2012 - 2015
כדי לקרוא מאמרים קודמים שלי בנושאים הללו מתוך ספרי "פמיניסט" מ-1991 לחצו כאן >>> פמיניסט. הספר
2.1.13
להכות רק עם כפפות
מאה נשים נרצחו על ידי בני-זוגם בשמונה השנים האחרונות והמדינה, כלומר הממשלה, לא עושה בעצם כלום כדי למנוע את התופעה, כך קבע באחרונה דו"ח מבקר המדינה. אלא שבמקרה, ממש עכשיו, רצה בטלוויזיה פרסומת ממשלתית נגד אלימות נגד נשים. אז איך זה שהמבקר אומר שלא עושים כלום? בהחלט עושים. עובדה. אבל למה בכלל הממשלה, בתחום הזה ובכלל, במקום לעשות מעשים עושה מסעי פרסום? התשובה פשוטה: אם נניח הממשלה הייתה בונה עוד מקלט לנשים מוכות, אז יכול להיות שזה היה מציל איזה אישה-שתיים ממכות ורצח, אבל בשום עיתון ובאף ובטלוויזיה לא היו מראים את זה, והאזרחים לא היו יודעים על זה. אבל אם הממשלה עושה בטלוויזיה מסע פרסום נגד אלימות או משהו, אז אולי זה לא מציל אף אחת, אבל אז כל האנשים רואים את זה וחושבים לעצמם איזה ממשלה נהדרת יש להם, וזה הרי הדבר החשוב, בטח כשעוד מעט יש בחירות, לא ככה?
בפרסומת עצמה רואים ארבעה זוגות גברים ונשים, חלקם עם ילדים, במצבים שגרתיים – אוכלים, נוסעים, עובדים בגינה, הולכים לישון. לגברים ביניהם, כך רואות נשותיהם וגם רואים הצופים, יש על הידיים כפפות אגרוף, לסמן שהם כביכול גברים מכים. הנשים והגברים בסרטון נראים כולם אשכנזים למהדרין. מן הסתם הבחירה הזאת נעשתה כדי שהסרט לא ייצא יעני גזעני. אבל התוצאה, מה לעשות, גזענית לא פחות. כי על פי הסרטון הזה, מטעמה של הממשלה, רק גברים אשכנזים מכים את נשותיהם, נכון?
אבל זה רק הכסף הקטן. הכסף הגדול מגיע בסוף הסרטון. הגבר העובד בגינה מרים את ידיו אל פניה של זוגתו. היא נרתעת כאילו הוא עומד להכותה, אבל תחת זאת הוא כמו מלטף אותה בכפפת האגרוף שלו. אז מופיעה כתובית, מלווה בקולו של קריין (גבר, אלא מה?) האומר "שים סוף לאלימות. התקשר לקבלת עזרה". ובסוף מופיע סמל המדינה ושמה של המפיקה – הרשות לקידום מעמד האישה במשרד ראש הממשלה.
זאת אומרת שממשלת ישראל, במקום לשלוט ולהשליט את חוקי המדינה, פונה אל הגברים הפושעים בבקשה שיעשו טובה ויפנו לקבלת עזרה, כי זה לא יפה להרביץ, ובטח שלא בלי כפפות, כי זה גם יכול להשאיר סימנים מפלילים וגם עלול לפצוע את האצבעות.
הלו ממשלה, הכאת נשים זו לא רק תועבה מוסרית, אלא גם עבירה פלילית חמורה. אז במקום להגן על המוכות ולעצור את המכים, אתם פונים אל הפושעים בבקשה שיואילו בטובם לבקש עזרה? בכך הרי אתם משדרים קבל עם ועדה שפשע הכאת נשים הוא בעצם עניין ללבטים פנימיים של הגברים המכים. ירצו - יבקשו עזרה ויכו פחות, לא ירצו – ימשיכו להכות חופשי. זה מה שיש לממשלת ישראל להגיד בעניין הזה? ולאלו שעוד לא הבינו, הנה שאלה - ואם היה מדובר באבות שמכים את ילדיהם או אונסים את ילדותיהם, גם אז הייתם מקבלים מסע פרסום ממשלתי שכזה שהיה פונה לאבות הפושעים בבקשה שיעשו טובה ויפנו לקבלת עזרה, כן? אז זה אותו דבר, אותו דבר בדיוק.
3.2.13
אמא'לה, שרה'לה!
