2016 - 2018

25.1.16        

העובדה שאתם לא שומעים את הצרחות לא משנה את העובדות            

פה ושם עולים באחרונה קולות המביעים דאגה וחשש גדולים באשר לעתידה הדמוקרטי של מדינת ישראל. "מה שקורה כאן מזכיר משטרים אפלים", טוענים הדואגים כל שלושה ימים, "ואם המצב יימשך כך", מוסיפים ומזהירים החוששים חדשות לבקרים, "מדינת ישראל עלולה להפוך, חלילה, למדינה דו-לאומית עם משטר אפרטהייד של אפליה על בסיס גזעני-לאומני בין היהודים-האדונים השליטים לבין הערבים הנשלטים ומשוללי-הזכויות". 

למול הדאגות הללו עולה ראשית התמיהה, הסמנטית משהו, מהו ההבדל בין "משטר אפל" לבין כזה ש"מזכיר משטרים אפלים"? אם עוצרים במדינה כלשהי אנשים ללא משפט או שופטים אותם בבתי-דין "מיוחדים" לעשרות שנים בכלא רק על סמך הודאות שנגבו מהם בעינויים, זה כבר "משטר אפל" של ממש, או שזה עדיין רק "מזכיר משטרים אפלים?" נגיד, למשל, שזוג שכנים שלכם מכים נמרצות את ילדיהם, ואתם שומעים את הצרחות, לא כל יום, חלילה, אלא רק פעם בשבוע-שבועיים, והם גם לא עושים את זה בסלון, אלא רק בחדר-האחורי, ונגיד גם שהילדים המוכים הם לא ילדיהם הביולוגיים - האם לדעתכם הזוג הזה הם בגדר "הורים שמתעללים בילדיהם", או שמא הם רק בחזקת מי ש"מזכירים הורים שמתעללים בילדיהם"? ולפי מה אתם קובעים ומסווגים? לפי מוצאם העדתי של ההורים המכים? או שמא לפי מידת ההפרעה שגורמות צרחות הילדים למנוחת השכנים? 

אז מדינת ישראל, לידיעתכם, מקיימת מזה עשרות בשנים "משטר אפל" לכל עניין ודבר בשטחים נכבשו על ידה ב-1967. מה שאנחנו עושים שם לפלסטינים מאז איננו בחזקה הנוחה לנו של "מזכיר משטרים אפלים", אלא זה הוא משטר אפל, משטר אפל, נקודה. והעובדה שאתם לא שומעים את הצרחות לא משנה את העובדות. ואם ישראל מקיימת, באופן ברור ומובהק, "משטר אפל" על מילוני אנשים המצויים תחת אחריותה ושליטתה, אז במדינת ישראל מתקיים או קיים משטר אפל. וזה לא מהיום ולא מאתמול ולא מ-67'. זה מאז ומתמיד. מאז ומתמיד, כי מדינת ישראל מעולם לא הייתה, אפילו לא לדקה אחת, מדינה דמוקרטית שוויונית, כפי שאנחנו מתיימרים בעיני עצמנו להיות. 

מיום הקמתה ב-1948 ועד 1967 היו הפלסטינים שהיו אז תחת שלטונה של ישראל, אלו הקרויים בפינו "אזרחי ישראל הערבים", נתונים תחת מרותו של "מימשל הצבאי", כלומר משטר צבאי לכל פרטיו ודקדוקיו. בשנת 1967 אומנם בוטל "המימשל הצבאי" ההוא, אבל פחות או יותר באותו זמן כבשנו את "יהודה, שומרון וחבל עזה", ומאז נתונים הפלסטינים המצויים שם בשליטתנו תחת משטר צבאי, לכל תגיו, פרטיו ודקדוקיו. כלומר, לאורך כל שנות קיומה של מדינת ישראל, היו נתיניה הפלסטינים, כולם או רובם המכריע, נתונים תמיד תחת משטר צבאי, אפל להפליא. 

ולכן החששות לעתידה האפל לכאורה של מדינת ישראל אין בהם ממש. מדינת ישראל אינה יכולה להפוך בעתיד למדינה דו-לאומית עם משטר של אפרטהייד כלפי ערבים. כי מדינת ישראל הייתה והינה, מאז ומתמיד, גם עכשיו, ולא בעתיד, מדינה דו-לאומית עם משטר אפרטהייד של אפליה על בסיס גזעני-לאומני בין היהודים-האדונים השליטים לבין הערבים הנשלטים ומשוללי-הזכויות. ובלי שנבין את זה, זה גם לא ישתנה.   

20.2.16

מה אתם חושבים שהם עושים שם?

אחד הטיעונים המעצבנים השגורים בפי הימניים נגד "הסמול הלבן התל-אביבי" הוא ש"כל מה שמעניין אתכם זה האספרסו שלכם", קרי הקורקבן שלכם ותו לא, לא ארץ-ישראל ולא עם-ישראל ולא שלום ולא דמוקרטיה ולא נעליים, אלא אם הן "יוקרתיות". 

והנה, כאילו כדי להצדיקם, חרגה לה לפתע הקומיקסאית של "ידיעות אחרונות", דניאלה לונדון-דקל, מתחום העיסוק הפנים-ביתי שבו גדרה עצמה, ופרסמה במדורה השבועי טרוניה אישית נוקבת: "בסוף השבוע שעבר, הבן שלי, גדוד 50, נקרא לאבטח את 'ריצת האבות' של המתנחלים בחברון. בגלל 'חשיבותה' של הריצה, הבן שלי לא בא הביתה". 

חיפוש קל בגוגל מעלה ש"מירוץ עיר האבות" הזה מתקיים בחברון כבר שמונה שנים ברציפות. אבל בשבע השנים הקודמות זה לא הזיז לגברת לונדון-דקל שחיילים לא יוצאים הביתה בשל כך לחיק משפחתם. רק השנה, כשהבן האישי היקר והחמודי שלה נקרא לשמור שם, הו אז היא פתאום נזכרה כמה זה איום ונורא. ולמה בעצם? וכי מי אמור לשמור על המתנחלים הרצים בעיר אבותינו? חיילים אחרים? שחרחרים? כאלו שאינם בני ה"סמול הלבן התל-אביבי"? ולא רק זה, אלא הדבר שעליו נזדעקה הגברת דקל-לונדון מכל מה שעושים בנה וחבריו החיילים בחברון ובשטחים הכבושים בכלל, זה לא הדיכוי המתמשך של העם הפלסטיני, חלילה, אלא רק אחת מקצות שערות זנבו של אותו דיכוי, הלא הוא "מירוץ האבות" הלזה. 

לונדון-דקל ביבבתה הענוגה והנוגה היא, כמובן, רק הד למחלתם הממארת של כלל הישראלים הרואים עצמם כשמאל או כליברלים או כשוחרי-שלום. שהרי רובם של הללו, ממש כמותה, ממשיכים "לשלוח" את בניהם ובנותיהם לשורות צה"ל, ומצטלמים עם "הילדים" בטקס החניכה השבטי בפתח הבקו"ם מחובקים ודומעים וצוהלים, ואף אצים להעלות את התמונות בפייסבוק לספר לכולם כמה הם גאים ונרגשים. 

אבל לאן בעצם אתם "שולחים" את בניכם ואת בנותיכם, כשאתם מגייסים אותם, בגאווה נרגשת שכזו, לשירות הצבאי? מה אתם חושבים שהם עושים שם, בצבא הזה? אתם לא קוראים עיתונים? אתם לא רואים טלוויזיה? אתם לא חיים פה בחמישים שנה האחרונות? אז הנה לכם רמז דק: בחמישים השנה האחרונות צה"ל משקיע את עיקר כוחותיו, זמניו, מעייניו וחייליו כמעט אך ורק בדבר אחד – בשימור והחזקת דיכוי העם הפלסטיני ביהודה שומרון, וגם בעזה. ומערך הדיכוי העצום ורב הזה כולל גם את ההגנה על המתנחלים היהודים המשמשים כחוד-החנית של דיכוי העם הפלסטיני, הרצים אכן בשם אבותינו לכאורה לפני מחנה עם ישראל כולו וגוררים את כולנו אחריהם.

וכמה זה נוח לדמיין שאחרים, או בנים ובנות של אחרים, מבצעים עבורנו את הדיכוי הזה. כי אז אנחנו יכולים לעשות את עצמנו כאילו אנחנו לא רואים ולא יודעים על זה שום דבר. ואולי אפילו אין בכלל חיה כזאת, דיכוי העם הפלסטיני. שהרי ידיים של אחרים, ולא ידי בנינו ובנותינו הזכים והטהורים, עושים במעל הזה. אבל מדי פעם קופצת לה האמת, כמו במקרה של לונדון-דקל, בפרצופינו הזחוחים. זה לא אחרים ולא בנים ובנות של אחרים. זה אנחנו, כולנו, ובנינו ובנותינו שלנו. והאחריות, או האשמה, כולה עלינו.

31.3.16 

המדינה הדו-לאומית כבר כאן, מזמן

בראיון שנערך עמו לרשת "יורוניוז" התעקש הסופר דוד גרוסמן להגן על פתרון שתי המדינות בטענה ש"זו האופציה היחידה האפשרית". "ומה עם פתרון המדינה האחת?" המשיכה המראיינת ושאלה. "האם את מאמינה ששני העמים האלו, שצולקו באלימות, בשלים דיים לשיתוף פעולה בישות פוליטית אחת?" שאל גרוסמן ופסק, "זה לא יקרה". 

דוד גרוסמן. בירה גולדסטאר תהיה הבירה המשותפת. צילום מהטלוויזיה

וזו באמת הזדמנות לדבר ולפשפש בשלוש הפתרונות הקיימים לסכסוך הזה: שתי מדינות או מדינה אחת או שמא הפרדה – איזה פתרון עדיף? מה מהם אפשרי? למה זה כן וזה לא? ומה בכלל ההבדל בין שלל הפתרונות הללו ובינם לבין המצב הקבוע הזמני הנוכחי? אז נלך קודם על פתרון שתי המדינות, יאללה. נתחיל בגבולות. איפה הם יעברו? יתפתלו, כמו חומת ההפרדה, בין כפרי ג'יבריש למאחזי גר-יבש? והחומה תישאר או תפורק? מה, הפלסטינים יוכלו לעבור חופשי בין ארצנו לארצם כמו בין איטליה לשווייץ? ברור שלא. תהיה גדר ויהיו מעברים, מחסומים, בדיקות, הכול, רגיל. ואם יתפוצץ פלסטיני ברעננה, היוכל צה"ל לרדוף אחריו לתוך שכם? ברור שכן, וגם נהרוס לו את הבית, אלא מה? וצבא יהיה להם? חחחח. וירושלים תהיה בירה משותפת? בירה גולדסטאר תהיה בירה משותפת. ואם תהיה הבירה משותפת, איזה משטר ומשטרה יהיו במזרח העיר? והפועלים הפלסטינים שבונים לנו יצטרכו ויזה ממשרד הפנים כדי לעבור לחלק שלנו, או רק אישור מהשב"כ? ועזה תהיה חלק ממדינת פלסטין או שהיא תישאר באוויר? 

לעומת זאת, אם נלך על הפרדה, שהרי אז הכול ישתנה מן היסוד. הגבולות יתפתלו, עם חומת הפרדה גבוהה, בין כפרי ג'יבריתן למאחזי גבורתנו, לא נאפשר בשום אופן מעבר חופשי, ללא מחסומים, בדיקות ואישורים של השב"כ, בין צדי החומה, ואם בכל זאת איכשהו, למרות שהכרזנו על הפרדה, פלסטיני יעז להתפוצץ בבאר-שבע צה"ל ירדוף אחריו עד לחברון ואת הבית שלו נהפוך לחירבה, וירושלים המאוחדת תחולק על ידי חומה, ועזה שתלך לעזאזל, שירעבו, שימותו, שיחפרו מנהרות, אנחנו נכסח להם את הצורה, כל שנתיים בקיץ, בין הטיול להודו לנופש באילת. כל זה, כמובן, וכאמור, בניגוד גמור למצב הנוכחי, שבו חומת גבוהה מפרידה בין כפרי ג'יבלין למאחזי גיבלון, שהפלסטינים לא יכולים לבוא לעבוד אצלנו בלי אישור מהשב"כ, שפלסטיני שדוקר בנתניה, צה"ל רודף אותו עד רמאללה והורס את הבית של האימאימא שלו, שירושלים המאוחדת לנצח מחולקת זמנית, שעזה סגורה ומסוגרת, ואנחנו מכסחים להם את הצורה במבצעים דו-שנתיים, שנה נופש באנטליה ושנה מבצע בג'אבלייה. 

