2012 - 2015

23.11.12       

משהו לא בסדר עם הערבים האלו

פעם, באיזה מערכת בחירות, פנה אריאל שרון לציבור בסיסמה נרגשת ש"מי שחיסל את הטרור בשנות השבעים והשמונים יחסל את הטרור גם בשנות התשעים" או משהו כזה. אבל רגע אחד, אם הוא כבר חיסל את הטרור, ועוד פעמיים, מדוע צריך לחזור ולחסל את הטרור עוד פעם? הרי זה כמו שאיזה מתחזה למומחה יגיד לך ש"כמו שגמלתי אותך מעישון החודש ובחודש שעבר, כך אני אגמול אותך גם בחודש הבא". יאללה, יא נוכל, תחזיר ת'כסף או שאני אומר אותך לרפי גינת, הבנת? 

צחוק, צחוק, אבל משהו באמת לא בסדר עם הערבים האלו. שנים על גבי שנים, במלחמות  בשרשרת לתפארת ובמבצעים יצוקים על עמודי עננים, אנחנו מפגיזים ומפוצצים אותם בלקחים משובחים ועשויים היטיב, על טילים ועל גחלים, והם מה? כלום. לא לומדים שום לקח, הערבים האהבלים האלו. וגם כשאנחנו נאלצים, לפיכך, להגביר את האש מתחת ללקח כדי הפעם סוף סוף ללמד אותם לקח, גם אז הם לא לומדים שום לקח.

מצד שני, לך תדע, יכול להיות שיש להם איזה הפרעת קשב וריכוז, בגלל האיסלם וכל זה, או שאולי הם דיסלקטים, והכי מטומטם מצידם זה שלמרות כל הלקחים המתפוצצים עליהם בלי הרף, הם מתעקשים לא להכיר במציאות ועדיין חושבים לחזור לבתים שלהם שגירשנו אותם מהם לפני שבעים שנה, כשחזרנו למולדת העתיקה שלנו מלפני אלפיים שנה. 

ושום דבר לא עוזר איתם. מילא הלקחים, אבל אנחנו גם כל הזמן מרוצצים להם, עוד פעם ועוד פעם, את ראש הנחש, ובמקום להבין שברגע שאנחנו מרוצצים להם את ראש הנחש, זה אמור לחסל אותם, הם ממשיכים כאילו כלום, האהבלים האלו. וכמה פעמים, אלוהים, כמה פעמים צריך להרוס להם את קיני הטרור וכיני הערווה עד שהם ילמדו את הלקח, הא? 

ונסיים בבדיחה ומוסר השכל בצידה: איש אחד בא לרופא, אומר לו "אני חושב שאשתי מתחילה לא לשמוע כל כך טוב". "כן, זה קורה", אומר הרופא, "תביא אותה לבדיקה". "לא, לא", מסביר האיש, "אני לא רוצה שהיא תחשוב שאני חושד בה או משהו, היא אישה רגישה. אין איזה בדיקה שאני יכול לעשות בבית?". הרופא חושב ואומר, "תלך הכי רחוק ממנה בבית שאתה יכול, ותדבר אליה, ולאט לאט תתקרב ותרשום לי מאיזה מרחק היא מתחילה לשמוע, בסדר?". אז האיש הולך הביתה, אשתו במטבח, והוא ניגש לחדר-העבודה שלו, עשרה מטרים משם וצועק לאשתו "רבקה, מה יש לארוחת-ערב?". שוב דבר. היא לא עונה. הולך לסלון, שמונה מטרים ממנה, צועק "רבקה, מה יש לארוחת-ערב?". לא עונה. מתקרב חמישה מטרים ממנה, צועק שוב - לא עונה. שלושה מטר, לא עונה. בסוף נעמד בפתח המטבח, מטר וחצי מאחוריה, צועק "רבקה, מה יש לארוחת-ערב?". "פעם חמישית שאני אומרת לך", היא צועקת לו, "מרק עוף, צלי בשר ואורז עם אפונה". 

אז יכול להיות שגם אנחנו צריכים ללמוד איזה לקח מזה שהערבים לא מבינים את הלקחים שאנחנו מלמדים אותם כל הזמן? אתם שומעים? הלו! מישהו בבית?! 

29.11.12          

הם יורים על ילדים. ואתם?

אין מה להשוות, אתם אומרים לעצמכם בחזה נפוח מגאווה מבצעית ומוסרית, הם יורים על ילדים ואנחנו לא, ואין מה לעשות, עם אנשים כאלו אין מה לדבר. 

אתם בטוחים, אתה שואל, כי במבצע הזה האחרון, עם הענן, אתם הרגתם להם כמעט עשרים ילדים והם לא הרגו לכם אפילו לא ילד אחד. אז איך אתם יכולים להגיד שהם יורים על ילדים ואתם לא? זה לא מתיישב עם העובדות. 

איזה עובדות, אידיוט, אתם נעלבים וכועסים, השאלה פה היא לא כמה ילדים אנחנו הרגנו להם וכמה הם הרגו לנו. השאלה פה היא לא התוצאות, השאלה פה היא הכוונות. ופה אין שאלה בכלל, כי הם התכוונו להרוג ילדים, ואנחנו לא, וזה מה שקובע, כי זה לא שאלה עובדתית, זה שאלה מוסרית. 

אבל בכל זאת, אתה מתעקש, אם הם כל כך התכוונו להרוג לכם ילדים ואתם, לעומת זאת, כל כך לא התכוונתם להרוג להם ילדים, אז איך זה שהם לא הרגו אף ילד ואתם הרגתם כמעט עשרים? 

