2019 - 2020

18.3.19

זה אתם הרוצחים, לא המשטרה

בינתיים, תוך כדי מערכת הבחירות חסרת-החשיבות הזאת (הכול בסדר. תהיה ממשלת אחדות לאומית) קורים גם דברים קשים. כך, למשל נרצחה לפני שבוע בלוד צעירה בת 18, דיאנה אבו-קטיפאן, ככל הנראה על ידי גברים (אחים? דודים?) בני-משפחתה, שהתנגדו לחתונתה עם בחור שבחרה, בגלל שהוא מדת או עדה אחרת, או שהוא מרכיב משקפיים עם מסגרת שאינה הולמת. וכך, ומאותן סיבות, נרצחה גם לפני כחצי שנה הנרייט קרא בת ה-17 מרמלה הסמוכה, כנראה על-ידי אביה שלה, דמה ובשרה. 

גם בין היהודים יש כמובן רבים מאוד, רבים מדי, שמאמינים שהתאהבות, שלא לדבר על נישואים, של יהודי/ה לערבי/ה הם בגדר אסון, זוועה ואפילו שואה, אבל הנטייה לרצוח בשל כך את הבחורה שהתאהבה (ואף פעם, כמובן, לא את הבחור שהתאהב) במי שאינו מדתם או עדתם, גבוהה פי מיליון בערך אצל הערבים מאשר אצל היהודים. ומי אשם בכך שגברים ערבים רוצחים פה ושם את בנות-משפחתם על שהתאהבו בגבר "אסור"? למנהיגי הציבור הערבי יש תשובה ברורה – המשטרה. כך, למשל, כותבת כאן למחרת הרצח מייסם ג'לג'ולי, יו"ר סיעת חד"ש בנעמת, מאמר תחת הכותרת החד-משמעית "משטרת ישראל הובילה את דיאנה אבו קטיפאן ז"ל אל מותה". כאילו שמשטרת ישראל, ולא גברי משפחתה, היא שרצחה את הנערה. במאמר עצמו מתגוללת ג'לג'ולי על המשטרה וטוענת שדמה של הצעירה "לא מכתים רק את מי שהרים את האקדח ושותפיו שגדעו את חייה, אלא גם מכתים את משטרת ישראל". כאילו יש כאן אשמה שווה, של הרוצחים ושל המשטרה, שכמובן הרבה יותר אשמה, כי המשטרה, וזה עיקר טענתו של המאמר, לא מילאה את תפקידה ולא הגנה על הבחורה כפי שהייתה צריכה. 

אז שלושה דברים: א – מי שאשם ברצח, בכל רצח, הם מי שיזמו וביצעו אותו, ולא אף אחד אחר. ב – המשטרה במקרה הזה דווקא הציעה לצעירה המאוימת להיכנס למקלט מוגן, אבל הצעירה סירבה. ג – אין שום דרך שמשטרה, בשום מקום בעולם, תמנע רצח של בחורה שגברי משפחתה גמרו אומר לרצוח אותה. וכי מה אמורה המשטרה לעשות? להצמיד שוטרת שתאבטח את חיי הצעירה כל הזמן למשך כל חייה? הדרישה הזאת היא טמטום גמור ואבסורד מוחלט. 

יכול מאוד להיות שהמשטרה יכולה הייתה לפעול טוב יותר במקרה זה. אבל לא זה מה שגרם לרציחתה של דיאנה אבו-קטיפאן. לא המשטרה רצחה אותה. גברי המשפחה שלה רצחו אותה. בגלל "חילול כבוד המשפחה", שעדיין מהווה חלק מהתרבות הפטריארכלית הפרימיטיבית הקנאית החשוכה שלכם, אולי לא של כולכם, אבל של רבים מכם, של רבים מדי מכם, הערבים. אז תפסיקו להאשים ברצח בנותיכם את המשטרה. 

במקום זה יקומו נא מנהיגי ונבחרי הציבור הערבי, הגברים, ויוקיעו את הרצח הזה בקול רם וצלול, כן, דווקא עכשיו, בעיצומה של מערכת הבחירות. בינתיים לא שמענו איש מהם אומר ולו מילה בעניין הזה. רק קולה של עאידה תומא-סאלימן נשמע ברמה. כאילו רצח נשים זה עניין "נשי" פנימי, כמו בישול, ניקיון וכביסה. 