המצב הנוכחי הזה הוא בעצם מדינה אחת, מדינה דו-לאומית, שבה לאום אחד שולט בכוח הזרוע בלאום אחר. אתם יכולים לא לאהוב את זה, אבל אתם לא יכולים להתעלם מזה. ולכן להגיד "אני נגד מדינה דו-לאומית" זה כמו להגיד "אני נגד זריחת השמש" או "אני נגד לוח-הכפל". כי המדינה הדו-לאומית, כמו זריחת השמש, כמו לוח-הכפל, היא כבר כאן, מזמן, והיא כאן כדי להישאר, כי אין שום פתרון אחר. 

השאלה היחידה היא איזו מין מדינה דו-לאומית אנחנו רוצים להיות, אבל על זה אתם לא רוצים לחשוב, שלא לדבר על לדבר.

11.4.16  

אז אתם בעד או נגד הפרדה?

עננות של קצף הומטרו על צמד הסמוטריצ'ים מידי המיעוט הליברלי-סמולני (הרוב, משהו כמו 70%, תכף יוכיחו הסקרים, תומך בהם, כמובן, מעל ומתחת לכל עץ רענן) בשל קריאתם להפרדה בין יולדות יהודיות לערביות. ובדין יצא קצפם של הזועמים. ולא בגין הגזענות. שהרי גזענות יש בארץ יותר ממים. אלא בגלל שהפעם הגזענות, זו בסגנון עדות הסמוטריצ'ים, היא גזענות זכה וטהורה, נקייה וחפה מהסייגים והתירוצים הרגילים של ביטחון והלכה. גזענות. נקודה. 

שהרי בדרך כלל הגזענות האנטי-ערבית שלנו מוסווית בתירוצים בטחוניים, לאמור "זה לא שאנחנו גזענים, אבל צריך לשים אותם בכלובים כי יש להם סכינים ומזלגות", וזה גם לא תירוצי ההלכה היהודית האוסרת כביכול לדור, לאכול, לשוחח ולשחק כדורגל בכפיפה או במגרש אחד עם גויים משופמים עטויי-כאפיות. 

והגזענות היהודית הטהורה והקדושה הזאת, שפשתה בארצנו כלחמניות אחר הפסח, באה לידי ביטוי עילאי דווקא בדברי הסמורטיצ'ית, רויטל, שהודיעה שאין היא רוצה שידיים ערלות יגעו חלילה, בעוללה הנולד, פן יזוהם וייטמא הרגע היהודי הקדוש של לידת ילדיה. 

וכי באלפיים שנות הגלות לא יילדו ונגעו לא-יהודים לאינספור בתינוקות ילדים יהודים והביאו אותם אל העולם? וכי מה קרה? אולי פה ושם נשברה קערה, אבל עם ישראל די חי, לא? ובכלל – אין איסור כזה בהלכה. אדרבא. ההלכה אפילו מתירה לבנות-ישראל לא רק לנגוע ביד, אלא אף לשכב עם גויים. שהרי אם ההלכה קובעת שיהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה, הרי שבכך היא בעצם מכירה ומתירה ליהודיה לשכב עם לא-יהודי, לא ככה? אז אנחנו, הרואים עצמנו כנאורים, מתנגדים בעוז ושצף להפרדה בין יהודיות לערביות במחלקות היולדות. וזה יפה מאוד וכול הכבוד. 

אבל כמה מכם גרים בשכונה, שלא לדבר על בניין, שגרים בו גם משפחות ערביות? וכמה ילדים ערבים למדו עם ילדיכם בכיתה במשך כל שנותיהם במערכת החינוך? וכל אלו הם לא הפרדה? הפרדה באבו-אבוהה, הפרדה מתמשכת, עמוקה, קבועה, ציונית, מהותית. לא של יומיים-שלושה במחלקת יולדות, של שנים ארוכות, של חיים שלמים, בכל התחומים. 

ולא רק זה, אלא שחלקים ניכרים, אם לא רוב רובו של "המחנה "הנאור" תומך בהפרדה מדינית-בטחונית בינינו לבין הפלסטינים, הפרדה מוחלטת -  לא עם וילון ומחיצה, אלא עם גדר וחומה - בדיוק כמו ההפרדה בין מחלקות היולדות שדורשים הסמוטריצ'ים. הפרדה - זה מה שהציע אהוד ברק, אחרון מנהיגי "השמאל" שהגיע לשלטון – כמתכון לשלום אלק עם הפלסטינים, ואתם הצבעתם בעדו ותמכתם בו. הפרדה – זה מה שמציע היום ראש האופוזיציה יצחק הרצוג – כתוכנית שלום נועזת, ואתם חושבים שהוא יביא את הגאולה מנתניהו, שגם הוא, אגב, תומך בהפרדה, אפילו ב"שתי מדינות לשני עמים" כדרך לשלום שהוא לא מייחל לו. הפרדה – זה גם מה שמציע, כאלטרנטיבה נועזת לכל תוכניות ההפרדה האחרות, גם מנהיג העתיד, אם יש כזה, יאיר לפיד – כתוכניתו הבלעדית לשלום. 

אז למה בעצם, כשסמוטריץ' מציע הפרדה, בקטן, זו גזענות חשוכה, ואילו כשאתם תומכים בהפרדה, בגדול, זו נאורות מאירה? לא. גזענות חשוכה זה לא רק איזה שני סמוטריצ'ים נידחים. זה כולנו.

6.8.16 

מעדרים, טוריות ומטוסים

בהספדו בלוויית הנערה הלל יפה אריאל (שנטבחה ברצח זוועתי, שאין ולא יכולה להיות לו שום הצדקה. נקודה) אמר שר החינוך נפתלי בנט כי "באנו לכאן עם טוריות ומעדרים - ופגשנו רובים וסכינים". השר לא התכוון, כמובן, רק למעשה ההתנחלות בשטחי יהודה ושומרון, אלא למעשה הציוני כולו, מתחילתו ועד ימינו ועד בכלל. 

אילו היה השר אומר את דברי ההבל הללו מתוך שהוא משקר במודע - ביודעו שהתמונה הזאת של האיכר היהודי השב לארצו וחורש את אדמתו ביד אחת וידו השנייה גדומה או מושטת לשלום ואין אפילו אקדח פרבלום חלוד בכיסו, הייתה שקר וכזב גם כשהופרחה אז, ובטח ובטח בימינו אלינו – ניחא. שהרי שקרים ניתן לכאורה להפריך. אבל דומה שכבוד השר הנכבד, ובטח קהל מצביעיו וחסידיו, ובעצם כל מי שמחשיב עצמו ציוני מסור ונאמן, גם אם הוא יעני שמאלן רחמנא ליצלן, חושב ומאמין שכל הסיפור הזה של "מעדרים וטוריות מול סכינים ורובים" הוא אמת צרופה, כמו שמש צורבת ביום שרב. 

אז אולי הגיע הזמן לומר את האמת, לא על ימי טרומפלדור ותרפפ"ו, שגם אז זה לא היה נכון השקר המוסכם עלינו הזה, אלא על ימינו אלו. והאמת היא שהעם הישראלי, זה שחי במדינת ישראל, הוא העם החמוש ביותר בעולם, לא במעדרים וטוריות ובסיפורי-מעשיות, כי אם בנשק ממשי – בטנקים, ובמטוסים, ובצוללות ובראשי נפץ גרעיניים. כן, כן, מה שאתם שומעים – אנחנו, הישראלים, העם החמוש ביותר בעולם. 

נפתלי בנט [המואר, במרכז] עם חברים ומעדרים. ע"פי מקור ראשון צילום מהאלבום המשפחתי

על פי דירוג של Global Firepower Index שפורסם ב"גלובס" לפני שנתיים (וזה דירוג אחד מרבים, וכמובן שזה לא בדיוק מדעי, וגם מקור הנתונים לא לגמרי ברור, וזהו גם דירוג כמותי ולא איכותי, ולצפון-קוריאה יש כאן יותר צוללות מאשר לארה"ב, אבל ניתן בהחלט להניח שאיכות הצוללת האמריקניות עולה לאין שיעור על הצפון-קוריאניות. ובכל זאת) צה"ל, צבאה של מדינה בת 8 מיליון אנשים, המדינה ה-98 בגודל אוכלוסייתה בתבל, הוא הצבא ה-11 בעוצמתו בין צבאות מדינות העולם כולו. 

חלק מהמדדים של הדירוג הזה הוא מספרי הטנקים, המטוסים, פצצות-האטום והצוללות שיש לכל צבא. אבל מה שמעניין יותר, כדי להבין ולדעת את עוצם החימוש של מדינה, הוא לייצר מן המדדים הללו ממדים שקושרים בין מספרי הטנקים והמטוסים וכולי לבין גודל האוכלוסייה, כלומר לבדוק את ממדי החימוש של העמים, ולא של המדינות. 

ניקח למשל את מספרי הטנקים שיש לכל מדינה ומדינה בין ה-11 הראשונות, אליהם הוספנו גם את מי שנחשבות למדינות מחומשות "מטורפות" כמו איראן, שצבאה הגיע למקום ה-22 בסולם העוצמה הצבאית וצפון-קוריאה הנמצאת במקום ה-35. 

מבחינת כמות הטנקים שיש למדינות, רוסיה מובילה את הרשימה עם 15,000 טנקים, שניה סין עם 9150, ארה"ב שלישית עם 8325, צפון-קוריאה רביעית עם 6,600 וישראל רק במקום החמישי, מבין 13 המדינות הללו, עם 3870 טנקים "בלבד". 

אבל אם מחלקים את אוכלוסיות המדינות הללו למספר הטנקים שברשות מדינתם, מקבלים מדד חדש – מדד חימושו של העם, כלומר –לכל כמה אזרחים יש טנק. ולפי המדד הזה ישראל מובילה בהפרש עצום - אצלנו יש טנק לכל 2067 אזרחים; שנייה אחרינו היא צפון-קוריאה, שם יש טנק לכל 3783 תושבים, שלישית רוסיה עם טנק לכל 9446 נפש, ובמקומות הרביעי והחמישי, בהפרש ניכר, דרום-קוריאה עם טנק לכל כ-21 אלף אזרחים וטורקיה עם טנק לכל כ-22 אלף. 

גם במדד מספר האזרחים לכל מטוס אנחנו מובילים עם 11,674 נפשות למטוס, שנייה אחרינו ארה"ב הקטנה עם מטוס לכל 23,531 אזרחים; שלישית מיודעתנו צפון-קוריאה עם מטוס לכל 26,511 אזרחים, רביעית שכנתה-אויבתה דרום-קוריאה עם מטוס לכל 35,125 מאזרחיה, וחמישית שוב רוסיה עם 46,073 נפש למטוס. 

בפצצות אטום (לפי הדירוג הזה לישראל בין 80 ל-200 פצצות. החישוב נעשה לפי 140) אנחנו "רק" במקום השלישי, כי יש לנו פצצת-אטום אחת רק לכל 57,124 אזרחים, זאת לעומת רוסיה הראשונה, עם פצצה אחת לכל 16,737 תושבים וארה"ב במקום השני עם פצצת-אטום לכל 42,899 מאזרחיה. רביעית צרפת עם פצצה לכל כ-223 אלף איש וחמישית בריטניה עם פצצת אטום לכל כ-284 אלף מאזרחי הממלכה. 