וויי-וויי-וויי, אתם מקשים עלי בחזרה, אתה באמת קשה-הבנה, זה שהם לא הצליחו להרוג לנו ילדים זה לא אומר שהם לא התכוונו להרוג לנו ילדים. הכוונה קובעת, לא התוצאה. 

אה, אתה אומר, אז אם אתם הרגתם ילדים זה בסדר, כי לא התכוונתם, ואם הם לא הרגו ילדים, זה לא בסדר, כי הם התכוונו, כן? 

בדיוק, אתם סוף סוף מסכימים, הם התכוונו, ואנחנו לא התכוונו. זה ההבדל, והוא תהומי. 

אבל אם לא התכוונתם, למה הרגתם? ככה זה במלחמות, אתם אומרים, יש תקלות, אין מה לעשות. 

אז אצלכם התקלה זה שהרגתם ילדים למרות שלא התכוונתם, ואצלם התקלה זה שהם לא הרגו ילדים למרות שהן כן התכוונו, כן? 

הם התכוונו, אבל הם לא מסוגלים לכוון. בגלל זה הם לא הרגו ילדים. 

אבל אם אתם בעצמכם אומרים שהם לא מסוגלים לכוון, אז איך אתם יודעים שהם כיוונו על ילדים? 

עובדה, אתם אומרים. מה עובדה? אתם שואל. 

עובדה שהם לא פגעו בילדים, אתם משיבים. 

העובדה שהם לא פגעו בילדים מוכיחה שהם התכוונו לפגוע בילדים?! 

בדיוק. כי הצלחנו למנוע את זה מהם. עם הכיפת ברזל. 

אה, אתה אומר ומנסה כיוון אחר, ואתם, לעומתם, אתם כן מסוגלים לכוון? 

מה זאת אומרת, אתם חוזרים ומתנפחים מגאווה, הכי מדויקים בעולם, כמו ברפואה כירורגית, משחילים טילים בול לחומוס שלהם בלי לקרוע את הפיתה. הייטק הייטק. 

אז אם אתם כל כך מדויקים, איך זה שהרגתם עשרים ילדים? 

אתה באמת אידיוט. 

רגע, רגע, אתם יודעים מה, אתה אומר, יש לי רעיון – לקראת המבצע הבא אתם תתנו להם מהטילים שלכם ההייטקים האלו המדויקים, כן, ואז הם יוכלו לכוון, וכשהם יוכלו לכוון, הם לא יירו על ילדים, אלא על בסיסים צבאיים, אבל בגלל שבמלחמה יש תקלות, ואין מה לעשות, אז הם יהרגו לכם איזה חמש-עשרה או עשרים ילדים, וזה כמובן יוכיח שהם לא מתכוונים להרוג ילדים, ואז תוכלו לדבר איתם, מה אתם אומרים? 

21.2.13                

הרבה זרועות, יד אחת

מצחיקים השמאלנים. כבר עשרות בשנים הם מופתעים ומתלוננים ומייבבים ש"אוי-אוי-אוי, שוב המתנחלים השתוללו והתפרעו ועוד פעם לא עשו להם כלום". 

אבל בכל זאת, למרות הבכיות הזכות והפניות הנמרצות, הכול ממשיך אותו דבר - המתנחלים עושים בשטחים כרצונם, אף אחד לא עושה להם כלום, והשמאלנים לא מבינים שום דבר. 

הצבא, שהוא כאילו הריבון בשטחים, אף פעם לא מפריע למתנחלים הפורעים, ואם הוא מתערב, אז זה כמובן לטובתם. המשטרה, אם היא בכלל באה, עוצרת תמיד את הפלסטינים המוכים ואת השמאלנים המוחים ומניחה יד אוהבת על כתפי המתנחלים. ואם כבר מתנהלת פה ושם חקירה לכאורה נגד מתנחלים פושעים, הרי כמעט כל התיקים נסגרים מ"חוסר ראיות" או "חוסר עניין לציבור", כלומר – מחוסר עניין של המשטרה למצוא ראיות. וגם אם מתבקע, לעתים רחוקות, סדק בחומת האי-צדק, ובכל זאת מועמד איכשהו מתנחל שפשע לדין, אזי מתגלים שופטי ישראל כאחים רחמנים ומוצאים ק"ן טעמים לזכות את הנאשמים או להטיל עליהם עונשים מגוחכים כמו למיין נעליים במשך שעתיים. ואם בטעות בכל זאת מטיל שופט שסרח עונש ממשי על מתנחל שפשע, מיד קמים אחיו ורעיו, בכנסת ובממשלה, ודואגים לחון אותו ולשלח אותו לביתו, ושלום על המתנחל. 

והנה רק דוגמית קטנה שנתפרסמה זה עתה – מדינת ישראל פיצתה בכמה מאות אלפי שקלים את מנחם לבני, מפקד המחתרת היהודית הרצחנית, שנדון למאסר עולם ושוחרר אחרי שש שנים, על נזקים שנגרמו לו בחלקה חקלאית שהוא מעבד מזה עשר שנים בכפר פלסטיני ללא היתר. אז מה לא ברור כאן? 

אבל הקרויים שמאלנים ממשיכים לא להבין וממשיכים להתלונן על שזרועות השלטון, האמונות כביכול על השלטת החוק והסדר, אינם מתנהגות כלפי המתנחלים כאל אזרחים יהודים רגילים, אלא נוהגות בהם כאילו הם בני אלוהים, שלא רק שהחוקים שחלים על בני תמותה אינם נוגעים להם, אלא שהם בכלל עומדים מעל לחוק, מעל לכל חוק, לבד כמובן מהחוקים שהם המציאו לעצמם. 