בגלל זה המנהיגים הגברים הערבים שותקים. כי זה לא עניינם.

8.4.19

דואגים לערבים? תצביעו למפלגות שלהם

וייאמר מיד – מדינת ישראל היא לא דמוקרטיה, והבחירות מחר אינן בחירות דמוקרטיות. זו רק הצגה של בחירות דמוקרטיות. כי אין דמוקרטיה אם לארבעים אחוזים מתושבי המדינה, החיים בשטחה ונתונים בריבונותה ותחת שלטונה, אין זכות הצבעה. האם דרום-אפריקה בתקופת האפרטהייד הייתה דמוקרטיה? הרי כל כמה שנים היו שם בחירות, והלבנים היו בוחרים פרלמנט וממשלה. אז למה זו לא דמוקרטיה? זה בגלל שהלבנים היו רק עשרה, ולא ששים, אחוז, כמונו היהודים, מכלל אוכלוסיית המדינה? ונגיד שבצרפת הייתה נשללת זכות ההצבעה מהיהודים, שהם פחות מאחוז מאוכלוסיית המדינה, האם עדיין הייתם מחשיבים את צרפת כדמוקרטיה? אז קל וחומר ישראל. 

אבל אם בכל זאת אתם רוצים לשחק ב""נדמה לנו", אז בבקשה. הבה נדבר על הצבעת הערבים אזרחי ישראל, המיעוט הפלסטיני בעל זכות ההצבעה ל"כנסת היהודית", כפי שכינה אותה ראש הממשלה נתניהו. 

בזמן האחרון, כשהסירחון הנורא של המשך שלטון נתניהו עומד חזק באוויר, יצא לפתע פה ושם קצפם של מתנגדי נתניהו על החשודים הרגילים, על האשמים תמיד, על הערבים. כאילו שבגלל שערביי ישראל נמנעים מלהצביע לכנסת בהמוניהם, ורק פחות מחצי מהם יטרחו, חמורים שכמותם, לנעור או לנהור לקלפיות, בגלל זה יימנע המהפך השלטוני יעני, ונתניהו ימשיך לשלוט ולרדות בנו וכל הזוועה הזאת. וכל זה, זועפים הנזעמים, בגללכם יא ערבים. מה אתם, חמורים? זה לא טוב לכם כל זה, חמודים. לא חמורים, מה פתאום חמורים? סתם. התבלבלנו בין דלת לריש. אז חמודים, באמת, תבינו, זה לא טוב לכם שנתניהו ימשיך. וזה לא שאנחנו פתאום צריכים את הקולות שלכם בשביל המהפך הזה. מה פתאום? אנחנו בכלל לא דואגים לעצמנו. רק לכם אנחנו דואגים, ערבים חמודים, שתשפיעו, שתהיו חלק מהשלטון, מהממשלה. שרים תהיו, שרים. 

אבל הערבים כבר למודי כזבים. הם לא טיפשים כמו שאתם חושבים. הם כבר אוכלים מכם מהחרא הזה מאה ויותר שנים. מה אכפת להם אם נתניהו או גנץ יהיו ראש הממשלה? מה זה משנה להם? מה אכפת להם אם מי שמדכא אותם והורג באחיהם משקר שהוא אוכל חמגשיות או מצטלם כאילו שהוא אוכל פלאפל? אולי לכם זה משנה, אבל לערבים מה זה משנה?  היש לגנץ או ללפיד "תוכנית שלום" אחרת מאשר לנתניהו? חוק לאום אחר? גזענות נאורה יותר? ניחוח בושם הפאשיזם שלהם פחות מסריח מזה של איילת שקד? האם לא התגאה גנץ שהוא הרג יותר פלסטינים מנתניהו? האם הם לא הודיעו כולם כאיש אחד שלא ישתפו שום ערבים בשום ממשלה? אז אתם עוד כועסים עליהם שרק חצי מהם משתתפים בבחירות? אתם צריכים למחוא להם כפיים שחצי בהם בכלל משתתפים בבחירות המזוייפות שלכם, שלא מועילות להם בכלום. 