בצוללות אנחנו כבר חוזרים למעמדנו הרם. ראשונה הפעם צפון-קוריאה אחותנו לנשק, שלה כמדינה, כאמור, יש הכי הרבה צוללות בעולם, 78, ולפיכך יוצא שלכל כ-320 אלף מאזרחיה יש צוללת. לישראל "רק" 14 צוללות (בדיוק כמו לטורקיה ולדרום-קוריאה; קצת פחות מלהודו, 17, ומליפן, 16; וקצת יותר מלבריטניה, 11, ומלצרפת, 10; אבל לאיראן, שימו לב, יש יותר מפי שניים צוללות מלאיתנו – 31), וזה מציב אותנו במקום השני במדד חימוש הצוללות, עם צוללת לכל כ-571 אלף נפש הומייה. שלישית אכן איראן עם צוללת לכל כ-2.65 מיליון מאזרחיה. רביעית דרום-קוריאה עם צוללת לכל 3.5 מיליון תושבים וחמישית ארה"ב עם צוללת לכל כ-4.5 מיליון אזרחים. 

ובסך כול ארבעת הממדים (טנקים, מטוסים, פצצות-אטום וצוללות לאזרח) עם ישראל מוביל בגדול - פעמיים במקום ה-1 (טנקים ומטוסים), פעם במקום ה-2 (צוללות) ופעם במקום ה-3 (פצצות אטום). שניים אחרינו מי אם לא הצפון-קוריאנים – פעם במקום הראשון (צוללות), פעם במקום ה-2 (טנקים) ופעם במקום ה-3 (מטוסים). אחריהם ראש בראש במקומות שלוש וארבע אזרחי מעצמות-העל הרוסים (מקום 1 בפצצות-אטום, 3 בטנקים ו-5 במטוסים) והאמריקנים (מקום 2 במטוסים ובפצצות-אטום, 5 בצוללות), ובמקום החמישי הכולל  התאומה מדרום-קוריאה ( 4 בטנקים, מטוסים וצוללות. אבל בלי אפילו פצצת אטום אחת לרפואה). 

כך שאיך שלא תהפכו את זה – עם כל הטעויות ואי הדיוקים והספירה הכמותית ולא האיכותית וכל זה – עם ישראל הוא העם החמוש ביותר בתבל. וזו עובדה וצריך גם לזכור נגד מי בעצם אנחנו נלחמים עם 3870 הטנקים, 680 המטוסים, 140 פצצות-האטום ו-14 הצוללות שלנו – נגד העם הפלסטיני, שמה שיש לו זה אפס מכל "המעדרים והטוריות" האלו שלנו - 0 טנקים, 0 מטוסים, 0 פצצות-אטום ו-0 צוללות, וכל מה שיש לו זה אכן, ובצד הזה של המשוואה השר בנט אמר אמת, "רובים וסכינים". 

העם החמוש ביותר בעולם נגד העם הבלתי חמוש ביותר בעולם, ולא תאמינו מי מרגיש כל הזמן מותקף ונרדף ואומלל וקורבן.     

1.12.16

איקרית ובירעם ועמונה גם

באמת שלא ברור על מה מתרגשת מהומת "חוק ההסדרה" שנועד להכשיר את גזילת האדמות בעמונה ובכלל. שהרי מאז הקמתה, ולא רק לאחר "הכיבוש", מדינת ישראל, לרוב בגיבוי מלא של בית המשפט העליון, גוזלת וזוללת ודורסת וגורסת כפרים ואדמות של פלסטינים ללא הרף בטענות שקר ובתואנות הונאה, שהתרמית ביסודן גלויה ונהירה לכל אדם, כולל כמובן לשופטים, עליונים כמחוזיים. 

קחו לדוגמה את איקרית ובירעם. מדובר בשני כפרים פלסטינים נוצריים בגליל העליון שבסוף 1948 נכנעו ללא התנגדות לצבא ישראל, שהורה לתושביהם לעזוב את הכפרים למשך שבועיים "מסיבות ביטחוניות" - שזה הנימוק הציוני הרגיל, הקבוע, השקרי, לצורך גירוש, נישול וגזל כפרים ואדמות פלסטיניים – ושלאחר מכן יוכלו לחזור לכפריהם, "הבטחה" שכמובן לא קוימה מעולם. שלוש שנים לאחר מכן, משנוכחו העקורים כי כבר חלפו יותר משבועיים וההבטחה איננה מקוימת, הם פנו לבג"ץ, וזה הורה לממשלת ישראל להתיר להם לחזור לכפריהם. אלא שבמקום לבצע את צו בג"ץ הוציאו השלטונות לעותרים צווי הרחקה מכפריהם וזאת "מסיבות בטחוניות" ובדיעבד, כלומר – תקפים החל מ-1948. וכדי לתת משנה תוקף לצווי הגירוש גם הרס צה"ל את כל בתי איקרית. המגורשים אצו לבג"ץ כדי לבטל את רוע גזירת הצווים הצבאיים, שניתנו בניגוד להחלטתו שלו עצמו, אבל בית הדין הגבוה לצדק לא מצא פסול בצווי הצבא ודחה את ערעורם. 

חלפו עוד שנתיים וב-1953 הפציץ חיל האוויר את בתי הכפר הנטוש בירעם, ואדמות שני הכפרים הופקעו וחולקו בין המושבים (אבן מנחם, שומרה, דובב וגורן) והקיבוצים (סאסא וברעם, שניהם של מפ"ם, היום מרצ) היהודים באזור, וחלקם הוכרזו כ"שמורת טבע". עוד עשרים שנה עוברים וב-1972 שבה ומחליטה ממשלת המערך (העבודה של היום) בראשות גולדה מאיר שלא להחזיר את העקורים לבתיהם. מפלגת האופוזיציה גח"ל (הליכוד של היום) בראשות מנחם בגין מודיעה בתגובה שהיא דווקא תומכת בהחזרת העקורים. ואולם משעלה לשלטון, חמש שנים לאחר מכן, הקים ראש הממשלה בגין ועדה שהחליטה גם היא שלא לאפשר לעקורים לחזור לבתיהם. 

ב-1981 עתרו העקורים פעם שלישית לבג"ץ וביקשו לבטל את צווי ההרחקה ואת הפקעת אדמותיהם, אבל העתירה נדחתה "בשל הזמן הארוך מאז הוצאו" ומתוך כך ש"כל הצעדים כלפי הכפרים נעשו במסגרת החוק ותקנות ההגנה לשנת חירום". ב-1993 ממשלת העבודה-מרצ-ש"ס בראשות יצחק רבין, מקימה ועדה שדנה בעניין עקורי איקרית ובירעם, כנראה כחלק מהמגעים לשלום עם הפלסטינים, וזו ממליצה על החזרת התושבים לשטח בן 1200 דונם באזור הכפרים, המלצה שלא בוצעה מעולם. בשנת 1997 שבים אפוא התושבים ועותרים לבג"ץ בתביעה שיינתן להם לשוב לכפריהם, אבל בג"ץ דוחה את העתירה משני נימוקים עיקריים: האחד הוא שאין למדינה קרקע להקצות לעותרים, והשני - שמותר למדינה שלא לקיים את שהבטיחה בנסיבות כגון מקרה זה שבו "יש סכנה שהשבת העקורים עלולה להוות תקדים בעייתי מבחינת זכות השיבה". 

הריסת כפרים פלסטינים, גירוש תושביהם, גזל אדמותיהם, לאחר מכן הסדרה בדיעבד חוקית לכאורה, ברמייה משותפת של הממשלה ובג"ץ, הם לחם חוקה של הציונות. אז מה אתם קופצים פתאום? למה, מה קרה? 

15.6.17

תמותו אתם, תמותו

לו היית פלסטיני והיית רואה את צילומי הווידיאו שהעלה איזה יהודי מנוול, בעילום שם, לרשת, שבהם נראית נערה פלסטינית שוכבת על הרצפה ירויה, מתפתלת בכאביה ומתבוססת בדמה, ואף אחד מבין החיילים והאזרחים הרבים שמתגודדים סביבה, כולל הצלם הרשע (וכי למה הוא או שלוחיו בכלל העלו את המראות הללו לרשת, אם לא בכדי להראות, מתוך שמחה חולנית לאיד, את הנערה הפלסטינית גוססת "כמו שמגיע לה" כעכברוש מורעל?) לא רק שאינו מושיט לה שום עזרה, אלא אף מקללים אותה "הלוואי שתמותי, בת אלף, שתמות, בת זונה, תמותי תסבלי", ועוד נפלאות שכאלו – לו היית פלסטיני, מה היית מרגיש או חושב (אם אתה בכלל מאמין שיש לפלסטינים מוח ולב)? 

בטח, אתה עונה עכשיו כיהודי בוטח לפלסטיני החרא שמוצע לך להיות, חכם בלילה אתה, אבל הנערה הזאת היה לא סתם שיה תמימה, היא באה לרצוח חיילים, לא סתם ירו בה. היה לה מברג, והיא ניסתה לדקור חייל, ואז היה ברחה וירו בה, בצדק ירו בה. שיהיה. 

אבל נגיד שהשנה עכשיו היא 1946, מדינת ישראל עוד לא קמה, אפילו החלטת האו"ם על חלקות הארץ טרם נולדה. ונערה לאומית בת 16 מהמושבה נס-ציונה נוטלת מברג מכלי אביה מודד-הקרקעות, ומסתערת איתו על חייל בריטי במחסום ברחוב אלנבי בתל-אביב. החייל קצת נשרט והנערה בורחת. חיילי הוד מעלתו (אז עוד שלט בנו המלך ג'ורג' השישי) האמיצים רודפים אחריה במנוסתה, ויורים בה ופוצעים אותה קשה. או אז מתגודדים סביבה בסבבה חיילים בריטים ואזרחים (בני משפחות של קצינים?), ותחת להגיש לה עזרה מקללים אותה, באנגלית מאוד לא שייקספירית, "הלוואי שתמותי, בת אלף, שתמות, בת זונה, תמותי, תסבלי", ועוד נפלאות שכאלו – מה היית חושב או חש אז, כיהודי, לא כפלסטיני, אם המראות הללו היו משודרים בטלוויזיה (לו הייתה אז טלוויזיה ובהנחה שליהודים יש מוח ולב)? 

הלוואי שימותו כל האנגלים ויישרפו חיים באש הגיהנום, היית בטח אז מתמלא, ובצדק, זעם נוראי, לא ננוח ולא נשקוט, גם אם זה ייקח ארבעים ומאה שנה, עד שנסלק את כל הנבלות האלו מהאדמה שלנו, אתה יכול עכשיו לחזור ולהיות קצת פלסטיני, לא נושיט להם יד לשלום, אלא רק יד עם אקדח לרצוח אותם, את כולם, עד אחד, עד הסוף. 

את אדולף אייכמן, אתה מוסיף עכשיו - כי במקרה אתה פלסטיני משכיל, קורא עיתונים, יודע היסטוריה - את אדולף אייכמן, "הצורר" הם קראו לו, שרצח מיליונים של יהודים, לא דקר במברג חייל, מיליונים של יהודים, של ילדים, של זקנים, הוא רצח, לא במברג, בגז, מיליוני ילדים הוא רצח, לא שרט איזה חייל, אותו אתם מעמידים למשפט, מאכילים אותו, דואגים לבריאותו, ממנים לו סניגור, אבל ילדה אחת שלנו, שניסתה לדקור חייל שלכם במברג, במברג, אתם יורים בה כמו בכלבה שוטה, כמו שהחיילים של אייכמן ירו בילדים שלכם, ואתם עומדים סביבה כשהיא גוססת ולא רק שאתם לא מגישים לה עזרה, אתה קוראים לה זונה וצועקים לה שתמותי? תמותו, אתם, תמותו, כולכם.

