לקניית הספר בהוצאה המחודשת בצומת ספרים - לחצו כאן >>> 
זוארץ בצומת

לקניית הספר בהוצאה המחודשת בחנות "המגדלור" - לחצו כאן >>>
זוארץ במגדלור

מתוך הספר - ד"ר מלכיאל זוארץ ז"ל, סבו הרוחני הקדמון והמליצי של יאיר נתניהו, מקדם בברכה את יציאת הספר לאור:

וויקפידיה

 zoo ארץ zoo (זו ארץ זו) הוא ספר הומור וסאטירה מאת ב. מיכאל, חנוך  מרמרי, קובי ניב, אפרים סידון, דודו גבע ודיק קודור. הספר יצא לאור בשנת 1975 בהוצאת "א.ל". בשנות ה-80 יצאה לאור מהדורה חדשה (זהה כמעט לגמרי לקודמת) של הספר בהוצאת "דומינו". אחד ההבדלים: במהדורה השנייה הוחלפה הקריקטורה של שר האוצר בזו של יורם ארידור.  בשנת 2016 יצאה מהדורה מחודשת זהה לזו שיצאה בשנות ה-80. 

ראשיתו של הספר במדור ההומור "ZOO הארץ" שהופיע בשנים 1973 עד 1976 בשבועון העולם הזה . כותבי המדור, שכינו עצמם בספר "סחב"ק" על שם ראשי התיבות של שמותיהם, כתבו קודם לכן מדור סאטירי בעיתון הסטודנטים "פי האתון" ואחר כך כתבו לתוכנית הטלוויזיה "ניקוי ראש". בנוסף כתבו את ההצגות הקברטיות "איך אנחנו נראים" (1972) ו"המלחמה האחרונה" (1974). 

הספר נושא ברובו מסרים בעלי השקפת עולם שמאלנית. ריבוי הכותבים, והעובדה שהחומרים לספר נאספו במשך שנים יצרו ספר מגוון, בו כל כמה עמודים (או אף באותו עמוד עצמו) משתנה הסגנון והנושא. 

מבחינה סאטירית הספר נוטל דגמים קבועים מההווי הפובליציסטי והספרותי של ישראל בשנות ה-70 של המאה ה-20 ומגחיך אותם. כך ניתן למצוא סאטירות על סיפורי אפרים קישון, על עיתוני אותה התקופה, ועל ספרי הילדים "מקראות". כמו כן הספר עוסק רבות במין פרוורטי יותר או פחות. בנוסף, יש בספר אמרות ופתגמים ש"הותאמו" לרוח הזמן או לרוח הסגנון. הספר מלווה איורים וקריקטורות, פרי עטם ומכחולם של דודו גבע ודיק קודור.

מימין – חנוך מרמרי [חתוך במקור], אפרים סידון, ב. מיכאל ואנוכי  בצילום מתוך כתבה ב"העולם הזה" עם יציאת הספר החדש לאור. 19 במרץ 1975. 

על הספר הקדמה למהדורה המחודשת

באמצע שנות השבעים הגיחו לחללה המנומנם של הסאטירה הישראלית ארבעה כותבים: ב. מיכאל, חנוך מרמרי, קובי ניב ואפרים סידון, וצייר אחד - דודו גבע. 

הקבוצה הירושלמית, שנודעה כחבורת "זוארץ", חימשה את ההומור הישראלי בנשק סאטירי חם, והגיעה לשיאה בספר zoo ארץ zoo?,  שבקע מן השבר של מלחמת יום הכיפורים והעניק לו צורה אמנותית בלתי נשכחת. 

zoo ארץ zoo?  הודף מסורת של צחוק ישראלי חברמני ושוחר־טוב בהתפרצות של כישרון סאטירי עז ומוחץ, המאבחן באזמל־מנתחים מחלות אידיאולוגיות וניוונים לאומיים. הספר עורר בשעתו רעש גדול, אך כמו כל סאטירה גדולה, גם הוא היה פצצת זמן עם פתיל השהיה ארוך. נדמה שרק היום, מקץ ארבעים שנה, הדי הפיצוץ מגיעים אלינו במלוא עוצמתם. 

ב. מיכאל, חנוך מרמרי, קובי ניב ואפרים סידון נולדו בשנות הקמתה של המדינה. בתחילת שנות השבעים החלו ללמוד באוניברסיטה העברית ובאקדמיה "בצלאל" בירושלים וחברו לראשונה ביצירתו של מדור סאטירי בוטה בעיתון הסטודנטים, "פי האתון". 

בעקבות הצלחת המדור פנה אורי אבנרי, עורך "העולם הזה", לארבעה והציע להם לכתוב בעיתונו. כך נולד המדור הסאטירי המיתולוגי "zoo  הארץ" שהשתולל מעל דפי השבועון במהלך שנות השבעים. 

הצייר והמאייר דודו גבע חבר לארבעת הכותבים באמצע שנות השבעים ליצירת ספר ההומור והסאטירה " zoo ארץ zoo?" שמוגש כאן לראשונה מאז אזל מן המדפים.