אתם באמת דואגים לערבים? אתם באמת רוצים מהפך שלטוני שהערבים יהיו חלק ממנו? בבקשה. קודם כל תתבעו מהמפלגות שמתיימרות להעיף את נתניהו שיפנו לאזרחים הערבים כשותפים ואז יבקשו את הצבעתם ותמיכתם. ואם זה לא יקרה, וזה לא יקרה, אז בינתיים תעשו אתם דבר קטן כדי לעזור לערבים – תצביעו למפלגות שלהם.

22.4.19

חירות. סוף 

 דקה אחרי, ולא דקה לפני, הבחירות האחרונות, בהם כמעט ונכחד השמאל הציוני מהמפה הפוליטית (לולא הצביעו כמה עשרות אלפי ערבים למרצ, היה נותר השמאל הציוני עם שישה חברי כנסת של מפלגת העבודה ותו לא), נזכרו לפתע מנהיגי וחסידי השמאל הציוני בקיומם של ערביי ישראל, וכמעט מיד יום מכה מי מהם יעני על חטא, וקורא בקול גדול להקמת "שותפות יהודית-ערבית", שכן בלעדיה, הם כאילו מבינים פתאום, אין לשמאל הציוני, שהוא מבחינתם המדינה, תקומה. 

אבל הלו, שמאל-ציוניסטים, איפה הייתם עד התבוסה שלכם שלשום? למה לא הצעתם, ובעיקר למה לא ביצעתם, את השותפות הזאת, שאתם נזעקים לה עכשיו בבהילות שכזו, כשהייתם שליטים כל-יכולים במדינת ישראל, כשהיה בידיכם ממש לממש אותה, הא? מה אתם חושבים, אתם עדיין חושבים, שהערבים אזרחי ישראל הם איזה עדר נבער ומטומטם של עבדים נרצעים, שעובדים אצלכם בחריש ובבניין ורק מחכים לאדונים היהודים שעבר זמנם וחרב שלטונם מהשמאל הציוני, שיקראו להם לבוא להיות שותפים שלהם בניהול המפעל, שאין להם כבר שום סיכוי לחזור אי-פעם ולנהל אותו? עכשיו, כשאין לכם כבר כלום מה להציע, וכל מה שאתם צריכים זה את קולות הערבים כדי שיצילו אתכם מטביעה וכיליון, עכשיו אתם נזכרים לקרוא להם להיות לכם לשותפים? שותפים למה? שותפים במה? מה זה ייתן להם, לא לכם, מה תיתן להם השותפות הזאת? 

לא היה לכם אף פעם, ובוודאי שאין לכם עכשיו, שום דבר, בטח לא שותפות, להציע לערביי ישראל במפעל הזה שהקמתם, המפעל הציוני, ושאתם ממשיכים גם היום, בדלות כוחכם ובעוצם עליבותכם, להיות חלק ממנו, להאמין בו, בחשיבותו, בנחיצותו, בחזונו, בחיוניותו, ובכל המילים היפות שאומרים עליו בטכס הדלקת המשואות. אבל במפעל הזה, במפעל הציוני, מעצם הגדרתו ומהותו, ולא משנה בכלל מי היא הנהלתו, הערבים לא יכולים להיות שותפים. כל עוד ישראל מוגדרת כ"מדינה יהודית" אין בה מקום לערבים. וכל ערבי וכל יהודי כאן מבינים זאת היטב. 

למה מה, כשאתם מציעים "שותפות", אתם באמת מוכנים שנכדו או נכדת אחיינו מעזה או מרמאלללה של אחמד טיבי או איימן עודה יהיו יום אחד ראש-הממשלה פה? בוודאי שלא. בטח שלא. כי זו "מדינה יהודית", נכון? אז איזו ''שותפות'' יש לכם להציע לפלסטינים? שהם יצביעו בעדכם ואתם תתנו להם להיות, אולי, בחזון הכי מרחיק לכת של השותפות והשלום שלכם לכאורה, סגן השר לענייני חומוס ואולי גם טחינה? נו, באמת. 

