בתחילת דצמבר 2021 נטלה שרת התרבות לשעבר מירי רגב חלק בקמפיין פרסומי-חינוכי יעני נגד שיח בריוני ברשת. לפיכך מצאתי לנכון להביא בפניכם [למטה למטה] את הפרק המסיים המצולם מתוך 'שטנה', המוקדש כולו לדברים שנכתבו בעמוד הפייסבוק של שרת התרבות אז מירי רגב. אז רוצו למטה ואני בטוח שמה זה תיהנו.
תחושת ייאוש מהול בדיכאון הנובעים מהאלימות בשיח הפוליטי ברשת, שהובילה אותו להחלטה להוציא לאור את הספר "שטנה, שכולל את הודעות הנאצה אותן קיבל אחרי פוסט שפרסם הנוגע לחיילי צה"ל, לצד איורים של עמוס בידרמן.
"המטרה של האיורים היא להגחיך קצת את האמירות, להקהות את העוקץ, את הדיכאון שהן יוצרות", הוא אומר, "אני חושב שזה נשק חזק במלחמה תרבותית שנורא קשה להילחם בה. נגד אלימות כזו מה אתה יכול לעשות?".
מה התגובות הכי קיצוניות שקיבלת?
"כל מה שקשור לענייני נאצים ושואה. יש לזה שתי צורות עיקריות: אחת היא שחבל שהנאצים לא הרגו גם אותי ואת המשפחה שלי, ויש כאלה שחושבים שעכשיו צריך להכניס אותי לתא גזים. יש גם תגובות כמו 'שיאנסו אותך מאה סודנים' או מאה ערבים או כל מיני דברים שקשורים באונס קבוצתי על ידי עמים שונים".
הרבה דברים מיניים?
"כן. יוצאים מאווים כנראה סמויים של האנשים האלה. יש כל מיני דברים הומוסקסואלים סמויים. אומרים לי שאני אמצוץ להם ומנדבים את עצמם. יש מי שכתב 'תבוא למצוץ לי, יש לי זין של מרוקאי".
אלה בטח לא דברים שתעשו להם איורים.
"נעשה באבואה! יש שם מלא גסויות. להפך, אנו נשחרר את החרצובות. הקללות הן באמת ברמה של פורנו, דברים דבילים ומוזרים. אתמול הקראתי לצייר חלק מהם והיה למשל איחול 'שידרוס אותו אוטובוס עוד השבוע'. למה לא היום? לא יודע. או אחד כתב 'שיפול עליו חיל, רעדה ומנוע של מזגן מקומה רביעית'. מוזר".
איך זה הרגיש לקבל את ההודעות האלה?"
זה יוצר ייאוש ודיכאון. יש גם את השפה העילגת שחוזרת על עצמה שזה גם חלק מהעניין. זה גם לא רק חלק מסוים בחברה. יש מכל העדות, למרות שהם בעיקר צעירים, שזה הכי מדאיג. מה שאותי הפתיע לרעה הוא שיש המון נשים. המון. גם הן מגיבות באופן מיני, אלים ותוקפני. באמת מזוויע".
הכול התחיל בפוסט שכתב ניב בספטמבר בו הגיב לתצלום ברשת של חיילי צה"ל חמושים ברובים, עם תפילין על ידיהם. ניב כינה אותם "פגאנים מזויינים", ואומר שהתכוון לכך שהם חמושים. לא כולם הבינו את הכוונה וגם לא חיבבו את הכינוי "פגאנים", וניב זכה למבול בלתי צפוי של דברי נאצה.
"זו היתה תקופה של כמה שבועות", הוא מספר, "כשזה התחיל לא הייתי מחובר לאינטרנט מכל מיני סיבות אז לא יכולתי לחסום אנשים או לאפשר רק לחברים לכתוב בדף שלי. לא ידעתי שזה יבוא. ואז, כשהתחברתי, הייתה מתקפה נוראית כזו. היום אני רגוע אבל כשזה קרה זה יצר מועקה. זה מפחיד".
למה החלטת להוציא מזה ספר?
"חשבתי שצריך שיראו את זה, גם כמסה מבחינת הכמות וגם ספציפית שיראו את סוג הקללות. בעיקר העניין של הנאצים, כי זה מעורר בך מחשבות נוגות על מערכת החינוך. אם מי שעבר במערכת החינוך יכול לפנות למישהו ולומר לו שחבל שהנאצים לא סיימו את העבודה איתו, ועוד יהודי במדינת היהודים, זו בעיה".