אבל מה לעשות, שמאלנים נכבדים, שזו לא התמונה הנכונה באשר לשלטון או לחוק השולט בשטחים. זה לא שמצד אחד עומדים שם הפלסטינים ומן הצד השני המתנחלים  ובתווך ניצבים להם כסלע דמוקרטי איתן מנגנוני השלטת החוק והסדר, כגון הצבא והמשטרה ובתי-המשפט, שאמורים כביכול לסדר את העניינים. זה ממש לא כך. הצבא, המשטרה, המתנחלים, מג"ב, שב"כ ובתי-המשפט הפועלים בשטחים הם כולם זרועות שונות, בתלבושות שונות ובתחפושות שונות, של יד אחת, ידה הארוכה והמושטת להכות של מדינת ישראל, שמטרתה אחת – לגזול את אדמתם, כבודם ופרנסתם ולעשות הכול כדי למרר את חייהם של הפלסטינים שם עד שיקומו וינטשו את מולדתם, כדי שישראל תיישב במקומם את אזרחיה היהודים. נקודה. הצבא, המשטרה והחיילים המחופשים לשוטרים הקרויים מג"ב הם הזרוע הגלויה. השב"כ הוא הזרוע הסמויה. המסתערבים הם הזרוע הפורימית. החיילים המחופשים לשופטים הם הזרוע המקשטת, המסווה. המתנחלים הם הזרוע המבצעת והכאילו-משוגעת ("תחזיקו אותי או שאני כורת לו את הזית"), אבל הם כולם יד אחת. היד החזקה הפועלת בזרוע נטויה לסכל כל סיכוי לשלום. להתראות.

1.5.14           

אפרטהייד מופנם היטב ומוברג חזק

שני מקרים של שוטרים שסרחו עומדים היום לשיפוטכם. בשני המקרים הדין כבר נחרץ, והשוטרים המעורבים כבר הורשעו. כל שנותר עתה בידיכם הוא לגזור את עונשם. 

במקרה הראשון הוטל על שני שוטרים, אחד מהם קצין, להחזיר לרשות ממנה הגיע גנב-רכב שנפצע בעת המרדף אחריו ולא נמצא לו מקום בבית חולים. לגנב היה שבר באגן וכמו כן פגיעה נירולוגית ודלקת ריאות, והוא לא היה מסוגל ללכת בכוחות עצמו. בפקודתו של הקצין לקח השוטר (ביחד עם שני שוטרים נוספים, שלא הועמדו כלל לדין) את הגנב הפצוע, ותחת למסור אותו לידי רשות או אדם מוסמכים, הם השליכו אותו בלילה - כשהוא לבוש בפיג'מת בית החולים, הקטטר משתלשל מגופו, והוא ללא נעליים ובלי מים או אוכל - .לצד כביש חשוך המוביל לרשות ממנה בא לכאורה. כעבור יומיים נמצאה במקום גופתו של הגנב הפצוע המושלך, שמת מהתייבשות. השופט הרשיע את השניים ב"גרימת מוות ברשלנות" וכתב בפסק-דינו כי מעל מעשיהם של השניים "מתנוסס דגל שחור". 

במקרה השני שלפניכם, הורשע שוטר בשימוש שלא לצורך וללא הצדקה באקדח טייזר, וזאת בגלל שהפעיל את האקדח החשמלי על עציר אזוק 24 פעמים. במהלך המשפט לא נמסר אם נגרמו לעצור, מעבר לעצם הפגיעה מהטייזר, נזקים כלשהם. לפני שנעבור לשלב הענישה נציין עוד כי לשלושת השוטרים עומדת שורה של נסיבות מקלות, ובין השאר העובדה שנוהלי המשטרה בשני המקרים לא היו ברורים דיים. לבד מזה לשלושתם עבר של שירות ללא דופי במשטרה, וגם מסיבות משפחתיות מקלות לכל אחד מהם. לכן, לצורך הדיון, נניח שמשקלן של הנסיבות המקלות אצל שלושתם שווה.

אז הנה, הגיע השלב שבו אתם צריכים לגזור את דינם של שלושת השוטרים המורשעים בשני המקרים שלפניכם. אז מה הייתם נותנים לשני השוטרים שהשליכו עצור פצוע קשה למות כמו כלב? שבע שנות מאסר? עשר? ולשוטר שהגזים בשימוש באקדח חשמלי מה? שלושה חודשים על תנאי? חצי שנה בפועל? משהו בכיוונים האלה, לא? בכל מקרה, אין מצב שהייתם נותנים לשוטרים משליכי עצור פצוע למוות ולשוטר המתעלל בטייזר בעצור את אותו עונש, נכון? יפה. 

עכשיו נכניס למשוואה נתון שהסתרנו מכם, והוא עניין הגזע, הלאום. ובכן, דעו לכם שבמקרה הראשון הגנב שהושלך אל מותו היה ערבי פלסטיני, ואילו במקרה השני השוטר שהגזים בשימוש באקדח הטייזר היה גם הוא ערבי. נו, אז מה גזרי הדין שלכם עכשיו? 

אל תתאמצו. בתי הדין של ישראל כבר עשו בשבילכם את העבודה, ושיקללו עבורכם גם את האלמנט הגזעני -  השוטרים שהורשעו בגרימת מותו ברשלנות של הגנב הפלסטיני נדונו כל אחד ל-30 חודשי מאסר (שקוצרו בערעור ל-21 חודשים), ואילו השוטר שהורשע בשימוש מוגזם באקדח הטייזר נדון ל-28 חודשים מאסר (וטרם הוגש ערעור). דהיינו – דינם של שוטרים המשליכים אדם פצוע, בתנאי שהוא ערבי, למוות שווה ואפילו פחות מדינו של שוטר, אם הוא ערבי, המגזים בשימוש באקדח חשמלי. 