תוצאות הבחירות האחרונות, וזה רק יילך ויחריף מבחירות לבחירות, ככל שתהיינה, הן הגשמתו, ההולכת ומתפלצת לנגד עינינו, של חזון "המדינה היהודית" שלכם. רציתם, אתם עדיין רוצים, "מדינה יהודית", אז זה מה שקיבלתם, זה מה שאתם מקבלים. אין ולא יכול להתקיים יצור כזה "מדינה יהודית ודמוקרטית". אם היא יהודית, היא לא יכולה להיות דמוקרטית, וערבים לא יכולים להיות שותפים בה. זה או יהודית או דמוקרטית. או שוויון או אפליה. או שותפות או עבדות. או חירות או מוות. הבחירה בידיכם. וכבר בחרתם. מדינה יהודית. אז זה מה יש. ותפסיקו כבר ליילל.

13.5.19

שלא נחשוב חלילה שגם הם בני-אדם 

מה יש ב"טקס הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני" שמוציא את עם ישראל - למן ראש הממשלה בנימין נתניהו ("אין מקום לטקס המשווה בין דם בנינו לדם מחבלים") ועד לשרוך נעלו, יאיר נתניהו ("המשפחות השכולות המשתתפות בטקס הן חולות-רוח") – לגמרי מדעתו וגורם לנו להתחרפן כדי כך? והלא, ימניים מאמינים יקרים, מה קרה? הרי אלוהים איתכם מימים ימימה, והעם איתכם  כל הזמן ושוב ושוב, והעולם איתכם, וטראמפ איתכם, ויש לכם צבא אדיר, וכלכלה משגשגת ועם נפלא והכול סבבה לאללה לכאורה, לא? אז מה אכפת לכם אם קומץ עלוב של תשעת אלפים תמהונים הזויים, בקושי רבע מנדט, שכולם ביחד שווים לתחת של מירי רגב, עושים איזה טקס שחוץ מהם אף אחד לא יודע על קיומו? מה אתם כל כך נסערים מזה? למה אתה משתוללים ככה? מה קרה? 

כדאי להבהיר, ראשית, כי לקרוא לטקס הזה "משותף" או לשוות לו איזשהו מימד של שוויוניות זה כמעט בדיחה. מבין 9000 המשתתפים היו כטקס כ-8800 יהודים ישראלים ואולי 200 פלסטינים, שהורשו להיכנס לישראל מאזורי ה"אין כיבוש". דבר שני  - בין המשפחות השכולות הישראלית היו ויכולות להיות כאלו ששכלו בניהם בפעולות שגרמו למות לוחמים או אזרחים פלסטינים, אבל בין המשפחות השכולות הפלסטיניות לא היו ולא מורשות להיות - ושנתניהו ובנו לא יבלבלו לכם בעניין הזה את המוח -  כאלו ששכלו את בניהם בפעולות נגד ישראלים, לא נגד אזרחים ולא נגד לוחמים, אלא רק כאלו ששכלו את בניהם או בנותיהם מכדורים תועים או טועים של חיילים או מתנחלים ישראלים. 

יתרה מזו – כל שנדרש מיהודי ישראלי להגיע לטקס זה מכונית או אוטובוס, ואולי גם קצת יריקות וקללות מצ'רלי אזריה וחבר מרעיו ש"הפגינו" בדרך אל הטקס. הפלסטינים זקוקים לא רק להיתרי יציאה מבג"ץ ושב"כ, אלא גם לגבורה גדולה ולאומץ עצום. כי תחשבו – כן, תחשבו לרגע אחד לא רק על עצמכם - תחשבו על פלסטינים ופלסטיניות  שמתייצבים בפרהסיה, ביום ובטקס זיכרון רשמי לחללי מלחמות ישראל, שרבים מהם נתנו נפשם על הריגת אחיהם ובניהם ובנותיהם, בלב ישראל הכובשת ומדכאת ורומסת והורגת בהם באלפים, ולקרוא במקום הזה ומעל הבימה הזאת, מול מצלמות הטלוויזיה, להשלמה ולשלום עם ישראל. 