מה אפשר לעשות כדי שדברים כאלה לא יקרו?
"הרשויות לא עושות כלום, כולל רשות הפייסבוק. עד כמה שאני יודע, גם המשטרה לא עושה שום דבר אם פונים אליה. אני גם לא יודע אם זו אשמתם כי אלה כמויות עצומות ואינסופיות של אמירות. אני חושב שיש אנשים שקיבלו דברים יותר איומים ממני, בעיקר נשים. אני מתאר לעצמי שאחינועם ניני סופגת אמירות קשות וגם שם לא עושים כלום. הדבר היחיד שהיא עשתה זה לשכור חברת אבטחה".
גם אתה חשבת על משהו כזה?
"אני לא מפחד. לא פחדתי אף פעם, למרות שאני כבר שמאלן ותיק. קיבלתי מכות בשנות ה-70. בגילי זה כבר מאוחר להתחיל לפחד. מה שחמור בעיני זה שבמובן מסוים השלטון מעודד את ההסתה. אצל השרה מירי רגב בפייסבוק אנשים מפרסמים הסתות כתגובות ואלה דברים שהם תחת סמכותה. היא לא כותבת אותם אישית אבל בתגובות מופיעים דברי הסתה ונאצה ברמות כמו שאני קיבלתי ואם שרה מאפשרת זאת זה מסר רע מאוד"."
אתה מרגיש שהאווירה האלימה גורמת לאנשים לפחד לומר את דעתם?
"זה גם קורה. אנשים כתבו לי בפרטי דברים כמו 'אנחנו יכולים לתמוך בעילום שם'. זה אומר שהם לא רוצים ששמם יופיע. ויש מערכת הלשנה. למשל, סטודנט שהמרצה שלו כתב על מירי רגב שאלה במבחן הלשין. זה קצת מזכיר משטרים מסוימים. אצל סטאלין עודדו ילדים להלשין נגד הוריהם. הספר חשוב לי כי חשוב שזה ייצא החוצה, קצת להגחיך את זה ולהשתמש בנשק יותר מתוחכם. זה לא משהו שולי. יש אנשים שאומרים לי 'למה לך לעורר את זה, למה לעורר שטנה?' כאילו שאם נעצום עיניים אז דברים ייעלמו. אני אומר שאם נעצום עיניים הם עדיין יהיו שם".
קובי ניב ליקט והביא לדפוס והוציא לאור דלי של חרא. מדגם גדוש ומייצג של נאצות, איומים ואיחולים שניתכו על ראשו אחרי שהעז להרגיז בפייסבוק את האספסוף הלאומני־דתי בארצנו הקדושה ... ב"שטנה" אין קתרזיס. הקורא יוצא ממנו אדם מודאג ומדוכדך יותר. ניב העביר את המשקולת מכתפיו אל כתפי הקורא התמים. ובצדק גמור. לא ייתכן קתרזיס בסרט על החיים באושוויץ, וגם לא תיתכן נחמה בתיעוד של התועבה וההפקרות ששוררות כיום אצלנו במה שמכונה "רשתות חברתיות" ... התחליף החלקי והחיוני של ניב לקתרזיס הוא השימוש באיוריו של עמוס בידרמן, מאייר הבית של "הארץ" וקריקטוריסט עטור שבחים ופרסים. בידרמן הוא המלאך הגואל של "שטנה". זו הברקה אדירה של ניב, שכבר כיוצר צעיר הבין את כוחם של האיור ושל הקומיקס. עבודתו של בידרמן מגחיכה באחת את הגידופים והאיומים. פתאום כל מבול הקקה פיפי סרטן שיאנסו אותך בתחת אלף סודנים מחזיר את שולחיו לגודלם הטבעי. הוא מאפשר לקורא לנשום רגע, ואז גם להתעכב על ניתוח קצת יותר מקיף ויסודי של תוכן החרפות. מין שילוב עילג ורדיואקטיבי של עיסוק במוות, נאציזם, סאדיזם, אנאליות, תאוות אונס, הומופוביה, שנאת נשים וזרים וערבים ושמאלנים. אלו פני האספסוף, זו משנתו.