7.8.17

אלאור אזריה פודל קטן על יד אריק שרון

שלוש נסיבות, הבה נודה בכנות, גרמו להעמדתו של אלאור אזריה בפני בית-משפט צבאי: ראשית, העובדה שהירי שלו במחבל הפצוע על הקרקע, שלא היווה שום סכנה, צולם ופורסם. שהרי לולא צולם מעשהו ופורסם, היה מן הסתם דובר צה"ל מוציא הודעה ששני מחבלים שניסו לדקור חיילים נורו ונהרגו, ובזה היה מסתיים העניין, אולי באיזו נזיפה קלה לחייל היורה, ואיש לא היה שומע ויודע מי זה אלאור אזריה. שנית, העובדה שאזריה הוא ממעמד סוציו-אקונומי נמוך, כלומר מזרחי מרמלה. שהרי די ברור שאילו היה אשכנזי צפונבון, גם אם היה מצולם יורה כאזריה, העניין היה נגמר בדין משמעתי, אולי עם עונש מאסר לא משמעותי. ושלישית היא העובדה, הקשורה לקודמתה, שמשפחת אזריה, במקום לסגור עם הצבא איזה דיל, שממש הוצע לה, על דין משמעתי ועונש לא משמעותי, בחרה להקריב את בנה, בעצת טיפשים ורשעים, על מזבח "טובת ארץ ישראל", במקום לדאוג לטובת בנם שלהם. 

מרגע שנהגו כך, התוצאה הייתה ברורה וחתומה ולא הותירה לבתי הדין הצבאיים ברירה – הרשעה חד-משמעית ועונש לא קטן. וכל כך למה? כי כדי להניח שבית משפט צבאי יפסוק נגד הארגון שהוא לא רק בשר מבשרו אלא גם פקודו, צריך להיות תם להפליא או רשע להחריד. וגם היה ברור, לפיכך ובנסיבות העניין, שעם ההרשעה יבוא גם עונש לא קטן מדי, כדי להוכיח שלא סתם נעשה כאן כזה טררם, וגם לא גדול מדי, כי הרי מלחמה לנו בטרור ואלאור "הילד של כולנו", ובקיצור – שנה וחצי מאסר. 

אז לכאורה זה נגמר, בדיוק כצפוי, ואפשר כבר לעבור לעניין הבא. אבל לא. הצד הימני, הציוני-קיצוני, של המפה, ההם שמייצגים את העם, שהם בעצם העם בעצמו, יוצאים קוצפים גם עכשיו, כאילו המשפט שהסתים עוד לא התחיל, וצווחים מרה חנינה והמתקה ואוי לנו שכך נהיה. 

ואחת הטענות המרכזיות של הימין הקנאי-לאומני, שצצה פתאום ועולה בדברים ובכתביהם במלוא עוזה ותפארתה, היא שהציונות כולה היא בעצם תנועה מתמדת של פושעי מלחמה, שמעשה אזריה מחוויר לידם כטיפה בדם. כך, למשל, מסביר ומפרט אחד הצעקנים בדובריהם, השדר אראל סג"ל, במאמר באתר ''וואלה" (3.8) , תחת הכותרת העילגת "גדול לוחמי צה"ל חיסל (צ"ל דרי) מאהל בדואי כנקמה. אז מה רוצים מאלאור?", שמי שלימד את צה"ל מלחמה, "הידיד" אורד וינגייט, וגם ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון, וכמובן  המפקד האגדי של ה-101, האלוף, שר הבטחון וראש הממשלה אריאל שרון (וזאת עוד בלי להזכיר את הטבח בסברה ושתילה), ובטח "גדול לוחמי צה"ל" מאיר הר-ציון, היו כולם פושעי מלחמה נוראים, שעל ידם אלאור אזריה הוא באמת ילד קטן, "לוחם צעיר שהתעקש שירה מפני שחש סכנה", ומסכן שכמותו "נקלע לסיטואציה שבה קרב יריות בזירה מבצעית הפך לזירה פלילית". 

האם הקנאים זועקים כך כדי לעצור בעד פשעי המלחמה? אדרבא. הם רוצים שנמשיך כך, בעוד ועוד פשעי מלחמה, גדולים, לא כמו של אזריה אלא כמו שצריך, עד שנוכל להקים במהרה בימינו את בית המקדש בהר-הבית על כל הדם שיישפך בעזרת השם.

27.12.17                                  

די לקישקוש

הכיבוש, הכיבוש, הכיבוש, הכיבוש – כמה פעמים עוד נשמיע ונשמע שזה הכול, מה שזה לא יהיה, בגלל הכיבוש, ואי אפשר להמשיך בכיבוש, ורק סיום הכיבוש יביא את השלום, ואוי לנו אם לא נשים קץ לכיבוש, והכיבוש משחית, ודי לכיבוש. ועל איזה כיבוש אנחנו מדברים, זה שסיומו יביא לכאורה את השלום והסבבה? הכיבוש של 67'. 

אבל הכיבוש של 67' הוא המשך הכיבוש של 48'. זאת האמת ההיסטורית. הכיבוש של 67' הוא המשך – היסטורי, רציף ובלתי-נפרד - של מהכיבוש של 48'. השקר שאנחנו מספרים לעצמנו הוא שב-48' ועד 67' קמה והתקיימה פה מדינה דמוקרטית למופת, בלי כיבוש ובלי דיכוי, אבל ב-67' נפלה עלינו מארת מלחמת ששת הימים, שהפכה אותנו, שלא ברצוננו, ולא עלינו, לכובשים ולמדכאים. כל זה נכון כמו שתרנגול זה ג'ירפה. כי מדינת ישראל, בגבולות של 48' או 67' או 2017, נכבשה מידי הפלסטינים שישבו בה, כדי להקים בה במקומם מדינה ליהודים. 

הכיבוש ב-48' היה ראשיתו של התהליך הזה, והכיבוש של 67' הוא המשכו. זה לא שקודם לא היה פה שום כיבוש, ורק עכשיו יש כיבוש. כל הדיבור הזה הוא קישקוש. ראשית – במשך כל שנות קיומה של מדינת ישראל, בגבולותיה השונים, תמיד חיו ועדיין חיים רוב רובם של הפלסטינים שבשליטתנו תחת משטר כיבוש צבאי. למן הקמת המדינה ועד ל-1966, בישראל הקטנה והחמודה של פעם, חיו כל הפלסטינים "ערביי ישראל" תחת  מה שנקרא "ממשל צבאי". ב-66' כאילו בוטל הממשל הצבאי הזה, אבל בעצם רק הוחלף בשלטון דיכוי משטרתי. שנה אחר כך כבר באה מלחמת ששת הימים,  ומאז ממשיכים שוב רובם המכריע של הפלסטינים בשליטתנו להיות תחת משטר של כיבוש. ובעצם שום דבר לא השתנה. ככה זה פה מאז ומעולם. 

דבר שני – "זוועות הכיבוש" שאנחנו מדברים עליהם היום, למשל מקרה אלאור אזריה, הם כאין וכאפס לעומת הזוועות שעשתה מדינת ישראל הקטנה והזכה ההיא, תחת שלטון "השמאל" הנאור של בן-גוריון, כמו פיצוץ בתי הכפר קיביה על יושביהם, פעולה שבה נהרגו למעלה מ-60 אזרחים, רובם נשים וילדים, בשנת 53', או הטבח בכפר-קאסם בו נרצחו 43 אזרחים, בהם גם נשים וילדים, בשנת 56'. 

זאת ועוד – בכיבוש של 48' הרסנו כפרים פלסטינים לרוב, הרגנו וגרשנו את יושביהם, ועל חורבותיהם הקמנו לנו ישובים. הכיבוש של 67' הרבה יותר נאור. אנחנו כבר כמעט לא הורסים כפרים ולא מגרשים את יושביהם. אנחנו "רק" מקימים ישובים על אדמותיהם. לכן הכיבוש של 67' הוא לא הבעיה וסיומו של הכיבוש הזה גם לא ישים קץ לבעיה. הבעיה היא הנכבה. ועד שמדינת ישראל לא תכיר, בקול רם וברור, באחריותה לאסונם של הפלסטינים, מלחמת הדמים שלנו איתם תימשך. אלא שלא רק הממשלה, אלא גם רובם המוחלט של אזרחי ישראל היהודים, כולל הכי "שמאלנים", לא מוכנים אפילו לחשוב על זה. 

ההיפך. מה שכולנו אומרים לפלסטינים שמעזים להעלות את הנכבה על דל שפתותיהם זה "לא הייתה שום נכבה, ואם תמשיכו להגיד שהייתה נכבה, נעשה לכם עוד נכבה, הבנתם?" . 

21.3.18                 

כולנו רקמה גזענית אחת

כמה טוב ונעים שאפשר תמיד להאשים את האחרים. הרי זה אף פעם זה לא אנחנו או בנינו שעושים את המעשים המכוערים והמזוויעים. זה תמיד הם, האחרים - נתניהו וממשלתו, החרדים, המתנחלים, הליכודניקים, הימין הקיצוני – זה הם, ורק הם, שעושים את הדברים המכוערים והמזוויעים כולם. זה הכול הם ובגללם. 

הנה, למשל, מאמר המערכת של העיתון הזה שאתם קוראים תלה השבוע את קולרה של ההחלטה הגזענית של מועצת כפר-ורדים "לעצור את המכרזים העתידיים למכירת קרקעות לבנייה ביישוב, לאחר שכ–50% מהזוכים במכרז הראשון היו ערבים", בממשלת נתניהו ובחוק הלאום שהיא עומדת לחוקק. אבל הלו, מערכת יקרה, ההאשמה הזו אינה עומדת במבחן העובדות. כי עובדה נחרצת ונמשכת כבר שבעים שנה היא שלא רק כפר-ורדים הוקמה על אדמות שהופקעו או נגזלו מבעליהם החוקיים הערבים, ושאינה מאפשרת אחר-כך לערבים להתגורר בה, אלא במספרים זעומים, לצרכי הפוזה של הדמוקרטיה. רוב רובה של מדינת ישראל – קיבוצים, מושבים, עיירות וערים – הוקמה על אדמות שנגזלו בדרך זו או אחרת מתושביהם או בעליהם החוקיים הערבים, וברוב רובה הלזה של מדינת ישראל לא יכולים האזרחים הערבים להתגורר, אלא במספרים קטנים, סמליים. הגזענות הישראלית האנטי-ערבית לא נולדה השבוע בכפר-ורדים, וזו לא ממשלת נתניהו או המתנחלים שהמציאו אותה. הגזענות הזאת היא לא תוצר של  הימין. היא בשורשי הציונות, כולה, בכל זרמיה וגווניה. 

ואם מעיינים בתוצאות הבחירות האחרונות לכנסת בכפר-ורדים, תמונת הגזענות מתבהרת וזועקת במלוא עוזה ותפארתה: המחנה הציוני – 48%, יש עתיד – 13.2. מרצ – 12.6. הליכוד – 11.4. כולנו – 6.8 והבית היהודי – 4.2. ואם הייתה הכנסת נבחרת שם, הרי היא הייתה חלומו הרטוב "השמאל הנאור" – המחנה הציוני ומרצ לבדם היו יכולים להקים ממשלה עם רוב של 75 חברי כנסת, ואם גם 'יש עתיד' היו מצטרפים לממשלה הרוב היה גדל עד ל-91.  וכל זה, בדיוק כמו שאתם חולמים, בלי החרדים והערבים, שלא רק שלא יושבים בממשלה, אפילו לכנסת הם לא נכנסים. ומה התוצאה? בדיוק אותה גזענות, רק שהסיגרים יילכו למישהו אחר. נו, אז מה? 

הגזענות, האפליה ודיכוי הערבים הפלסטינים בארץ-ישראל הם לא הקו המפריד כאן בין שמאל כביכול נאור לימין כביכול קיצוני. ההיפך הוא הנכון – הגזענות, האפליה והדיכוי של הפלסטינים, במדינת ישראל ובשטחים המוחזקים על ידה בכוח, הם דווקא הקו המחבר, הדבק המאגד את כל חלקי הציונות, מקצה השמאל ועד לימין הקיצוני, לרקמה גזענית אחת בלתי-ניתנת לערעור, אפילו לא בבדל מחשבה, שלא לדבר על המעשה. 