אז ג'ון קרי אכן טעה. ישראל לא תהפוך בעתיד למדינת אפרטהייד. האפרטהייד כבר כאן, מזמן, מופנם היטב ומוברג חזק.

 4.8.14                                  

שובו של המודחק

רבי עקיבא בן זמננו, לו היה כזה ולו היה נשאל, היה מעמיד את כל מהות קיומנו בארצנו על רגל אחת ואומר "שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו". זאת תורת הציונות כולה וכל השאר קיש קיש קריא אחד גדול. שהרי אין לנו רגע קט של שלוות נפש ואין לנו צידוק לקיומנו כעם, אלא אם יש לנו - ואם אין לנו אנחנו כבר מוצאים או ממציאים לנו - איזה צורר-המן-היטלר תורן שכל חזונו השמדתנו, ושלא ניתן לו ויכול נוכל לו וכולי וכולי. מבחינה זו דומה שיותר משאנחנו דמוקרטיה, קרי שלטון ההמון, הרי שאנחנו דמונקרטיה, דהיינו שלטון הדמון, שלטון השטן התורן יורק האש והעשן שאנחנו מציבים מול עצמנו והעומד לכאורה לכלותנו ושמולו עלינו להתאחד ולהתלכד ומי שלא בוגד. 

וככל שאנחנו מתגאים יותר במדינתנו העצמאית ובצבאנו האימתני, שלו רק היה לנו אותם לפני שבעים שנה, היינו קורעים לנאצים את הצורה ומבטלים בצ'יק את השואה, כך אנחנו יותר ויותר זועקים מרה שהנה ממש בכל שניה, דווקא כאן בארצנו הסופר-מתחדשת והדופר-מחומשת, עומדת להתרגש עלינו שואה שניה, נוראה מהראשונה. 

ואכן בכל דור ודור, ובקצב של התחלפות דורות בטלפונים ניידים, אנחנו מחליפים דמונים כמו זבובים, העיקר ובתנאי שיהיה שם תמיד מישהו בתפקיד אשמדאי. עד לפני כמה שבועות, להזכירכם, השטן הגדול השולט בכיפה היו אירן ופצצת האטום שעלולה חלילה להיות לה. ולא היה קורט נאום של ראש הממשלה, כולל ברכת המזון, שהוא לא דיבר בו על הסכנה האיומה והנוראה לעצם קיומנו מפצצת האטום של אירן. והנה הופ... הוקוס-פוקוס ואירן והפצצה נעלמו כלא היו ואת מקומם תפס החמאס, אחת – עם החטיפות, שתיים – עם הרקטות ו... שלוש – המנהרות! ואכן, המנהרות תפסו עכשיו את מקום פצצת האטום כסכנה החדשה והנוראה, האסטרטגית לאללה, לעצם קיומנו, ושלא ניתן ויכול נוכל וכולי וכולי כרגיל. ונראה אכן כאילו סכנת המנהרות מעזה תפסה את תודעת עם ישראל בארצו הרבה יותר עמוק מסכנת פצצת האטום מטהרן. 

וכי למה בעצם? האומנם המנהרות יותר מסוכנות מפצצת אטום? כנראה שלא. אבל הן יותר מפחידות. הן יותר אישיות. הן עלולות לצוץ לך, ממש בסלון או במטבח. גם אין להן, לפחות בינתיים, פתרון צבאי, ולאטום האירני הרי יש לנו פתרון, לא? בטח. אלא שכוחן הדמוני של המנהרות הוא לאו דווקא בכוחן הממשי כי אם בסמליות שלהן. 

עשרות בשנים אנחנו משקיעים את כל מה שיש לנו בהכחשת והדחקת העוול הנורא, אסון הנכבה, שהבאנו על הפלסטינים. עשינו ואנחנו ממשיכים ועושים כל שביכולתנו לגרש לא רק אותם מעל אדמתם אלא גם את עצם קיומם מעל תודעתנו, יוצרים חומות של הפרדה בין שוועתם לבין רווחתנו. אלא שעכשיו לפתע, כמו בסרט זומבים, הם חוזרים ומגיחים מן מקברי אבותיהם בבטן האדמה, נושאים עימם את רגשי האשמה שלנו על חטאינו הקדומים, לבקש את נקמתם ואת מותנו. בזה כוחן של המנהרות, בכך שהן מעלות על פני הקרקע ומשיבות לחיים את המודחק. כך שבאמת אין ברירה אלא להשמיד את כולן, לפחות לשנה-שנתיים. 

28.8.14                 

היבריס פורח בדם ילד קטן 

אין ספק שיום יבוא ובמחלקות להיסטוריה שלאחר הציונות באוניברסיטאות העולם, יילמד "נאום הכלניות" של מפקדנו הנערץ בני גנץ בתחילת אוגוסט 2014, עם נסיגת צה"ל מעזה והשגת ההסכם הזמני מאוד להפסקת האש, בשקיקה ובשקידה. 