וזה בעצם מה שמעורר כל כך את זעמם, הקדוש כמובן, של הימין, ושל הרוב המכריע של הישראלים, בטקס הפשוט, הצנוע, היפה, המרגש ומלא-התקווה הזה – שהוא קורע, למי שמוכן להביט נכוחה במציאות, סדק דק, חרך קטן, צוהר צר, בחומה שהקמנו בתוכנו ומסביבנו, לראות את אנושיותם - כן, כך, את אנושיותם - של הפלסטינים, ולראות ולהבין שגם הם, ולא רק אנחנו, בני-אדם, בני-אדם רגילים, כמונו, כמוהם, עם רגשות ומכאובים, ושאיפות ורצון לחיות בשקט ובשלום על אדמתם, שהיא גם אדמתנו, ולחלוק אותה איתנו. וזו הסיבה שהטקס הקטנטן הזה מעורר אצלנו את הזעם העצום הזה – שלא נחשוב, חלילה, אפילו לא לשנייה, שגם הפלסטינים בני-אדם כמונו, ומגיע להם לחיות בדיוק כמונו, כמו בני-אדם. כי אז, אם נראה זאת, אם נחשוב כך – אנה אנו באים?

29.7.19

לא מתנגדים לכיבוש ולא נעלי צנחנים 

התמונות העצובות ביותר המתפרסמות ברשתות החברתיות הם לא של חתולים אומללים שהלכו לעולמם, אלא צילומים שמעלים גברים ונשים המזהים עצמם לכאורה כשמאלנים המתנגדים לכיבוש, כשהם עומדים שמחים וגאים במדי המילואים שלהם, או לצד בניהם ובנותיהם המתגייסים לצה"ל, או מסיימים קורס מ"כים או מט"קים או קצינות. מספרם של "השמאלנים המתנגדים לכיבוש", כלומר כאלו המצביעים למפלגות השמאל הציוני, שכביכול מתנגדות לכיבוש, העבודה ומרץ לגלגוליהם וגנרליהם, נע בין 350 אלף איש ואישה בוגרים, לפי הבחירות האחרונות, לכ-600 אלף לפי הסקרים האחרונים. הבה נניח לצורך הדיון, בספירה ממעיטה, שכרבע עד שליש מכלל האנשים הללו, כלומר משהו בין 100 ל-250 אלף "מתנגדי כיבוש" מן הזן הזה שרתו ו/או משרתים (בסדיר ובמילואים), במהלך למעלה מחמישים שנות הכיבוש והדיכוי של העם הפלסטיני ביהודה, שומרון ועזה ב"צבא ההגנה לישראל", שעיקר עיסוקו תיחזוק הכיבוש והידוק הדיכוי. 

וכמה מתוך מאות אלפי "מתנגדי הכיבוש" הללו סרבו, כדי עמידה לדין, בחמישים ומשהו השנים הללו, לשרת בשטחים או בצה"ל בשל התנגדותם לכיבוש ולדיכוי העם הפלסטיני? גם כאן קשה להגיע למספרים מדויקים, אבל גם אם נכלול, לצורך הדיון, את כלל סרבני שתי מלחמות לבנון בסל ''סרבני הגיוס מתנגדי הכיבוש", הרי מספר הסרבנים שהועמדו לדין במהלך כל השנים הללו הוא, בספירה מפריזה, אולי 500. כלומר רק כשתי אלפיות מכלל "מתנגדי הכיבוש" המחוילים התנגדו אכן בפועל לכיבוש. כל השאר, 99.8% מ"מתנגדי הכיבוש" לכאורה, לא רק שלא התנגדו בפועל לכיבוש, ולא רק שנטלו ונוטלים בו חלק פעיל (גם פקיד בקריה, מפעילת-רחפנים בחצרים או רס"ר בבה"ד שותפים מלאים), אלא שהם אפילו גאים בכך כדי פרסום צוהל של תמונותיהם שלהם ושל בניהם ובנותיהם ''העושים-חיל'' בצבא הכיבוש והדיכוי הזה, שהם כביכול מתנגדים לו נמרצות, נחרצות, פצצות וקציצות. 

האם אתם מכירים דרך דומה של "התנגדות"? אפשר שמי שמתנגד לאפליה גזעית יעבוד כמלצר במסעדה שהכניסה אליה אסורה לשחורים ו/או ליהודים? היעלה על הדעת שמי שרואה באכילת בשר מעשה רצח, יזלול שניצלים והמבורגרים ויעבוד במשחטת עופות? אבל זה בדיוק מה שעושים מרביתם המוחלט של "מתנגדי הכיבוש" – הם מצהירים על התנגדותם לכיבוש, ובה בעת משרתים בצבא המבצע את פעולות הדיכוי השוטפות של הכיבוש בן 52 השנים, שהם לכאורה מתנגדים לו. הייתכן? עובדה שכן. 