במאמר מוסגר נוסיף כאן שגם ההתנפלות, הצודקת כשלעצמה, על ממשלת נתניהו-בנט על שהעניקה השנה "פרס ישראל על קורבן אדם" לאסתר פרץ, היא צביעות אחת גדולה. כי כבר בשנת 1976, לפני 42 שנה, העניקה ממשלת המערך (העבודה של היום) בראשות יצחק רבין ושר החינוך שלה אהרון ידלין בדיוק אותו "פרס ישראל לקורבן אדם" לאישה בשם רבקה גובר, ששכלה גם היא שני בנים במלחמות ישראל, באותו תירוץ רשמי של "תרומה מיוחדת לחברה" אז מה לכם כי תלינו, חברים? זה לא הם. זה אתם. 

29.3.18            

עבדים היינו. עכשיו אנחנו פרעה

עוד רגע קט ואתם פוצחים בשירה אדירה, מתוך מסורת עתיקה ואמונה שלמה, לאמור "עבדים היינו, עבדים", ומיד מוסיפים ומרננים בדיצה ובצהלה ובנאות-אפקה ובכפר-ורדים "עתה בני-חורין, בני-חורין". אבל האומנם? ''עבדים היינו'' זה כנראה נכון, אבל האם אנחנו עכשיו באמת ''בני-חורין''? אתם בטוחים? וכי מה זה בכלל "בן-חורין"? גם מילון אבן-שושן הנושן וגם מילון ספיר החדיש יותר, ומן הסתם גם רובנו המוחלט, מסכימים שזהו "אדם חופשי, שאינו משועבד", ועל פי הגדרות אלו אנחנו, חוגגי ליל הסדר כאן ועכשיו, אכן "בני-חורין" לכל דבר ועניין.  

אבל דומה שבהגדרות המקובלות הללו ישנה פירכה קטנה, המעלה שאלה קשה – האם המשעבדים, כמו למשל פרעה וקלגסיו המצרים בסיפור ההגדה, גם הם "בני-חורין" כמונו? שהרי פרעה, למשל, עומד לגמרי בהגדרה הזאת של "בן-חורין", שהוא "אדם חופשי, שאינו משועבד", כי פרעה וחבר מרעיו הם המשעבדים ולא המשועבדים, אז לפי זה הם אחלה "בני-חורין" שבעולם, נכון?

האם האדונים הלבנים משעבדי השחורים בדרום-אפריקה בתקופת ההפרדה ("אפרטהייד" בלשונם) או בארצות-הברית בזמן העבדות ואחר-כך בעידן ההפרדה הגזעית, היו אז גם הם, כמונו, כמו שאנחנו שרים על עצמנו, "בני חורין" או שמא היה היו "בני עוולה", הא? אז מה אנחנו עכשיו, הלילה הזה, כשאנחנו שרים את הפיוט היפה הזה "עבדים היינו"? האומנם אנחנו "עתה בני-חורין", כמו שאנחנו שרים מהספרונים, או שמא אנחנו, חלילה, במציאות, ולא על הנייר, "בני עוולה" לכל דבר? 

עצרו רגע, הרימו לרגע קט את העיניים שלכם מההגדות המצויירות היפות או המכוערות שלפניכם, והביטו מבעד לחלונות אל מעל ומעבר לחומות העצומות שבניתם ביניכם לבין המציאות - מה אתם רואים שם? או ליתר דיוק, מה אתם לא רוצים לראות שם? עם שלם, מיליונים של בני-אדם, נתונים עכשיו, בערב החג הזה שלכם - משועבדים על ידכם כבר עשרות בשנים - בסגר, בעוצר, במצור, שאתם, אתם ולא אף אחד אחר, הטלתם עליהם, שהבנים שלכם, החיילים, "הילדים של כולנו", אוכפים, כופים, אותו עליהם - ובמובן הזה הלילה הזה בהחלט לא נשתנה מכל הלילות - ביד חזקה ובזרוע נטויה, כלומר באש חיה ובהפצצות מן האוויר, בזמן שאתם חוגגים בליל-הסדר שלכם, באופן כל כך אירוני, את "חג החירות" ושרים בהתלהבות כמה שאתם "בני-חורין". ואתם מפליאים בהם, בעבדיכם הפלסטינים, את מכותיכם – מעבידים אותם בפרך בחומר ובלבנים, יורים והורגים בבכוריהם, כורתים את עצי זיתיהם, שוחטים את צאנם, שופכים את דמם, מחשיכים את עריהם וכפריהם, ועוד היד נטויה – ואתם חוגגים את "חג החירות", ושרים כמה שאתם בני-חורין, והללויה, כמובן, וכפיים, ולתפארת מדינת ישראל. ומה בכל זאת נשתנה הלילה הזה מכל הלילות? שהלילה הזה אנחנו גם מתחילים (בינתיים בג"ץ דחה את זה לאחרי החגים, אבל הגזירה לא חלפה) בגירוש רבבות פליטים, רדופים, נרדפים, עבדים שחורים, בני-אדם שברחו, בדיוק כמו אבותינו (משה רבנו מן הסתם נראה יותר כמו פליט אריתראי מאשר כמו נפתלי בנט) שברחו ממצרים, כמסופר בהגדה שאתם קוראים, מעבדות לחירות, ואנחנו מגרשים אותם עכשיו בחזרה מחירות לעבדות. 

עבדים היינו. היינו. עכשיו אנחנו פרעה.  

3.4.18

מבוא להשמדת המונים 

כל התהליכים המתרחשים בישראל בשנים האחרונות - שנתניהו ושלטון הרקב המוסרי שלו אינם יוצריו, אלא תוצריו – מתכנסים ליעד עתידי אחד, ונועדו להכשרת הלבבות, תרתי משמע, של עם ישראל ליום הפקודה של ה"אין מנוס" האולטימטיבי - גירושם של מיליוני פלסטינים מעל אדמתם-אדמתנו, קיראו לזה איך שאתם רוצים, ו"אם לא תהיה ברירה, אז לא תהיה ברירה", ולא תהיה ברירה, גם לסילוקם בכלל מעל פני האדמה. כל מה שאנחנו חווים כאן בשנות הדמים האחרונות, וטבח הפסח על גדרות עזה הוא רק הניצן האחרון בתפרחת הזאת, הוא המבוא, או אם תרצו – המבואה, להשמדה המונית. למשל גירושם הפליטים-המסתננים, קיראו להם איך שאתם רוצים, שבוטל רק בלחץ ארגוני זכויות אדם בארץ ובעולם. 

אם לדעת מדינת ועם ישראל עצם מושבם כאן של ארבעים אלף בני-אדם שכל חטאם צבעם ושכל רצונם הוא לחיות כאן בשלום כאזרחים לכל דבר, כולל גיוס לצה"ל, אם זה  מהווה "איום קיומי" על מדינת ישראל והעם היהודי, עד כדי צורך לגרשם מכאן באכזריות קולוניאלית שנדמה היה שחלפה מן העולם, אם כך אנחנו נוהגים באזובי-קיר, איך ננהג בערבים? אם מתי מעט הפליטים התמים מאריתריאה וסודאן מהווים כזה איום על קיומנו, עד שאנחנו נחושים להעבירם מעל פני אדמתנו, אז מה נעשה ביום פקודה לחמישה-שישה מיליוני הפלסטינים, בחרו במספר הנוח לכם, שבקרבנו-בתוכנו-בגבולותינו, איך שמתאים לכם, והם הרי מהווים קצת יותר איום וקצת יותר ממשי על קיומנו? האם אותם לא נגרש כגרש הפשפש? האם אותם לא נמחה מעל פני האדמה במצוות "הקם להורגו השכם להורגך" וכמה שיותר יותר טוב? 

גירוש הפליטים הוא אכן מבחן שהקב"ה, באמצעות אלי סדן נביאו, העמיד אותנו לקראת המבחן הגדול שעוד נכון לנו. ממש כשם שירי צלפי צה"ל על המפגינים בעזה היה מבחן, שעבר בהצלחה, של יכולת חיילינו להרוג סתם בבני-אדם, וכל זה לקראת "יום הפקודה" לכשיגיע, לגירוש הפלסטינים מארץ-ישראל ומחיקתם מעל פני האדמה, כחלק מגאולת ישראל השלמה, כינון בית המקדש, ביאת המשיח, תחיית המתים והזכייה באירוויזיון. מה שאנחנו קוראים לו "הדתה" הוא לא הדתה. זה לא שמלמדים את ילדינו להניח תפילין.. מלמדים אותם את תורת הרב אלי סדן, שאין בלתה (הוא בעצמו אמר, ומי כמוהו יודע), את  חזון הגאולה הנלוז הלזה, כפי שמסר לו הקב"ה בווטסאפ המשפחתי שלהם, ומופץ על ידי שלוחיו בממשלה, בצבא, בבתי-הספר ובכל חור, כולל בחור התחת שלכם, שמשמעותו גם  בן היתר, וזו רק תהיה ההתחלה, גירוש הפלסטינים והשמדתם מעל אדמת ארץ-ישראל הקדושה שלנו. 

ואלו מכם שאומרים לעצמם עכשיו שלא יהיה כדבר הזה לעולם, אז עוד תזכו ותראו, בעזרת השם כמובן, וגם תזכו ותראו איך עם ישראל כולו, כולל אפילו אותכם עצמכם, אומר ביום ההוא, כמו שהוא מתאמן כבר להגיד היום, ש"אין ברירה" ו"זה הם הביאו את זה על עצמם" ו"בין החיים שלהם לשלי, אני בוחר בשלי", והכול יעבוד בשקט ובשלום, בלי שום תקלות, חוץ אולי מהפגנה של כמה שונאי-עצמם, מאמר שטנה רגיל ב'הארץ' ופוסט של איזה קובי אידיוט. יאללה, אז תרבחו ותסעדו.

 9.5.18                     

על ארנבים וערבים 

בשבוע שעבר פרסם חיים ילין, ח"כ מ"יש עתיד", תושב נחל עוז ולשעבר ראש המועצה האזורית אשכול שבעוטף עזה, פוסט ממומן (בכספנו שלנו, משלמי המסים) קצר ונסער: "ביום שאחרי הגעתי בבוקר לנקודה בה התרחשה השריפה כתוצאה מטרור העפיפונים. כואב הלב לראות את יער יד אנז"ק, כולו שרוף. ייקח שנים לשקם אותו ואת חיות הבר שלא הצליחו לברוח ולשמור על הבית שלהן" לפוסט גם הוסיף מר ילין תמונות וסרטון בשחור-לבן (כנראה להדגשת החורבן) ובהם עצים גדועים ושדות עשנים, לאמור הנה היא שוב חוזרת לה, השואה הישנה והטובה. 

הבן-אדם הזה, סליחה על הביטוי, חי כבר עשרות בשנים בשכנות קרובה לכלא הגדול ביותר בעולם, שאנחנו הישראלים, כולל הוא, סוהריו החמושים. פעם עשינו את זה עם צבא ומתנחלים מבפנים, עכשיו אנחנו עושים את זה עם חנק וגדרות מבחוץ והפצצות מהאוויר. אלא שהוא, חבר בכנסת שהפכה למושב טיפשים, בשל קרבתו לגדרות בית-הסוהר הזה, יכול גם לצפות ולראות ולחוש, לא כמונו המרחיקים עצמנו מן האמת, את המתרחש בתוכו – כלא עצום של אנשים נואשים שבתוכו חיים, אם ניתן לקרוא לזה כך, כשני מיליון בני אדם בתנאים נוראיים של צפיפות, אבטלה ומחסור, והעומדים כל רגע, תלויים לחלוטין על בלימה בנו ובגחמותינו, ליפול, או אולי לא, אל מותם. 

ונבחר הציבור הזה, והציבור הזה הוא אנחנו, מבכה על עצים גדועים ופרחים שרופים וקיפודים שקיפדו את חייהם וצבים שאיבדו את בתיהם, בשעה, ממש באותה שעה, שבה חייליו בני-עמו צולפים במכוון וטובחים בעשרות ובמאות באנשים לא חמושים שכל נשקם הוא פחות או יותר אותם עפיפונים בוערים עלובים השורפים קצת בשדותינו, וזאת מול מדינה מזויינת (על פי פרסומים זרים, זרים לגמרי) וממוגנת מציפורן הבוהן ועד לנקודת החן בפדחת, למשל בארבעת אלפים טנקים, שבע מאות מטוסים ומאתיים פצצות אטום. האין גבול לאטימות?