"אני משוכנע שהציבור סביב עוטף עזה יכול לחזור לבתיו, לפתח את השדות, יכול לחזור לחיות פה את חייו בצורה טובה ואיכותית כמו שהיה קודם. יש פה מנהיגות מצוינת, יש פה ציבור איכותי, יש פה התנהגות אחראית. וכמו שהיה פה שקט קודם, יהיה פה עוד יותר שקט אחר-כך. צה"ל לא הולך לשום מקום. אכן יש פה קיץ חם", התפייט הרמטכ"ל, "הסתיו יבוא אחריו. הגשם ישטוף את אבק הטנקים. השדות יוריקו, ו'דרום אדום' במובן החיובי של המילה, של כלניות, פרחים ויציבות, יהיו פה, ויהיו פה להרבה שנים קדימה". 

והנה לנו עוד הוכחה ניצחת שבעוד שאצל הגויים, כמאמר נפוליון, "כל חייל נושא בתרמילו את שרביט הגנרל", הרי שאצלנו, היהודים, מתחת לכומתתו שעל כתפו כל גנרל הוא בעצם נעמי שמר מזוין. 

נאום הגבר גנץ. צילום מהטלוויזיה

אבל השאלה האמיתית, והכואבת עד מוות מתברר, היא מדוע ולמה טבע המשורר את הקביעה המופרכת הזאת? על סמך מה קרא הרמטכ"ל לתושבי אזור הגבול עם עזה לחזור לאדום של כלניות, כשמי ששמע בקולו חזר דווקא אל אדום של דם ילדים? ושיהיה ברור - הרמטכ"ל לא אמר את שאמר על דעתו בלבד. שהנה ראש הממשלה נתניהו עצמו, אמר באותו יום ש"מצבם הביטחוני של תושבי האזור [בגבול עזה] טוב יותר ובטוח יותר משהיה לפני המבצע". כלומר, הרמטכ"ל קרא לתושבי "עוטף עזה" לחזור אל "השלווה והנחלה" כביכול, על דעת ראש הממשלה, ושרי הקבינט והנהגת המדינה כולה. מה זה הטימטום הזה? מה זאת ההפקרות הזאת? מנין הזלזול הזה בחיי אדם? מדוע קברניטי המדינה קוראים לאזרחים לחזור לאזור מלחמה הנמצא תחת אש מבלי שהמלחמה נסתיימה ומבלי שיש באפשרות המדינה להגן על עליהם מפני פגיעות, פציעות וחלילה מיתות?

התשובה ידועה, ברורה ועלובה – כי הישראלים, מראשון העם ועד אחרון המנהיגים, לא מכירים בקיומו של האויב החי לצידנו כיצורי אנוש כמונו, אלא רק כאויב שאיתו נלחמים, אותו הורגים והוא הורג אותנו. אבל לבד מתפקידו זה, כאויב, הפלסטינים אינם קיימים. וכמו שאין בבדיחה הנושנה חיה כזאת, ג'ירפה, אין בעינינו אדם כזה, עם כזה, פלסטינים. זה ההיבריס שלנו, אותו אנו נושאים בתרמילינו ועל חרבו גם נמות. ברגע שאנחנו החלטנו שהמלחמה הסתיימה, אז המלחמה הסתיימה. זה ברור, לא? מה, אנחנו צריכים הסכמה של הפלסטינים לסיום המלחמה? למה, מי הם בכלל, מה הם חושבים לעצמם, שהם בני-אדם או משהו, שאנחנו בכלל נחשוב לדון על הדרישות שלהם? חחחח, הצחקתם אותנו. אז יאללה, חבר'ה. קדימה, "הגשם ישטוף את אבק הטנקים. השדות יוריקו, ו'דרום אדום' במובן החיובי של המילה, של כלניות, פרחי ויציבות, יהיו פה, ויהיו פה להרבה שנים קדימה". 

רק אנחנו הישראלים קיימים בעולם, קיימים, מאוחדים ומנצחים. חוץ אולי מילד אחד בן ארבע. אבל מה זה מוות אחד קטן מול נצח ישראל מושלם? פיסטוקים. 

2.10.14                             

אין פרטנר. יש! 

מאז שחרב בית המקדש ונתבטלה שמחת בית השואבה לא הייתה שמחה לישראל כשמחת ה"אין פרטנר", שנחגגת מדי חצי שנה, שלא לומר חצי שעה, בשפך של נאומים וכותרות  לאמור "אין עם מי לדבר", "אי אפשר להסכים איתם על שום דבר", "חס ושלום להחזיר להם שטחים", "חייבים להקים עוד יישובים", "הנה שוב חלפה סכנת השלום שמעולם לא הייתה", "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל", "הנה שוב באים הנאצים (הפעם יש להם מבטא פרסי) להשמידנו, ו"כוס עמק יזרעאל וכל הערבים" ועוד כהנה וכהנא. 

המהלכים "המדיניים" שלנו מול הפלסטינים נראים כמו יחסים בין מ"כ סדיסט שאוסר על טירוניו להגיד את המילים "כן, לא, שחור, לבן", ומי שאומר אותם נענש. וכך כשהמ"כ אומר למי מטיירוניו "אתה רוצה שאני אתן לך סטירה?", אם הטירון אומר "לא", הרי שהוא "שבר את הכלים" ולפיכך המ"כ מריץ אותו בחגור מלא עד למטבח ובחזרה. ואם הטירון אמר "כן", אז קודם כל הוא מקבל סטירה, כי הוא בעצמו ביקש, ואחר-כך, בגלל שהוא "הפר את הכללים", מורץ גם הוא אל המטבח וחוזר חלילה, עד סוף הטירונות, שבמקרה שלנו נמשכת כבר כמעט חמישים שנה. 

