באושר ואושר עד עצם היום הזה.