אנשים מתים כמו זבובים, כמו שועלים במסע ציד, כמו ברווזים מפלסטיק בדוכני לונה-פארק, לא סתם מתים, אנחנו הורגים אותם, ואתה בוכה על עץ גדוע וארנבת מיותמת? אולי כדאי לשים כאן זה לצד זה שתי תמונות מן הזמן האחרון, להשוואה, להבנה – את תמונתו של הנכה הפלסטיני קטוע-הרגליים שנורה למוות כשהפגין מול הגדר המבדילה בין חייך המוגנים והשלווים, חבר הכנסת ילין, לבין חיי הכלב העלובים שגזרת על שכניך הפלסטינים, ומן הצד השני את תמונת שלושת העצים הגדועים המסכנים שנשרפו למוות בשואה שהמיטו עליהם לכאורה בני העוולה הפלסטינים עם "טרור העפיפונים" שלהם, שהעלית, מבכה מרה את גורלם האכזר, של העצים והעשבים, השם יקום דמם.  

האומנם עשויות תמונות אלו, זו לצד זו, לשנות את האופן שבו אנחנו מביטים במציאות, בה אנחנו הורגים בלי למצמץ כל מי שנראה לנו, באותו עת או בדיעבד (שהרי אם הרגנו אותו, לא סתם הרגנו) "מחבל, מסית, מוסת, מתפרע" וכל המילים שמקלות עלינו לירות בו, ובה בעת אנחנו בוכים כמו שפנים על איזו ארנבת שהתחרבשה לה המאורה? איזה ליקוי מאורות נורא נפל עלינו, שבכדי להיות ישראלים, אנחנו נדרשים להיות כל כך מטומטמים ואטומים?  

6.6.18

הפגומים לפיגומים, הטובים לצנחנים  

צריך אדם בישראל לאחוז באחוז ניכר מ''התכונות'' הבאות – להיות גבר, מבוגר, אשכנזי, מבחינה סוציו-אקונומית לפחות במאיון העליון, בעל תואר אקדמי שני, איש מרכז-ימין פוליטית, אטום רגשית, שחצן מתנשא, ערל לבב ואף אידיוט לתפארת – כדי לחשוב, לכתוב או לומר שאנשים בני המעמדות הנמוכים בחברה (הישראלית ובכלל) נמצאים שם (בעוני, בפליטות, בחוסר-בית, בתת-תזונה) בגלל ש"זה מה שהם בחרו". כלומר שמצבו הסוציו-אקונומי של אדם נקבע כל כולו ואך ורק כתוצאה מרצונותיו וכישוריו האישיים, ואין הוא תלוי כלל ועיקר בגורמים שאינם בשליטתו, כמו למשל המבנה המעמדי של החברה שבה הוא חי, השיטה הכללית שלה, או מי השליטים או האדונים בה. 

הייתכן שיש עדיין במאה ה-21 אנשים שאוחזים בדעות קדומות, מטומטמות, מרושעות וחשוכות שכאלו? למרבה הצער והתדהמה, שניים כאלו שטחו בתוך שבוע אחד את דעותיהם אלו ממש פה, בעיתון שאתם קוראים. האחד מהם הוא דן מרגלית שכתב כאן שהפלסטינים "בחרו להיות פליטים" 24.5) והאחר הוא הכלכלן הראשי הפורש של משרד האוצר, יואל נוה, שהכריז כאן ש"מי שבוחר להיות עני – המדינה לא צריכה להציל אותו. זה עניין תרבותי" (31.5). וכל זה בעיתון שנחשב בישראל שמאלני קיצוני. 

באותו יום ממש שבו התפרסמה פסיקתו הנוראה של מר נוה, ובלי שום קשר לכאורה, פירסם אותו עיתון ("הארץ", להזכירכם) ידיעה חדשותית שכותרתה היתה "לאחר שחמישה נערים נהרגו בשנתיים וחצי, משרד העבודה יאסור העסקת בני נוער בבנייה". אכן, יפה וראוי מאוד מצדו של משרד העבודה. אבל מי היו חמשת הנערים הללו שנהרגו בשנתיים וחצי האחרונות בתאונות עבודה בענף הבניין? בידיעה לא נאמר על כך דבר. לא שמותיהם, לא נסיבות מותם, וגם לא אם היה ביניהם מכנה משותף כלשהו, כמו צבע העיניים, מספר הנעליים, או אולי המוצא או הלאום אליו השתייכו. ולא נאה הדבר. שהרי אי מסירת המידע הזה עלולה לעורר דאגה עמוקה בלב הקוראים, שמא היה מי מהם, חלילה, נכדו של דן מרגלית או בנו של יואל נוה. לא ככה? 

בטח שלא. שהרי כולכם יודעים, גם בלי לדעת כלום, שכל חמשת הנערים לא היו יהודים, וגם לא סינים, אלא פלסטינים. ולכן, בגלל שזה ברור ומובן לנו מאליו, כמו למרגלית ולנוה, הסדר החברתי "הטבעי" הזה - שבו בני "הפגומים" צונחים מבחירה חופשית מפיגומים, ובני "הטובים" מתגייסים לצנחנים ולמשרד האוצר - גם לא מצא לנכון עיתון "הארץ" לבדוק ולפרסם את הנתונים הכאילו חסרי-המשמעות הללו. אבל הנה לכם, בכל זאת, שמותיהם (ככל שנמסרו) ונסיבות מותם: מוחמד עליאן, בן 17 ,מעראבה, התחשמל באתר בנייה בעפולה. נער פלסטיני ששמו לא פורסם, בן 16 ,תושב הגדה, נפל מגובה באתר בנייה בתל אביב. עלי אלדגאמין, בן 16 ,מא-סמוע (חברון), נפל מגובה באתר בנייה באזור התעשייה סמוך לקיבוץ חפץ חיים. מוחמד אמארה, בן 16 ,מכפר כנא, פיגומים קרסו תחת רגליו באתר בנייה בנהריה. מוחמד נידאל כנאענה, בן 17 ,מעראבה, נפל מגובה באתר בנייה בטבריה. 

ולא, אין כאן אף לא מרגלית ושום נוה. יבורך הסדר החברתי הטבעי, החופשי, האלוהי. 

30.7.18

למה שלא נחפש לנו, באמת, בית אחר?

כל בן אדם, בלי קשר להשקפת עולמו, צריך להחזיק בסביבתו – במשפחה המורחבת, במקום העבודה, בחוגים של הילדים – מישהו המייצג נאמנה לא את דעת החבר'ה, אלא את דעת העם. וזאת כדי שבכל מקרה של מחלוקת פוליטית, הוא יוכל לשאול אותו "אלברט, מה אתה אומר על מה שקורה בעזה?" וכך לדעת מה העם חושב ורוצה. וכמובן לברר אצל אלברט לפני הבחירות מה הוא הולך להצביע, כדי להבין מי ינצח בבחירות (נתניהו), בלי שהסוקרים והפרשנים יבלבלו לו את המוח בשטויות שלהם. 

אלא שבאחרונה אין כבר צורך באלברט פרטי, כי יש לנו את אברי גלעד, האלברט של כולנו, הברומטר או הסייסמוגרף הלאומי של ישראל. וכדי לדעת מה עם ישראל חושב ולאן הרוח נושבת ומי ינצח בבחירות ואיזה מדינה הולכת להיות, לא צריך יותר לקרוא עיתונים ולראות חדשות ולשמוע מומחים, אלא רק לעקוב אחרי מה שגלעד אומר וכותב.

אבל אפילו גלעד עצמו, אולי להבדיל מרוב העם, מבין מה אומר תהליך הלחימה והביצור המתמיד הזה, כפי שהוא עצמו כותב בהמשך הפוסט שלו – "שחיתות מוסרית, התנשאות לאומית, שנאת זולת (ובמיוחד להט"ב), קיצוניות דתית", ועל זה יש להוסיף את הדבר העיקרי, שממנו מתעלם גלעד: הכבדת דיכוי העם הפלסטיני כדי גירוש והשמדה. 

אברי גלעד. נביא החרב, השחיתות והשנאה 

גלעד, שלא בניין בית המקדש הוא משאת נפשו, לא מסביר בפוסט שלו למה, אפוא, כל כך חשוב לו לחיות בבית הלאומי הזה שלנו, אם כל מה שהוא מבטיח לנו זה מצב לחימה מתמיד, שחיתות מוסרית, שנאת זולת וקיצוניות דתית? למה הוא - ואת השאלה הזאת כדאי שישאל גם כל אחד מאיתנו – מקדש ומחרף נפשו כדי לחיות במדינה הנוראה הזאת, כפי שהוא עצמו מצייר אותה? רק בגלל שבמקרה סבא שלו ושלנו היה ציוני או לא קיבל ויזה לאמריקה או צרפת?! אנחנו צריכים לחיות פה כדי למות, רק בגלל שזה לכאורה ביתנו הלאומי? 

ולמה לנו בכלל "בית לאומי" אם כל מה שהוא נותן לנו, אפילו בעיני אוהב כגלעד, זה רק מוות ושנאה ושחיתות וקיצוניות דתית? למה שלא נמצא לבנינו ונכדותינו בית לא-לאומי שיאפשר להם לחיות בשלווה ובאושר? לא יותר טוב?   

25.9.18     

הכיבוש לא ייעלם כי הכיבוש משתלם          

בתעמולת הפחדה, בין אם רוצים למכור קוטל יתושים או ליכוד לאומי או ראש ממשלה, צריך לצייר בעיני הצרכנים הפוטנציאלים את היתוש המטריד כמינימום מטוס אף-92 עם ארבע מאות טילי אוויר-קרקע ו-36 פצצות אטום. וזה עובד. בסקר שנערך לא מזמן באירופה נתבקשו התושבים במדינות שונות להעריך את אחוז המוסלמים בארצותיהם. בהולנד העריכו התושבים שאחוז המוסלמים בארצם הוא 19, כשבפועל הוא 6 אחוזים בלבד. בצרפת העריכו התושבים שהמוסלמים מהווים 31 אחוזים מאוכלוסיית המדינה, בעוד שהמוסלמים מהווים רק 7.5 אחוזים מאזרחי צרפת. ולאלו המזהירים מפני נסיעה לפריז כי "מלא ערבים שם", נזכיר, במאמר מוסגר, שאחוז האזרחים המוסלמים בישראל הוא 20 (לא כולל השטחים הכבושים מ-67). 

כן, גם אצלנו זה אותו דבר. לא רק בעניין המוסלמים. גם בעניין "הטרור", שהפוליטיקאים והתקשורת שלנו לא פוסקים מלדון ולדוש בו יומם וליל. בבקשה, נראה אתכם – כמה ישראלים, חיילים ואזרחים, נהרגו בממוצע בשלוש השנים האחרונות ב"אירועי טרור", כולל 2016 השנה של "אינתיפאדת היחידים"? יאללה, זרקו מספרים – 115? הרבה פחות. 87? פחות. 52? לא. 36? פחות. 27, גבירותי ורבותי, 27 ישראלים, חיילים ואזרחים, נהרגו בשנה בממוצע ב"אירועי טרור" בשלוש השנים האחרונות. זה הכול. 