סיום הכיבוש שלא בדם ואש יבוא, אם בכלל, לא מתוך החלפת שלטון, כי שום שלטון בישראל לא יהן ולא יעז לסיים את הכיבוש, וגם לא מתוך שום לחץ של "העולם", שגם שליטיו לא יעזו ולא יזוזו להתייצב כדי חרם כלכלי יעיל על ישראל שיסיים את הכיבוש. את הכיבוש ניתן לסיים רק על ידי סירוב מאסיבי, משמעותי, מדי שנה בשנה, של אלפי ישראלים, ולא של חמישה או עשרה, המתנגדים באמת ובתמים לכיבוש. כך מדי שנה, כל שנה, כמה שנים שצריך, עד שהכיבוש יסתיים. אבל אם תמשיכו, כמנהגכם, להגיד "טוב, נו, כתבתי פוסט נגד הכיבוש, ואפילו הצבעתי מרצ'' ולהתגייס בחדווה לשורות הכיבוש, הכיבוש ימשיך ויתקיים. וכי למה לא? זה עד כדי כך פשוט.

18.11.19

מרבית כלי התקשורת בארץ (חוץ מ"הארץ" המשוקץ) כלל לא הזכירו את המקרה הזה או שהתייחסו אליו כידיעה שולית ללידה השלישית של ליהיא גרינר. אבל, לפני כמה ימים הפציצו מטוסי חיל האוויר פחון ברצועת עזה ובו חוסל, כך לפי הודעות דובר צה"ל בתחילה, "בכיר בג'יהאד האיסלאמי". אחר כך השתנה הנוסח ונאמר כי הפחון "שימש מחסן כלי נשק של חמאס". בפועל היה זה משכנה של משפחת א־סווארכה, רועי צאן מעזה. בהפצצה נהרגו ההורים ושישה מילדיהם. דובר צבאנו הטוב והמוסרי שבעולם, זה עם המודיעין "האיכותי" והטילים המדויקים כחוט השערה מישבנו של מחבל, הודה כי מדובר ב"טעות" או "תקלה" ושהעניין ייחקר, ובזאת, פחות או יותר, נסגר לכאורה העניין.

אבל תארו לעצמכם שהיה קורה ההיפך. שאחת מהרקטות ששוגרו באחרונה ארצה מן הרצועה היתה פוגעת בטעות (ובמקרה שלהם זה באמת היה טעות כי לרקטות אין שום יכולת דיוק וכיוון ולכן גם לא כוונה) בבית ביישוב בעוטף עזה והורגת שמונה בני משפחה, ובהם שישה ילדים. כל העיתונים היו נצבעים מיד בדם ומוקדשים רק לזה. רשתות הטלוויזיה היו עוברות למתכונת "שידורי חירום" לשבועות רבים. תמונות הילדים יוספי, כרמית, אלירן, שמעון, יוחאי ושירה הקטנה (ששת הילדים הפלסטינים שנהרגו, אם בכלל הוזכרו בתקשורת הישראלית, לא זכו לא לתמונות ולא לשמות, משל היו חתולי רחוב או חולדות) מחופשים בפורים או טובלים בכנרת, היו מעטרות כל עמוד רענן.

22.6.20

היא ימנית והיא צודקת

היא ימנית, והיא צודקת לגמרי. אין דבר כזה "מחבל בודד" – זו הייתה כותרת מאמרה של עו"ד ניצנה דרשן-לייטנר ב"ישראל היום" בשבוע שעבר. מי זאת האישה הזאת? אתם שואלים. משהו כנראה פגום בציונות שלכם. דרשן-לייטנר היא, לפי ויקיפדיה, "עורכת דין ישראלית אשר ייסדה בדצמבר 2002 את ארגון "שורת הדין" ומכהנת כמנהלת שלו מאז ועד היום". מה זה ארגון "שורת הדין"? וויי, הציונות שלכם ממש בקרשים. לפי ויקיפדיה זהו "ארגון לוחמה משפטית שמטרתו מאבק משפטי-כלכלי בגופי טרור ומדינות המתנגדים לקיומה של מדינת ישראל.... וכן נגד גופים הקוראים לדה-לגיטימציה של הלאום היהודי והמדינה היהודית ולחרם אקדמי וכלכלי נגדה", וזאת "תוך שיתוף פעולה עם המוסד", כפי שכותבת דרשן-לייטנר עצמה באתר הארגון. אבל בעיקר התפרסמה עמותת "שורת הדין" כמי שהעסיקה במשך עשרה חודשים ב-2018 את יאיר נתניהו כ"מתאם ניו מדיה". 