כלומר, מה שהערבים הפלסטינים, מנהיגיהם, נציגיהם (ואנחנו הרי מחליטים מי מייצג אותם - אלו שלא רוצים שלום, ומי לא מייצג אותם - אלו שכן רוצים שלום) יעשו או יאמרו לא ישנה דבר, אלא רק יוכיח, כל חצי שנה וכל חצי שעה מחדש, שאין פרטנר. שהרי תמיד ישראל תתפוס אותם, איזה פלסטיני שזה לא יהיה, במילה או משפט שהיא לא מרשה להם להגיד כמו "נכבה", "זכות השיבה", "טיהור אתני", "מאבק מזוין", "מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים", "טבח", "ג'נוסייד", "גזל אדמות". ואז מיד קופצת עליו ישראל כנשוכת-שואה, וצועקת קבל עם ועדה (לא משנה איזה, אבל רצוי שזה יהיה באנגלית) שהנה, "הם שקרנים ורמאים וערבים ורוצחים, ורק רוצים להשמידנו ולהפוך אותנו לפיצוחים (רמז לגרעין האיראני!), אבל אנחנו, אם נצטרך, נזרוק עליהם פצצת אטום, כי רק ככה אפשר לעשות איתם שלום". אם אבו-מאזן נגיד מגנה את חטיפת שלושת הנערים ומשתף פעולה עם ישראל בחיפושים אחריהם, מה אנחנו אומרים? שהוא לא באמת מגנה, כי הרי הוא ערבי ושקרן, אז עם איש כזה אפשר לעשות שלום? וזה שהוא משתף איתנו פעולה רק מראה כמה שהוא בעצם סמרטוט, אז איתו אפשר להגיע להסדר? אתם רואים? כמו שאמרנו, אין עם מי לדבר. 

או בקשר לשואה. אך לפני כמה חודשים אמר אבו-מאזן, קבל עמו ועמנו והעולם כולו, ש"השואה היא הפשע הנורא ביותר שבוצע כנגד האנושות", ועל כך קם ומשיב לו ראש ממשלת ישראל וקורא לו "מכחיש שואה". שהרי ידוע שהפלסטינים כולם הם מכחישי שואה מלידה, ולא משנה מה הם אומרים על זה, או על כל דבר אחר.

והכי מצחיק, אם תרצו, זה שבאותה עת ממש צוהלת ישראל על צוללת משוכללת שרכשה מגרמניה. אז הגרמנים, שעשו את השואה, הם פרטנר, אבל הפלסטינים, בגלל שהם כביכול מכחישי שואה, הם לא פרטנר.

וואלה, יופי.

 6.10.14                

זה לא אפרטהייד*. זו הפרדה  

* אָפַּרְטְהַיְידּ (מאפריקאנס: Apartheid - הפרדה) הוא שמה של מדיניות ההפרדה הגזעית שהונהגה על ידי המיעוט הלבן בדרום אפריקה משנת 1948 ועד שנת 1994 . מדיניות זו הייתה גזענית והושתתה על עקרונות של הפרדה גזעית בין לבנים, שחורים וצבעונים) בני תערובת), ומתן זכויות יתר לבני המיעוט הלבן [ויקיפדיה]  

"לראשונה תיאסר כניסת תושבי חוץ לכרמיאל", היתה כותרת הידיעה ב־Ynet בערב יום הכיפורים. מה זאת אומרת? מה הכוונה ל"תושבי חוץ"? ולמה? מה קרה? כותרת המשנה הסבירה מעט יותר: "מתוך חשש להגעת תושבים באזור לפארקים והדלקת מנגלים ביום הקדוש ליהודים' ייחסמו כל הכניסות לכרמיאל". אבל למה ש"תושבים מהאזור" ירצו לעשות מנגל ביום הקדוש ליהודים בכרמיאל דווקא? ובעצם למה לא? ואם כן, מה זה עניינה של המשטרה? 

בידיעה עצמה נאמר, ש"בערב יום כיפור ייסגרו כל ארבע הכניסות לעיר... והשוטרים הונחו לאפשר כניסה אך ורק לתושבי העיר, עם הצגת תעודות... וינסו למנוע באופן הרמטי כניסה של תושבי חוץ' בשל התנגשות בין לוח השנה העברי לזה המוסלמי אשר הביאה לכך שהשנה יום הכיפורים היהודי וחג הקורבן המוסלמי יחולו באותו יום". 

אה, כלומר לא "תושבי חוץ", כלומר לא יפאנים ולא שבדים לא יורשו להיכנס לכרמיאל בחג הקדוש ליהודים, אלא ערבים. ערבים אזרחי ישראל לא יורשו להיכנס לעיר במדינתם. למה? כי ליהודים יש חג קדוש. אמנם גם להם, למוסלמים, יש חג באותו יום, אבל החג הזה "מתנגש" (שלא לומר "מתנקש") בחג היהודי. ובמקרה כזה ברור שהמשטרה צריכה לפעול כדי להגן על היהודים, שהרי אנחנו מדינת היהודים, לא? 

רגע, ומה על ערבים־מוסלמים הגרים בכרמיאל, בבתים שקנו או שכרו? האם להם מותר, מבחינת המשטרה, להגיע לפארקים בעירם ולעשות מנגל ביום חגם, או אסור? או אולי יש פה טעות, ואין בכלל ערבים בכרמיאל? אולי גם זה נאסר עליהם? אבל לא. זה לא יכול להיות. אנחנו הרי לא מדינת אפרטהייד, כפי שגורסים האנטישמים. ברור לכן שיש ערבים בכרמיאל, אבל כמה? עשרה? עשרים? מאתיים? אלפיים? 