הכיבוש, גבירותי ורבותי, משתלם, לא רק בחיי-אדם, אלא בכלל. הנה, ראו מה שכתב לא סמולני אנטישמי ב"הארץ" המשוקץ, אלא עמית סגל, ימני סרוג בן למחבל יהודי סרוג, ב"מקור ראשון" הכשר למהדרין "על אירוע העפיפונים שהביא את ישראל בקיץ החולף על סף מלחמה בעזה: השטח השרוף בדרום עומד על שלושים אלף דונם. שטח זה שווה לזה שעלה הקיץ באש ברמת הגולן בשרפות שפרצו בשטחי אימון באש. סך הנזק הכלכלי נאמד בכעשרה מיליוני שקלים, שווה ערך לליל יירוטים אחד של כיפת ברזל. אחד העיתונים הגדולים עיטר שלושים ממאה שעריו בקיץ בתמונה של שדות שרופים. תוכנית בוקר מואזנת נפתחה מדי בוקר בספירת הבלונים והעפיפונים. לא טילים, לא מחבלים מתאבדים, לא פצצות; שלושים שערים לעפיפונים" ועוד ימני אחד, לא פחות מסגל, שר הביטחון אביגדור ליברמן, צייץ אך לפני שבוע בטוויטר לאמור: "הוויכוח על תקציב צה"ל הוא ויכוח סרק של אנשים שלא מבינים לא בביטחון ולא בכלכלה: כל גרוש שמגיע למערכת הביטחון, זו לא הוצאה - אלא השקעה שהניבה בשנה האחרונה יצוא של 9.2 מיליארד דולר". הכיבוש משתלם למדינת ולעם ישראל מכל בחינה שהיא. 

זה הכול, כי בתאונות עבודה בבניין, רק בבניין, נהרגו בממוצע בשלוש השנים האחרונות 40 איש בשנה. אבל שמה הרי זה לא נחשב, כי רובם פלסטינים וסינים, אז זה לא נורא. אבל כמה ישראלים נהרגו בשנה בממוצע, עם הירידה הדרסטית ב-2018, בתאונות דרכים בשלוש השנים האחרונות? 310. פי 12 יותר מאשר מ''הטרור'' הנוראי המאיים לכלותנו. כלומר – הטרור, שהוא מחירו של הכיבוש, זול לנו בהרבה, מבחינת חיי-אדם, אפילו ממדד הדיור, שלא לדבר על חירות התנועה בכבישים. 

הכיבוש משתלם, ולכן הכיבוש לא ייעלם. הוא ייעלם רק כשהוא לא ישתלם. בכמה אלפי או עשרות אלפי הרוגים מדובר? אם נחיה, נראה.  

4.10.18

הצטנן המסכן וקיבל שחזרת. השגות על נאום עמוס עוז

לפני שלושה חודשים נשא הסופר עמוס עוז נאום באוניברסיטת ת"א, שלא זכה משום מה להד תקשורתי, אך הפך לויראלי ברשת, ובצדק. זהו נאום רהוט וחשוב, המהווה מעין צוואה פוליטית של השמאל האשכנזי הציוני הנכחד, שעוז היה מאז ומתמיד דוברו הבולט. הנאום ראוי להקשבה וגם לדיון, בוודאי בהנחות הכוזבות והתצוגות המטעות שבבסיסו, שבשל קוצר היריעה ניגע אך בשתיים מהן. 

"מה שבינינו לבין הפלסטינאים כבר יותר ממאה שנה זה פצע מדמם, פצע מורעל", פתח עוז את הרצאתו, אבל "לא מרפאים פצע במקל. אין דבר כזה. אי אפשר להרביץ לפצע עוד מה ועוד מכה, ללמד אותו לקח, שיפסיק להיות פצע ויפסיק לדמם". "פצע צריך לרפא", ומתחילים בכך ש"קודם כל מאמצים שפה של ריפוי פצעים, לא שפה של הכנעה ולא שפה של הרתעה, ולא שפה של לימוד לקח, ולא שפה שהם יחטפו ככה שהם לא יידעו מאיפה זה בא להם.. ושפה של ריפוי פצעים מתחילה בזה שאתה אומר ליריבך, לאויב שלך, אני יודע, כואב לך, גם לי כואב .... אלו הם מילים פשוטות, קלות ... צריך להגיד אותם ולהגיד אותם כמו שצריך". 

אבל רק רגע, מר עוז, שהרי אין באמת סימטריה, כמו שאתה מציג אותה במשפט "כואב לך, גם לי כואב", בין הפצע והכאב רב-הדורות של העם היהודי לבין הפצע והכאב של העם הפלסטיני בדורות האחרונים. את הפצע והכאב של העם היהודי לא יצרו המוסלמים ולא הערבים ובטח שלא הפלסטינים. את הפצע המדמם והכואב של העם היהודי, למן האינקוויזיציה ועד השואה, יצרה אירופה הנוצרית. לעומת זאת, את הפצע והכאב של העם הפלסטיני יצרנו אנחנו. אז זה לא אותו דבר. זה לא אותו פצע. אין פה שוויון או תיקו בפצעים.

וזה אומר שני דברים, שתי אמיתות שההתכחשות אליהן זועקת לשמיים. ראשית - שלא הפלסטינים היו צריכים לשלם את מחיר האנטישמיות הרצחנית של אירופה הנוצרית. לא על אדמתם הייתה צריכה לקום המדינה היהודית, אלא על אדמת האירופאים, בבוואריה או בשוויצריה. ושנית, וזה אפילו יותר חשוב, מה שאנחנו צריכים להגיד לפלסטינים זה לא ''כואב לך, גם לי כואב, יאללה סבבה, בוא ניתן לך מדינה קטנה מתנה''. לא. מה שאנחנו צריכים להגיד לפלסטינים כדי להתחיל לרפא את פצעם, ואז גם את פצענו, זה "אנחנו ברחנו מרדיפות, עינויים ורצח ונפלנו עליכם. זה לא היה בכוונה. ברחנו מהכאב שלנו, אבל פגענו בכם, גזלנו, גרשנו, פצענו, הרגנו. מרוב הכאב שלנו הכאבנו לכם. אנא מכם, סלחו לנו, בואו, נשב, נדבר על איך אנחנו פותרים את הסכסוך בינינו, שאנחנו גרמנו לו, בדרכי שלום, כך שלא יכאב יותר לאף אחד מאיתנו ולא לבנינו ולבנותינו לנצח נצחים". 

אבל אם אפילו עמוס עוז, שמגדיר עצמו כלא פחות מ"לוחם שלום", לא יכול להגיע לתובנה הלא-סימטרית הלא-השקרית הזאת, מה יגידו אזובי הקיר וחריוני הרפת? 

"לפני קצת יותר מעשרים שנה פגשתי בפריז אינטלקטואל פלסטיני", מספר עוז בהמשך. הוא לא זוכר מה או איפה הוא לימד, ומה היה שמו של ה"אינטלקטואל הפלסטיני" הלזה. שהרי לנו יש זהות ו"לכל איש יש שם", ואצלם - פלסטיני, אחמד, מוחמד, מה זה משנה. אבל בכל זאת עוז, ולא בכדי, בוחר בפלסטיני המדומיין הזה כנציג המחשבה הפלסטינית לדורותיה, העשויה כולה, שלא כמו אצלנו, מיקשה אחת (של אבטיחים?), ושאותה, כמה קל ונוח, עומד עוז תכף לשבור ולסתור, בלי ששום פלסטיני, מדומיין או אמיתי, יוכל להשיב מילה, אלא רק לדבר דרך נציגו עלי מחשבות, בימות ואדמות, האדון עמוס עוז. 

"אני מליפתא", אמר הפלסטיני ההוא לעוז, "וזה נראה לי קצת מוזר. אדם בן שלושים, איך הוא יכול להיות מליפתא?", הוא בחיים שלו לא היה שם, אבל הוא התעקש, "אני רוצה את הבית שלי בליפתא", ממשיך עוז ומספר, "הסבים, ההורים, גורשו משם, גורשו, ברחו, זה לא משנה". בהתחלה עוז לא יודע מה להשיב לזה, אבל אז, באיבחת בזק מחשבתית גאונית מאבחן הפרופסור עוז את המחלה של הפלסטיני הזה, והפלסטינים בכלל. "אתה חולה, אמרתי לו, וגם אבחנתי את המחלה – אתה חולה שחזרת... אתה מחפש במרחב את מה שאבד לך בזמן... זו מחלה מסוכנת... אתה מתגעגע לילדותך – זה בסדר, אבל אם תתחיל להתנהג כמו ילד בן חמש מרוב געגוע לילדות – צריך לאשפז אותך". לפלסטיני, המדבר מגרונו של עוז, אין כמובן מענה לאבחונו המוחץ של האדון מישראל. אבל "אחרי שנפרדנו לא יכולתי שלא לשאול את עצמי", מבין אפילו עוז, "סליחה עמוס, והציונות זה לא מחלת שחזרת אחת גדולה"? צודק. הציונות היא מחלת שחזרת אחת גדולה. לא סתם גדולה, מגלומנית. 

אבל עוז עצמו דווקא עונה לשאלתו בשלילה - לא. הציונות היא לא שחזרת. "אבותינו, אימותינו, אלפיים שנה אמרו בליל הסדר 'בשנה הבאה בירושלים', זה  נכון. אבל אילו לא היו רודפים אותם ולא היו מענים אותם, ולא היו משפילים אותם ולא היו רוצחים אותם, הם היו אומרים את זה עוד אלפיים שנה, ולא באים הנה" "עניין השחזרת בציונות היה מרכיב, הוא היה תבלין, הוא היה כוח דחף, הוא היה גם אמצעי גיוס, הוא היה אפילו המנון ... אבל זה לא היה העיקר, זה לא היה המרכיב העיקרי, זה לא היה המניע העיקרי ... לולא הסבל והרדיפות, והגילוי ששום דבר אחר לא עוזר... זה לא היה קורה. זה לא בא מהשחזרת". 

רגע אחד, אדון עוז, ואצל הפלסטינים זה לא ככה? איך הם פתאום חלו בשחזרת הזאת שלך? מה, פלסטיני הקטן מליפתא הלך בבוקר אל הגן, הצטנן המסכן וקיבל שחזרת והדביק את כל הפלסטינים? האם לולא גרשו אותם היהודים מאדמתם והרגו בהם, וממשיכים בכך גם כיום, האם הם היו אז חולים בשחזרת? ואולי גם להם, בדיוק כמונו, כמו לכל המדוכאים, נמאסו הרדיפות וההשפלות והרצח והם רוצים להיות, כמונו, כמו כולם, עם חופשי בארצם? אם רוצים לרפא פצע, אתה אמרת, צריך להתחיל לדבר עם היריב שלך, האויב, כבן-אדם כמוך, לגמרי כמוך, לא נחות ולא פחות ממך בשום דבר, כמוך בדיוק. אבל אתה, והשמאל הציוני, והציונות טרופת-השחזרת כולה, עוד לא בנויים לזה. אולי, כשתושלם השחזרת וייבנה בית המקדש, או כמו שאומרים בפלסטינית - "בוקרה פיל מישמיש", זה יקרה.
.

4.11.18   

קונצנזוס: לא רוצים שלום, ובלי ערבים, בבקשה

רבין לא נרצח בגלל הסתה, וגם לא בגלל פילוג בעם, וכל הקשקושים הבלתי-נלאים האלו. הייתה הסתה והיה גם פילוג. גם היום יש. אבל רבין לא נרצח בגללם. רבין נרצח כי הוא הוליך את מדינת ישראל לתהליך של הסדר, פיוס ושלום עם הפלסטינים. יגאל עמיר ושולחיו, והיו כאלה, רצחו את רבין כדי למנוע, אז ולעולמים, כל סיכוי להסכם עם הפלסטינים. וזה הצליח להם, הצליח בגדול. רצח רבין הוא הצלחה פוליטית-אסטרטגית מהמעלה הראשונה. שהנה, 23 שנים אחרי, ולא רק שאין שום הסדר עם הפלסטינים, אלא אף אחד אפילו לא מדבר על הסכם שלום עם הפלסטינים. אפילו נכדי רבין, בנאומיהם "הפוליטיים" השנה לזכרו, לא העלו על דל שפתותיהם את השלום שסבם חתר אליו, ושבגללו נרצח, אלא דיברו רק על פילוג והסתה ובלה-בלה-בלה. 

אבל "מורשת רבין" היא לא מניעת הסתה ופילוג, אלא חתירה לשלום עם הפלסטינים, אויבינו, שכנינו, אחינו. 