"בשבוע שעבר", מספרת דרשן-לייטנר במאמרה, "ניתן בבית המשפט הפדרלי בוושינגטון פסק דין תקדימי בעניין פיגועי הסכינאות ששטפו את ישראל בשנים האחרות, המאיר באור חדש את האופן שבו יש להתייחס למינוח 'מפגע בודד', ואת הדרך שבה יש להילחם בתופעה...[כשקבע] שאין דבר כזה 'מחבל בודד' ושמאחורי כל הפיגועים שהובאו בפניו עמדו ידיים מכוונות שגייסו את המחבלים, הסיתו אותם למעשה הטרור, הדריכו אותם ואימצו אותם לאחר הפיגוע... אותן ידיים הם ארגוני הטרור חמאס והג'יהאד האיסלאמי ואירן וסוריה שתומכות בם. בית המשפט הטיל את האחריות לפיגועים על גורמים אלה". 

"אין במעשי הרצח הללו שום דבר ספונטני", מסכמת הכותבת את פסק הדין הפדרלי, ושלפיכך "על מדינת ישראל לאמץ את הלך הרוח שעמד מאחורי הפסיקה ולפעול על פיה. הדרך למגר את גל טרור 'הבודדים' מחייבת פגיעה גם בשולחי המחבלים... מפגע בודד הוא חלק ממתקפה מוכוונת, ויש גם לפעול נגד המדינות והארגונים התומכים בה... המלחמה בטרור איננה נגמרת בהריסת ביתו של מחבל, אלא בגביית מחיר מהארגון או המדינה ששלחו אותו". 

וזה נכון. היא צודקת במאה אחוז, עורכת הדין דרשן-לייטנר. והנה למשל שלושה 'מפגעים בודדים' – יגאל עמיר, רוצח ראש-הממשלה יצחק רבין; סרן ד"ר ברוך גולדשטיין, טובח  29 מתפללים במערת המכפלה; ועמירם בן-אוליאל, השורף למוות של משפחת דאוובשה בדומא - שמדינת ישראל אינה צריכה להסתפק בהריסת בתיהם (סתם, בדיחה קטנה), אלא לגבות מחיר מהידיים המכוונות, מהארגונים ומהמדינה שגייסו אותם, הסיתו אותם, הדריכו אותם, שלחו אותם ואימצו אותם לאחר מעשי הרצח והטבח – אוניברסיטת בר-אילן; מועצת יש"ע; ציבור המתנחלים ביהודה ושומרון; מצביעי ימינה ועוצמה יהודית; רבני הציונות הדתית; הישוב היהודי בחברון; מועצת קריית-ארבע ותושביה; צבא ההגנה לישראל, מפקדיו וחייליו; ישיבות ההסדר, המורים והתלמידים; נערי הגבעות והוריהם; ראשי ממשלות ישראל ושריה לדורותיהם, לפחות מאז מלחמת ששת הימים; מדינת ישראל ואזרחיה;  נשיאי ארה"ב שעדיין בחיים, פקידי המימשל, חברי הסנאט והקונגרס, מצביעי המפלגות הרפובליקנית והדמוקרטית, וכלל המדינות והאנשים תומכי ישראל בעולם. 

אז יאללה, דרשן-לייטנר, גייסי מחדש את נתניהו הקטן וקדימה לעבודה. ואל תשאירו שם אדם חי או אבן על אבן. הם כולם אשמים, כל האנשים האלו, הם והבתים שלה

31.8.20

ומתי יהיה מטס משותף מעל דיר-יאסין? 