צפון קרוליינה, ארצות הברית של אמריקה, 1950

האתר הרשמי של עיריית כרמיאל אינו מכיר כלל בקיום של ערבים בעיר. על פי האתר, "כרמיאל מונה כ–50,000 נפש, 60% מהם ותיקים וילידי הארץ ו–40% עולים". באתר ויקיפדיה, לעומת זאת, יש מרשם גרפי של חלוקת האוכלוסייה בכרמיאל על פי "לאום ודת": יהודים - 84.2%, ערבים־מוסלמים - 0%, ערבים־נוצרים - 0%, דרוזים - 0%, אחרים - 15.8%. כלומר, על אותו מרשם אין בכרמיאל אף לא ערבי אחד, אבל יש כ–7,000 אחרים, כלומר, יפאנים, שבדים, הינדים, אינדיאנים, מקסיקאנים וכאלה.

ומה אומרת "הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה" של מדינת ישראל? שם, נכון ל–2012, אוכלוסיית כרמיאל מונה כ–45,000 אלף תושבים, מתוכם כ–37 אלף יהודים ו–1,100 ערבים. וואו, סוף סוף מישהו מודה בקיום של ערבים בכרמיאל. יפה. אבל רגע, ביחד, יהודים וערבים, זה יוצא 38 אלף. איפה עוד 7,000 תושבים? מה הם? מי הם? עוד פעם שבדים ומקסיקאים, או אולי חייזרים? 

העיר כרמיאל, למי שעוד לא נולד או לא זוכר, הוקמה על אדמות שהופקעו מכפרי הערבים בסביבה בשיטת הרמאות הציונית הרגילה, לצרכים ביטחוניים ("שטח אש 9", קראו לזה). עכשיו או שלא מרשים לערביי הסביבה (הידועים בכינוי "תושבי חוץ") לגור שם, או שלא סופרים אותם, או ש"רק" לא מרשים להם לחוג שם את חגיהם. 

ואל תגידו אפרטהייד. זה לא אפרטהייד. זו הפרדה. ואלה שני דברים שונים, לגמרי  

7.1.15                        

שטוּת ההיפרדוּת

מדי תקופה, בעיקר בתקופת בחירות, שב וקם איזה מועמד בכיר, שר לשעבר ובעתיד, הפעם זה יאיר לפיד, ומציע בפעם ה-1176, כאילו הוא הראשון לציון שהגה זאת, "להיפרד מהפלסטינים". העניין הוא, הוא מסביר מחדש, שהפלסטינים, עם כל הכבוד, ומה לעשות, וכמה שרצינו, אבל הנה ראינו, אינם בשלים לשלום, משל היו עופות שלא הושרו דיים בדם של עצמם. ולכן צריך, אם רוצים שלום ומדינה יהודית דמוקרטית ויצחק רבין ושיר הרעות וכל זה, למצוא פתרון אחר, שאיננו שלום, כדי להיפטר מהמעצבנים האלו עם הכאפיות, שבחורף פונים לאו"ם ובקיץ יורים טילים. והפתרון, הם אומרים, הוא פשוט "להיפרד מהפלסטינים לשלום". וכך הם מצליחים, בשלוש מילים בלבד, גם להיפטר מהפלסטינים וגם לעשות איתם שלום. 

אבל מה זה אומר "להיפרד מהפלסטינים"? איך אפשר בכלל "להיפרד מהפלסטינים"? הרי הם חיים איתנו פה, ביחד, במעורבב, בתוכנו, לצידנו. איך אפשר להיפרד מהם? מה, יותר לא יותר לפלסטינים לבנות את בתינו? לרחוץ את כלינו? לסעוד את זקנינו? לגור בערינו? ואז מה, הם פתאום ייעלמו? הם לא ימשיכו לגור שני מטר מאיתנו? הם לא יצטרכו יותר להתפרנס? לעבוד? ללמוד? לאכול? לנשום? ונגיד אפילו, איך באמת אף אחד לא חשב על הרעיון הפשוט והגאוני הזה, שנקים בינינו לבינם "חומת הפרדה" של שבע קומות, כך שלא ניראה שהם קיימים, האם אז הם באמת יחדלו מלהתקיים ופשוט יתפוגגו? ומה עם המיליון שיישארו מהצד שלנו של החומה, איך ניפרד או ניפטר מהם? ומה נעשה אם פתאום המיליונים שהעלמנו מאחורי החומה יירו עלינו טילים או יפנו לאו"ם בתלונה? 

רעיון ההיפרדות מפלסטינים הוא לא סתם שטות. הוא איוולת עמוקה מאין כמותה. ראשית, כאמור, כי זה בלתי-אפשרי, זה לא מציאותי, זו הזיה. זה כמו שבן-אדם יחליט להיפרד מכף ידו כי היא מגרדת לו. אבל אתה לא יכול להיפרד מכף-היד שלך, אתה לא יכול להתרחק ממנה, אתה לא יכול לבנות בינך לבינה חומה. אתה לא יכול להשאיר אותה בבית שאתה הולך לעבודה. זה בלתי אפשרי. זו הזיה. 

והכי עצוב ועלוב זה שהפוליטיקאים הללו מציגים את רעיון העיוועים של "להיפרד מהפלסטינים" כמתכון לשלום. הם בעצם מציעים "להיפרד מהפלסטינים לשלום" במובן של להגיד לפלסטינים "שלום ולא להתראות", וכך להשיג איתם שלום. משהו בנוסח "שלום עם הפלסטינים בלי הפלסטינים". האם הפלסטינים יסכימו לשלום שכזה? מה אכפת לנו?! אנחנו לא שואלים אותם. כי הם הרי לא בשלים וכל זה. לכן אנחנו עושים איתם שלום חד-צדדי. אנחנו ואנחנו. וזהו. זו הדרך הנכונה והיחידה לשלום עם הפלסטינים. שלום בלעדיהם. 