כל כמה שבועות, במחזוריות מרשימה, שבה התקשורת ונטפלת לאשת ראש הממשלה, הגברת שרה נתניהו, וטופלת עליה, חוזר ושוב, את כל בעיותיה ומחדליה של הממשלה והמדינה באותה שעה. פעם היא אשמה בהידרדרות יחסי ישראל עם ארצות הברית, בגלל שהיא עשתה פרצוף לא יפה (מסר מקורב לשעבר לכתבנו המדיני) לאובמה. במקרה אחר שרה שרה שיר שמח (דיווח מקור יודע-דבר לציפורה נחמדת) בחתונה עצובה, מה שהביא לעלייה במחירים. היה גם את הסיפור עם קליפות הגרעינים שהיא שפכה על הרצפה והכריחה את המנקה (על פי עדות דודתה של המטפלת שפוטרה) לאסוף אותם, דבר שעיכב באופן קריטי את הפצצת הכור הגרעיני האיראני. ואלו, כמובן, רק דוגמיות מעטות. נכון לעכשיו, במחזור הזה, בגללה (לה-לה, שרה המקהלה) לא קמה ממשלה (לה-לה), כי היא לא מרשה לבעלה (לה-לה) להחליף עם נפתלי בנט אפילו לא מילה (לה-לה-לה).
נו, אולי כבר די, מקהלה עלובה. שרה נתניהו היא לא נבחרת ציבור ולא אשת ציבור. היא בסך הכול אשת ראש הממשלה. ולכן במעשיה, באמירותיה ואפילו בשיגיונותיה, אם יש לה כאלו, אין ולא צריך להיות שום עניין לציבור. לאזרחי המדינה יש וצריך להיות עניין במעשיו, מחדליו, אמירותיו ושיגיונותיו, ויש לו כאלו, של בעלה, של ראש הממשלה. הוא נבחר הציבור והוא זה ששולט במדינתנו ובחיינו. ולכן מה שחשוב זה מה ראש הממשלה החליט ועשה ולא בעצתו של מי הוא שמע או לא שמע. אתם חושבים שראש הממשלה צריך לדבר עם בנט ולהכניס את הבית היהודי לממשלה? בבקשה, תכתבו את זה. אתם חושבים שההתנהגות שלו בעניין הזה היא טעות או חרפה?
בבקשה, תהיו גברים (חה-חה) ותתקפו אותו על כך. אבל מה אתם מתחבאים, כמו תינוקות מבוהלים, מאחורי סינרה של אשתו, כדי לומר את מה שאתם חושבים על ראש הממשלה? זה כמו שהבוס שלכם בעבודה מתנהג אליכם ממש רע, לדוגמה, ואתם במקום להתייצב מולו ולהעמיד אותו במקומו, תתלחשו מאחורי גבו איזה "מסכן הבוס, זה הכול בגלל שאשתו עושה לו בעיות". היש התנהגות עלובה, פחדנית, ושובניסטית מזו?
כי מה זה בעצם משנה מי לחש מה על איזה אוזן של ראש הממשלה ועצתו של מי הוא קיבל. מה שחשוב ומה שקובע אלו ההחלטות שהוא מקבל והמעשים שהוא עושה או לא עושה. על זה אתם צריכים לכתוב, על מעשיו ומחדליו, ולא על מי אמר לו מה על מה. ואם במקרה הנפתליבנטי, נניח לצורך הדיון, לא אשתו שרה, אלא יועציו אחי ותופל, נגיד, הם ששכנעו אותו לא לטלפן בינתיים, או רק מחרתיים, לאדון הבית היהודי - נו, מה אז? עכשיו זו החלטה טובה או רעה? מה שחשוב זה מי אמר לו אותה, או עצם ההחלטה שלו?
המתקפות התקשורתיות הנשנות על אשת ראש הממשלה לא מלמדות דבר על אופן ניהולה של המדינה, אבל מלמדות הרבה מאוד על אופן התנהלותה - הפחדנית, העלובה ושונאת-הנשים - של התקשורת הישראלית. אז עזבו נא את שרה במנוחה. זה לא היא ראש הממשלה. זה בעלה.
סיפור קטן בשולי המאמר הזה: כמה ימים, אולי יותר, אחרי פרסומו, צילצל הטלפון שלי, עניתי והבחורה מן הצד השני אמרה "שלום, מדברת לילך (או סיגל) מלשכת ראש הממשלה, הגברת נתניהו רוצה לדבר איתך". ישר ניתקתי. כי באמת אין לי כוח לבדיחות האלה. אבל הטלפון צילצל שוב. ובינתיים גם הבנתי שזה אמיתי. שכנראה הגברת נתניהו רוצה להחמיא או להודות לי על מאמרי. "שלום", היא אמרה שוב, "זה שוב סיגל (או לילך) ממשרד ראש הממשלה. אל תנתק. זה אמיתי. הגברת נתניהו רוצה לדבר איתך", אמרתי לה "הבנתי. תודה, אבל אני לא מעוניין", וניתקתי. אני לא כותב מאמרים כדי לקבל מחמאות מאנשי שררה או כדי לגעת במלכות. אבל חבל, הייתי יכול היום להיות בני ציפר או נספח תרבות באיטליה, מה רע?