והנה, גם העצרת לזכר רבין בכיכר רבין במוצ"ש התכנסה תחת הסיסמה הנלוזה "הרוב המתון מתייצב נגד הפילוג וההסתה". אז בסדר, הסתה זה באמת פויה, אבל מה פירושו של דבר שאתם נגד פילוג? פירושו ברור להפליא – שאתם נגד הסכם שלום עם הפלסטינים. שהרי כל הסכם עם הפלסטינים כרוך בפשרה ובוויתורים, שלהם לא מסכימים, וגם לא יסכימו לעולם, הימין הלאומני והדתיים המשיחיים, הלא הם "המיעוט הלא-מתון", ולכן עצם השאיפה לשלום עם הפלסטינים פירושה פילוג בעם, ולכן להפגין נגד פילוג בעם, פירושו להתייצב נגד שלום עם הפלסטינים. 

שלום בלי ערבים. ראשת מרצ ח"כ תמר זנדברג נואמת בעצרת לזכר רבין.

העצרת במוצ"ש לא הייתה אפוא הפגנת תמיכה במורשת השלום של רבין, אלא בדיוק ההיפך: הפגנת תמיכה במורשתם של רוצחי רבין – הפגנה נגד שלום עם הפלסטינים. ולא רק זה. ראו גם את רשימת הנואמים בעצרת: ציפי לבני (המחנה הציוני), צחי הנגבי (הליכוד), יאיר לפיד (יש עתיד), אבי גבאי (מפלגת העבודה), תמר זנדברג (מרצ), קובי ריכטר (תנועת דרכנו), שגית פרץ-דרעי (הבית היהודי) ורם שפע (התאחדות הסטודנטים). נו, מה, לא חסר לכם מישהו ברשימה? נראה לכם הגיוני שבעצרת לזכר רצח רבין ישתתף צחי הנגבי, שעמד במרפסת בהפגנה המפורסמת בכיכר ציון שבה שאגו המפגינים "מוות לרבין!", ולא ישתתף אף נציג מש"ס, המפלגה שתמכה ברבין ובהסכם אוסלו?

ומה עם איזה ערבי? הייתכן שבהפגנת אחדות יעני, "נגד והסתה ופילוג" לכאורה, יודרו עשרים אחוז מאזרחי המדינה, אך ורק בגלל לאומיותם הפלסטינית, ויישאו בה דברים, בעצרת לזכר יצחק רבין, שנרצח כי רצה לעשות שלום עם הפלסטינים, תשעה יהודים, כמעט מכל המינים והמגזרים, ואפילו לא ערבי אחד? האומנם לא נמצא בין שני מיליון אזרחי ישראל הערבים אפילו לא אחד שיגיד כמה מילים לזכר רבין? אפילו לא כלב? כמה עלוב וכמה עצוב שהעצרת של "הרוב-המתון" נחשפה במלוא ערוותה כעצרת גזענית של הפאשיזם היהודי נגד שלום, נגד שוויון, נגד אחווה. 

ואנא מכם, זיכרו זאת ביום פקודה: כשאתם מצביעים לאחת מהמפלגות שנטלו חלק בחרפה הזאת (הליכוד, הבית היהודי, יש עתיד, המחנה הציוני, העבודה ומרצ), אתם מצביעים נגד שוויון ונגד שלום. כן, ממש כך.

13.11.18 

כולנו פושעי מלחמה

את  התמונה הזאת כנראה לא ראיתם בשום מקום. היא צולמה לפני כשבועיים בבקעת הירדן על-ידי פעיל זכויות האדם גיא הירשפלד והועלתה על ידו לעמוד הפייסבוק שלו. בתמונה נראות שתי "לוחמות" צה"ל חמושות עוצרות שני רועי-צאן פלסטינים, שכל פשעם הוא שרעו את עדרם בשטחי המרעה של משפחתם, שהוכרז כשטח צבאי סגור, כדי להקים עליו התנחלות. כפי שניתן לראות, הרועים אינם חמושים, לא מתנגדים למעצר, ואינם מהווים שום סכנה, ולמעשה אין שום סיבה לעוצרם, בטח שלא לאזוק אותם או לכסות את עיניהם, וכל מטרת המעצר היא אך ורק למרר את חייהם כדי לגרשם מאדמתם. 

על התמונה הזאת כדאי להוסיף ידיעה "שולית" שפורסמה כנראה רק ב"הארץ", שעל פיה "אנשי שב"כ חשודים שהורו לחיילות, בסיוע קצין הממונה עליהן, לחפש בלי סיבה מוצדקת באיבריה האינטימיים של פלסטינית". וזה תיאור המעשה: "בעקבות מידע מודיעיני יצא כוח צה"ל למעצר פלסטינית בחשד למעורבות בעבירות ביטחון חמורות. במבצע השתתפו לפחות שני אנשי שב"כ, שהגיעו עם הכוח לביתה של הפלסטינית ועצרו אותה. אחד מאנשי השב"כ הורה לערוך חיפוש באיברי המין שלה, וביקש מקצין שהיה במקום לדרוש משתי חיילות שיבצעו את הבדיקה. הן לקחו את הפלסטינית למקום צדדי, הפשיטו אותה וחיפשו בגופה, כולל חיפוש בפנים איברי המין ובפי הטבעת. כל חיילת ערכה חיפוש נפרד, כך שכל איבר נבדק פעמיים." 

והנה, שתי הפעולות המבצעיות הנועזות של "לוחמות" צה"ל המופלאות הללו, העוצרות בידיהן החשופות רועי-צאן שקמו עלינו לכלותנו, והמחטטות "בפנים איברי המין ופי הטבעת" של פלסטינית חשודה בעבירה ביטחונית חמורה, לא זכו משום מה לשירי הגאווה וההלל הרגילים שזוכות לו תדיר בנותינו הקדושות חיילות צה"ל בפי העם והתקשורת. איפה "ידיעות אחרונות" שיפרסם את התמונה הזאת בעמודו האחורי תחת הכותרת "האופנה החדשה – פלנלית", עם טקסט לירי כמו "סיגל וסיון, לוחמות פלוגת החה"ן החליפו החורף את חולצות הפלנל בפיסות פלנלית, בהן הן קושרות את עיניהם של שני "רועי צאן" המשלחים את עדריהם בשדות האש לשבש את אימוני צה"ל"? ואיפה נעמי שמר, כשצריך אותה, שתחרוז לנו "ואני לא הפסקתי את עצמי לצבוט, כשראיתי את הלוחמות שלנו היפות, הנשמות היהודיות הטהורות והזכות, מחפשות חומרי-חבלה עמוק בתוך הפות"? ולהיכן נעלם הכתב הצבאי שיתלווה לפשיטת הלוחמות בטיז-אל-נבי, "שקורעות את התחת" כדי שנוכל לישון בשקט? ואיפה הפמיניסטיות הציוניות, הרדיקליות, שמוכנות לתת את נפשן כדי שהחיילות בצה"ל תמלאנה את כל התפקידים שגם חיילים עושים? הנה לכן, סוף סוף התגשם חלומכן – גם בנותינו, לא רק בנינו, מדכאות את העם הפלסטיני כמו שצריך, כמו גברים. 

כי אכן, נכון, עצוב. אבל הגיע הזמן להודות בעובדות הקשות. זה לא ביבי והמתנחלים ואלאור עזריה שמדכאים כבר חמישים שנה לפחות באכזריות נוראה את העם הפלסטיני. זה אנחנו כולנו, בנינו ובנותינו, זה מה שהצבא שלנו עושה, זה מה שאנחנו עושים. כל מי שחיים פה, בארץ הזאת, משרתים הם או בניהם או בנותיהן (ולא חשוב באיזה תפקיד) בצבאה, משלמים למדינת הזאת את מיסיהם, כל אלו, אנחנו כולנו, פושעי מלחמה. 

19.12.18

ירי על חיילי צבא כובש זה לגיטימי

כואב הלב ונקרע לנוכח פציעתם ומותם של בחורים צעירים בפיגוע בשבוע שעבר ליד עפרה. הנפש סוערת ונרגזת, אבל בכל זאת יש לומר לעצמנו, גם כעת, את האמת: ירי על חיילי צבא כובש זו פעולה לגיטימית על פי כל דין. ולמרבית הצער, בעפרה ובנותיה, בחברון ובקריותיה, ובכל השטחים שנכבשו במלחמת 67' - אנחנו עם, צבא, כובש שם. כן, ב''יהודה, שומרון ועזה", אנחנו עם כובש ומדכא - באמצעות צה"ל, השב"כ והמתנחלים, שהם הזרוע האזרחית של הכיבוש - את העם היושב שם, העם הפלסטיני. השטחים הללו אינם "שייכים" לנו ואף אחד בעולם מלבדנו (אפילו לא טראמפ משיחנו) לא מכיר בזכותנו או בבעלותנו עליהם. אנחנו עם, צבא, שב"כ, מתנחלים, כובשים שם.

לא רגבי האדמה המובטחים מאלוהים הם הנמצאים שם תחת כיבוש, אלא בני האדם, הפלסטינים, החיים שם. וזכותם, כזכותו של כל עם בעולם הנמצא תחת שלטון כיבוש, להתמרד נגד הכובש ולנסות לגרשו מעל אדמתו. ולכן פעולת ירי על חיילי הצבא הכובש, במקרה זה הישראלי, היא פעולה לגיטימית לגמרי, לפי כל אמת מוסר ומשפט.

ולא רק סמולנים עוכרים אומרים כך, אלא גם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בכבודו ובעצמו (בספרו "הטרור: כיצד יוכל המערב לנצח"): "הטרוריסטים נוהגים לתאר את עצמם כ'לוחמי גרילה', וכלי התקשורת חוזרים על מינוח זה ללא הרהור שני. אבל לוחמי גרילה אינם טרוריסטים. הם חיילים בלתי סדירים, שנלחמים בכוחות צבא סדירים ולא באזרחים. למעשה, לוחמי גרילה הם ההפך הגמור מטרוריסטים. לעומת לוחמי הגרילה היוצאים לקרב נגד כוחות צבאיים, שעל פי רוב הם חזקים מהם בהרבה, בוחרים הטרוריסטים לתקוף אזרחים חלשים וחסרי מגן: זקנים, נשים וטף — בעצם כל אדם, ובלבד לא חיילים. עם אלה הם מנסים, עד כמה שאפשר, להימנע מעימות".

כלומר, לפי נתניהו, ארגון חמאס וארגוני "הטרור" הפלסטינים האחרים אינים טרוריסיטים אלא לוחמי גרילה לכל עניין ודבר, שכן הם "נלחמים בכוחות צבא סדירים חזקים מהם בהרבה", ואילו הטרוריסטים, לפי נתניהו, בוחרים לתקוף "אזרחים חלשים וחסרי מגן , זקנים נשים וטף - בעצם כל אדם, ובלבד לא חיילים"

אז את מי תוקפים האזרחים "הטרוריסטים" החמאסניקים על הגדר בעזה כל שבוע, אם לא "כוחות צבא... חזקים מהם בהרבה"? ועל מי ירו "הטרוריסטים" בשבוע שעבר בגבעת אסף הכבושה, אם לא על חיילים "חזקים מהם בהרבה"?וגם האמירה המדוקלמת, המנטרה, השגורה בפי כולנו, שעל פיה "הם, הפלסטינים יורים בכוונה על ילדים" היא הבל ושקר. וזה לא בגלל שהם טובים או רעים מאיתנו. זה כי אין להם, לפלסטינים, כמעט שום יכולת לכוון דווקא על ילדים. אין להם יכולת לכוון בכלל. ולרוב, כשהם פוגעים בילדים, זה במקרה, כמו שבמקרה הם פוגעים גם בפלסטינים. 

דווקא ההיפך הוא הנכון – דווקא אנחנו הן אלו שיש להם את כל מגוון כלי הנשק המכוונים והמדויקים ביותר בעולם, והנה אנחנו הורגים בהם הרבה יותר אזרחים, כולל ילדים, מאשר הם הורגים בנו. אז מי הם כאן לוחמי הגרילה ומי הטרוריסטים? על פי הגדרות ראש ממשלת ישראל, התשובות שלכם, מתברר, אינן נכונות.