בקיצור, אם ממשיכים בדרך החשיבה הזו, אז הדרך היחידה לכרות שלום עם הפלסטינים היא אכן "להיפרד מהפלסטינים" במובן של להכרית אותם מהעולם. ממש כמו שהדרך היחידה לפתור את הבעיה של כף-היד המגרדת שלך זה פשוט לכרות אותה. שהרי אם אין לך כף-יד היא לא יכולה לגרד. ואם לא יהיו פלסטינים בעולם אפשר יהיה גם לעשות איתם שלום וגם לא יהיה בכך צורך. וזה יהיה הכי הכיף, לא?  

15.10.15                    

"מכה ניצחת" חוזרת

בטלוויזיה זה נראה כמו עוד פרק ארוך ומייגע בעונה ה-48 או ה-67 (יש מחלוקת באשר לאופן המניין), של הפרודיה המתמשכת, המאוד מדממת והממש לא מצחיקה, בסדרה הכמו-הנצחית "מכה ניצחת" או "גודעים ת'בני-דודים" (גם באשר לשם יש עדיין דיונים מעמיקים) עטורת הרייטינג והשבחים. 

מה שיפה בסדרה הזאת הוא שהעונה הבוערת מתחילה לכאורה בלי התראה מוקדמת, ואף פעם לא בעונתה, נגיד כמו החורף, שמתחיל תמיד בגשם, או הפסטיגל שהוא תמיד בחנוכה, או "אחרי החגים" שמתחילים תמיד אחרי החגים. פה לא. 

"מכה ניצחת" (או בשמו המקוצר "גודעים") מתחיל תמיד בהפתעה, פתאום, משום מקום. מזה חמישים (ויש הגורסים שבעים) שנים אנחנו מחזיקים עם שלם, בן מיליוני אנשים, תחת משטר צבאי מדכא של גזל, חנק והרג, ובכל פעם שהעם זה מתקומם, כל פעם בעונה אחרת ובצורה אחרת, אנחנו מופתעים מחדש, כאילו תקפו אותנו פתאום, משום מקום, בלי שום סיבה, חייזרים אכזריים עם שפמים לא אופנתיים. אבל מעשי הדיכוי וההרג והתגובה והנקם והנקם על התגובה על ההרג והנקם הם הרי לחם חוקה היומיומי של הארץ הזאת כבר לפחות 76 (ויש האומרים 77) שנה. אז מתי ולמה פתאום מתחילה "העונה החדשה"? מי ועל שום מה מחליט שעכשיו זה הרגע ללבוש חג, להחליף את הלוגו מ"גל הירש*" ל"גל טרור", לעלות על הגג, ולפצוח בסדרה? האם זה רצח של ילד? של הורים? דקירה בדרך לכותל? שתי דקירות, אחת בקרית-גת ואחת בפתח-תקווה? מה הופך את האיוושה הקבועה של גלי המקל** וההירש לגל טרור? 

* תת-אלוף במיל. שמונה למפכ"ל המשטרה, אך מינויו בוטל בשל חשד בפלילים. ** גל מקל – כדורסלן ישראלי ששיחק שתי עונות בליגת ה-NBA האמריקנית.

אי אפשר לדעת. אבל מהרגע ששונה הלוגו, מתחילה העונה החדשה, ואז כולם נכנסים מיד לתפקידיהם הקבועים בסדרה. אלו דוקרים, הללו מחסלים, אלו מצלמים, ההם מרביצים, ההם חוטפים, הכול כרגיל. והפרשנים באולפנים, שכרגיל אין להם שום מושג על מה הם מדברים, מדברים ואומרים שזה לא זה, ואם זה זה, תכף זה יהיה לא זה, ואם בכל זאת זה זה, אז זה יהיה כזה זה שכזה עוד לא היה כזה. 

ואז מופיעים הבכירים בפרצופים רציניים, כנדרש מהסצנה, ומצהירים שהנה אוטוטוטו "נחסל את הטרור". ועכשיו כולם נרגעים לרגע, כי כולם יודעים שבלחסל את הטרור אנחנו ממש טובים. הרי חיסלנו אותו כבר איזה חמישים-שישים פעם מינימום, לא? 

ובסדרה הזאת גם אזרחים רגילים ומקבלים תפקידים קטנים של עדים שמספרים, כמו העדים בעונות הקודמות, איך "פתאום ראיתי" (ויש את זה גם בגרסת "פתאום שמעתי") איך ככה וככה ואז ככה וככה, ובסוף ככה וככה ומקנחים ב"תודה לבורא עולם", שהוא כנראה המוטי קירשנבאום של הסאטירה הזאת. 

והתסריטאים של הסדרה הזאת, יהיו אשר יהיו, צריכים לשמור על איזון עדין, של ארבע לשלוש (ויש המעדיפים יחס של חמש לשש) בין הצורך להבהיל את הציבור, מה שמאפשר את המשך הסדרה ברייטינג גבוה, מה שמגביר את ההכנסות מהפרסומות, לבין הצורך להרגיע את הציבור, כדי שחלילה לא יעברו, מרוב פחד, לצפות בכדורגל או בטלנובלות. 

בינתיים זה עובד אש. ומיד אחרי הפרסומות חיזרו אלינו לדקירה וחיסול בשידור חי מרמת-משהו. שתי פרסומות וחזרנו.