14.4.13
האביר על הג'יפ הלבן
שר התחבורה ישראל כץ יצא חצץ ושפך קיתונות של אספלט על תוכניתו המתגבשת לכאורה של שר האוצר לקצץ בתוכניות הפיתוח של משרדו, ובין השאר עקץ, כך היה כתוב, את לפיד ואמר "עכשיו אני מבין מדוע שר האוצר לפיד מרבה לדבר על הגברת כהן מחדרה. מוטב אולי שימציא גם איזו גברת ליבוביץ' מגדרה ואז הוא יוכל לקבוע מחדש את גבולות המדינה - בין חדרה לגדרה כשהפריפריה נשארת בחוץ". בכך צירף השר קולו עב-ההשפעה לשורת הגברים המעונבים והטובים המולכים בנו, שבבואם להראותנו, נתינים בלתי-מבינים שכמונו, עד כמה הם מיטיבים לא רק להכיר את נפש עמם, אלא גם להיטיב עמו, הם תמיד מעלים באוב דמויות נשים עלומות מחדרה צפונה ומגדרה דרומה.
זה החל, דומה, במי שהיה מנכ"ל או נשיא זכיינית הטלוויזיה המסחרית החדשה אז "קשת", הלורד אלכסנדר דה-גלעדי, שבואו לבשר לאומה שחברתו תספק שירותי טלוויזיה לכל שכבות ופינות העם, ציין שתוכניות "קשת" יטיבו וישרתו הן את עשירון העליון והן את מסעודה משדרות. כמובן שאותה מסעודה בפיו של סיר אלכס לא הייתה אישה ספציפית, אלא דמות מייצגת לתחתית האנושית של ישראל, שגם עימה התחייב הנשיא הטוב עם הסיגר המשובח להיטיב. למה בחר גלעדי להיטיב דווקא עם מסעודה משדרות ולא עם סוניה מיד-מרדכי ברור למדי. שהרי תפקידו של נציג בית המלוכה הבריטי הוא להנחיל תרבות אירופית ומוצרי שטראוס לילידים הפראיים בבקתות הבוץ בדרום החם. אבל למה דווקא מסעודה ולא מסעוד? למה תמיד כשהאדון רוצה להראות שהוא טוב לעם הוא בוחר באישה כמשאת הטבתו, הא?
החרה החזיק אחריו גם ראש-הממשלה הברון ברק דה-לה-פומפון, שהודיע במסע הבחירות שלו שרק הוא, הוא ולא המתחרה האחר, שידאג לזקנה מהמסדרון בבית החולים בנהריה. הפעם לא נתן האדון הברון שם למוטבת שלו, שהרי לכל אדם יש שם חוץ מלזקנות במסדרון, שבין כה וכה עוד מעט ימותו ויאבדו את זכות ההצבעה. אבל גם הוא, שוב, בחר להיטיב עם זקנה אלמונית ולא עם ישיש פלמוני, וכי למה? האין לזקן עיניים טרוטות כמו לזקנה? אם יברח לו שתן לא ירטיב תחתוניו כישישה, הא?.
לתמונה אין שום קשר למאמר. זה לא ג'יפ וזה לא יאיר לפיד
והנה עכשיו שועט לו בשדותינו עוד אביר, שר האוצר דון יאיר דה-לה-לפיד, רכוב על סוסת הניסאן מוראנו הצנועה שלו (360 אלף שקל לפני הנחה), וגם הוא, מתברר, הפלא ופלא, רוצה להיטיב עם העם באשר הם שם. ומי הוא העם אצלו? הופה, עוד פעם אישה, הפעם מחדרה, עם שם כללי שכזה, לא מפה ולא משם, ריקי כהן. אבל שוב – למה הוא דואג דווקא לאישה ריקי (ששמה האמיתי רבקה) כהן ולא לבעלה ריקי (במקור זה אנריקו) כהן? למה שוב, תמיד, האדונים הפטרונים משימים עצמם מיטיבים דווקא עם נשים, הא?