אולי לא שמתם לב, כי בחסות הקורונה קורים פה הרבה דברים מוזרים, אבל לפני כשבועיים אירע בגרמניה מאורע מצמרר ומזוויע, שחלף כאן כאילו כלום. הנה דיווחו של ישראל היום: "חיל האוויר קיים היום לראשונה תרגיל משותף עם חיל האוויר הגרמני, בגרמניה. במסגרת התרגיל, התקיים מטס 'זיכרון לעתיד' - מטס הצדעה משותף בהובלת מטוס 'עיטם' לצד מטוסי הקרב 'ברק'   (F-16) ושני מטוסי  'יורו־פייטר' גרמניים, מעל מחנה הריכוז דכאו, לזכר קורבנות השואה, וכן מעל שדה התעופה פירסטנפלדברוק שליד מינכן, לזכר 11 חללי מינכן, חברי המשלחת האולימפית בשנת 1972." 

ובכן, חיל האוויר של "מדינת היהודים לא רק ביצע תרגיל משותף עם הלופטוואפה (חיל האוויר הגרמני. זה היה גם שמו גם בעת מלחמת העולם השניייה) בשמי גרמניה, אלא אף ביצע, מתוך גאווה לאומית עוצמתית כמובן, מטס הצדעה משותף מעל מחנה הריכוז דכאו, וזאת שבעים וחמש שנים בלבד לאחר שהם רצחו בשואה שישה מיליון מבני עמנו. זה הכבוד הלאומי שלנו? אין לנו בושה? לא רק ששכחנו וסלחנו למי שרצחו שישה מיליון מבני עמנו, את סבינו וסבותינו ודודינו ודודותינו, אנחנו גם מבצעים ביחד עם נכדי רוצחינו מטס-הצדעה משותף לזכר הרצח הנורא הזה? אנשים, עם, מדינה, לא שפויים אנחנו. 

מפקדי חילות האוויר של ישראל וגרמניה מחליפים מרפקים לזכר 6,000,011 היהודים שנרצחו בשואה ובאולימפיאדת מינכן

ולא רק זה, אלא שהמטס המשותף חלף לו באותו סיבוב שמימי, באותו ''מטס זיכרון' של רצח ששת מיליוני יהודים בשואה על ידי האומה הגרמנית כולה ושלל עוזריה האירופאים, לא רק מעל מחנה הריכוז דכאו, אלא גם מעל מקום הרצח של 11 ספורטאים ישראלים, יהודים, באולימפיאדת מינכן על ידי קומץ פלסטינים. 

רצח שישה מיליונים ורצח 11 איש, כאילו מדובר באותו דבר, בשני מעשי רצח נוראים של יהודים. שישה מיליון כמוהם כ-11. ההתרחש אי-פעם מופע של זילות שואה גדול מזה? אנשים, עם, מדינה, לא שפויים אנחנו. וההשוואה השפלה והמשפילה הזאת, רידוד השואה, הרצח המתועש רב השנים של שישה מיליון יהודים בידי גרמנים ואירופאים, לכדי מעשה טרור זעיר, חסר כל ערך והשוואה לשואה, שבו נרצחו 11 יהודים בידי כמה פלסטינים, גם מצביע בבירור על מחלת הנפש הקשה שבה לוקים מדינת ישראל ואזרחיה. אנחנו לא רק סולחים לרוצחי שישה מיליון (שישה מיליון, זה בערך מספר היהודים החיים כיום במדינת ישראל), אלא גם, לדברי מפקד חיל-האוויר הגרמני בטקס בדכאו, "אנחנו לא רק מתאמנים ביחד. אנחנו גם הפכנו לחברים קרובים". 

אך לעומת זאת לשכנינו ואחינו הפלסטינים, שמצויים איתנו בסיכסוך דמים על אדמת הארץ הזו, אנחנו לא רק לא סולחים, אלא לא מוכנים גם לסלוח להם לעולם. ועל מה אנחנו לא סולחים להם? על שגרשנו אותם מאדמתם? על שהרגנו בהם ברבבות? על הנכבה שעשינו וממשיכים לעשות בהם? האם ייתכן, בעיני רוחנו, שיתקיים אי-פעם בעתיד ''מטס זיכרון" משותף של מטוסים או טייסים ישראלים ופלסטינים מעל דיר-יאסין? בטח שלא. לעולם לא. לעולם לא עוד. ואם אתם שואלים איך אפשר בכלל להשוות בין רצח רבבות היהודים בדכאו לבין טבח בכפר קטן אחד בפאתי ירושלים – אתם צודקים. אז קל וחומר.