ואלו הביקורות שנכתבו על הספר עם ההוצאה המחודשת:

ידיעות אחרונות, אוגוסט 2016

הוצאה מחודשת ומשמחת לספר הקאלט הסאטירי משנות ה-70, שכבר שנים אי אפשר להשיג בחנויות. קובי ניב, דודו גבע, חנוך מרמרי, אפרים סידון וב. מיכאל עושים חוכא ואטלולא מהתקינות הפוליטית וממדינת ישראל.

דוד רוזנטל. וואלה. 26.8.16

"זו ארץ זו" מחזיר אותנו למקורותיה של הסאטירה הישראלית

כשמדברים על סאטירה ישראלית מקום המדינה ועד ימינו, השם הראשון שעולה הוא "ניקוי ראש ... המשמשת עד היום אורים ותומים לחופש הביטוי בחברה שלנו. היא מוערכת כל כך במיוחד משום שבניגוד לימינו, העזה לפלס את דרכה המחוצפת בתוך ערוץ שידור יחיד ובודד. שתי עונות בלבד היו לתוכנית. בהפסקה שביניהן, מפברואר עד אוקטובר 1975, נולד Zoo " ארץ, "?Zoo קובץ סאטירי של מאמרים, קריקטורות והגיגים הזויים. בכתיבתו נטלו חלק הכותבים הבכירים של "ניקוי ראש" אפרים סידון, ב. מיכאל, קובי ניב וחנוך מרמרי, ואל הרביעייה הזו הצטרפו שני מאיירים צעירים: דודו גבע ודיק קודור. כך באה לעולם יצירת מופת (שהחלה בעיתון הסטודנטים "פי האתון" ועברה משם ל"העולם הזה"), ועליה נשענה במשך שלושה עשורים שלמים, עד מותו של גבע, הסאטירה הכתובה בתקשורת הישראלית. ... בניגוד ל"ילקוט הכזבים" שהופיע בהוצאה מחודשת ב-2009 והוכיח כי רק ערכו התרבותי הקדום נשמר, כאן עדיין לא מעט מהטקסטים רלוונטיים, מעלים חיוך ולפעמים אף למעלה מכך. יש בו הכול מהכול - הגחכה של כותבי טורי הדעה בעיתונים ("סילבי ששת"), "מאמרי מערכת" מקיפים, ידיעות "חדשותיות", הכרזות פוליטיות סרות טעם והכול בלי חשבון וללא הכתבות מגבוה. ובאמת, לא היה שם שום חשבון. למשל, סביר שעל משפט כמו "אודי המיואש מיד-המעביר שואל: אני בן 6.5 ומזה שנתיים שאני מאונן באופן סדיר", כותבים סאטיריים של ימינו היו חושבים טוב אם להעלות על הנייר. אלא שהחבורה הזו לא ראתה בעיניים, מאחר שקיבלה גב מההצלחות המוכחות של "ניקוי ראש" ובמיוחד מהפינות ב"העולם הזה", אז השוט שחתך הכי עמוק בבשרה של החברה שלנו. דווקא העובדה שלא היה שפע כזה של ערוצי תקשורת סייעה להם לעשות מה שהם רוצים ואיך שהם רוצים, ללא כל התערבות וסירוס תוכני.

תום שגב [הארץ, ספרים] מוכיח שפּוֹצִים [פּוֹץ – אדם מתנשא ונפוח] לא מתים ולא מתפוגגים, גם כשהם יוצאים לפנסיה 

הספר יצא עתה במהדורה חדשה, 40 שנה לאחר שראה אור לראשונה ... בדומה לחבר'ה של הפלמ"ח גם חבורת זוארץ הייתה מעין כת סגורה שזר יתקשה לחדור אל מוחה. וכמו הצ'יזבטים של הפלמ"ח, גם הצחוקים שלהם שימחו בעיקר אותם ... מי שעוד לא עבר את גיל 40 יתקשה לצלוח את הספר הזה ללא עזרת ויקיפדיה ... ויקפידיה תספר להם שהיה פעם שבועון ישראל שנקרא 'העולם הזה'. אבל אם אינם שייכים לדור הישראלים שחוו את השבועון הזה כשלב בהתבגרותם וחברותם הפוליטי, לא יידעו להעריך שהפרודיה על השבועון מצחיקה למדי. 

האם הספר היה מצחיק אז? בדרך כלל כן. לפעמים אפילו מאוד: משחקי מילים שנונים, הברקות גרפיות. אך סכל הכול היו שם בעיקר בדיחות פרטיות של הברנז'ה שמעטים עוד יידעו לפענח. והיו גם יותר מדי החמצות, יותר מדי רסיסי הומור שלוקטו משום מקום, כאילו "הכל הולך". למעשה לא הכל הולך. למשל אברי מין חשופים. יש יותר מדי מהם... ויותר מדי נונסנס גם. האם זה היה נועז? לא ממש. איש לא רדף אותם; בישראל שרר חופש עליצות. האם זה היה פרוע עד הסוף? גם כן לא ממש ... פוליטיקה שיעממה אותם כנראה, ואולי סברו שאין היא ראויה לכשרונם; למעשה השתמטו ממנה .. בקריאה עכשווית הם מצטיירים כילדים המצלצלים בפעמון של בית ובורחים. לא ממש מעניין לצחוק על ההגדה של פסח. וכך נשאר המיתוס הציוני.