פמיניזם-שממיניזם, ועדיין דמותה של האישה נשארת קבועה ומקובעת במקומה – זו של החלשלושה האומללה שלא יכולה להסתדר בעצמה, וזקוקה נואשת לעזרתו הנדיבה של האביר בעל הפאלוס המעושן הדוהר על הג'יפ הלבן להושיע אותה בעזרת איזה תוכנית ריאליטי או חצי נקודת זכות. יאללה בנות, שתהיו בריאות.
26.5.13
כולנו פדופילים
מדי פעם שב השד הפדופילי, הטאבו הסקס-אפילי, ונשלף מהנרתיק, הפעם בגלל שמישהו אמר משהו כמו "ילדות בנות שבע עושות לי את זה". ומיד נשלפות האלות והחרבות והחבטות לקפד ראשו של הפדופיל התורן, ומתלהם דיון שמתחיל בשאלה מיהו פדופיל ומגיע עד לכדי דיון בעצם האפשרות לדון בפדופיליה. רק בדבר אחד אין מתקיים דיון, בשאלה האם אנחנו כולנו כחברה, ולא רק פה ושם בדידים, מציאותיים או מדומיינים, לוקים בפדופיליה.
והתשובה היא כן. אנחנו פדופילים להחריד. ונתחיל באמת בחרדים ובדתיים, שרובם ככולם מקפידים בהלכות לבוש צנוע של ילדות ונערות. כלומר – חבורות הגברים, רבני ופרשני אלוהים וכתבי הקודש שלו לכאורה, מהישיבות החרדיות ועד הבתים היהודיים, מורים לילדותיהם, לילדותיהם ולא לילדיהם, להתכסות ולכסות אל אבריהן. ומפני מה? לא מפני השמש הקופחת ולא מפני האלוהים הזועף, אלא מפני הגברים, מפניהם שלהם עצמם, שלא יתעורר בהם חלילה "היצר הרע", כפי שהם קוראים ליצר המין הטוב והמיטיב. מדובר אפוא, אצל אותם רבני-עם ומורי-דור וצאני-מרעיתם, בהסתכלות פדופילית בוטה וחמורה על החיים, על העולם, הסתכלות שרואה בילדות ובנערות, בכל ילדה ונערה, אובייקטים מיניים, אובייקטים מיניים בעיני גברים מבוגרים. והלא זו פדופיליה צרופה.
ולא רק זה, אלא שתחת לקחת אחריות על הפדופיליה שלהם, מטילים אותה הפדופילים המאמינים על הילדות והנערות מושאי הפדופיליה שלהם, וכופים עליהן לכסות אבריהן, יען כי הם, הם עצמם, הם הגברים המבוגרים, רואים בכל תלתל שערה של ילדה ערווה ובכל שן-חלב תאווה. ואלו שהפדופיליה הזאת היא תורתם ואמונתם אינם קומץ והם גם לא שוליים. הם בקרבנו, הם רבים מרבנינו, הם בכנסת שלנו, הם חלק משרינו ונגידינו. אבל על הפדופיליה שלהם, הדתית-האמונית-הממוסדת, עליה כמעט אף אחד לא מדבר.
אבל גם בצד השני, החילוני, זה שתופס עצמו כנאור, גם שם פושה ברבים נגע הפדופיליה. ואם לעיין בכתבי-הקודש של העדה החילונית לפלגיה וערוציה, הלא הם סרטוני-הפרסומת בטלוויזיה, הנה גם שם מוצגות, באורח קבע, ילדות ונערות כאובייקטים מיניים. ילדות-תינוקות שזה עתה נעמדו על רגליהן מעכסות את תחתיות חיתוליהן בפרסומות לחיתולים כאובייקטים מיניים, שלא לומר כזונות, לכל דבר. גברים מבוגרים וחטובים מפשיטים בובות של ילדות או מפלרטטים עם דוגמניות-קטינות בפרסומות לדברי מלבוש ותמרוקים. ילדות ונערות מוצגות כמענגות ומתענגות מבקבוקי-משקאות כעושות בהם מעשים אוראליים נועזים ומתיזים. חלק לא מבוטל מהפרסומות בטלוויזיה, גם אם הן לכאורה פדופיליה-דייאט, מעודדות בהחלט פדופיליה הארד-קור לגמרי.
תוצרה של הפדופיליה הגברית הדתית הוא כיסוי, לשם שמיים ואך ורק למען השם כמובן, של כל שמץ טפח חשוף בגופן של ילדות ונערות, כדי להגביר תורה בעולם. תוצרה של הפדופיליה הגברית החילונית, שגם היא פועלת בשרות האמונה, האמונה באל המכירות הקפיטליסטי ורוח רווחי הקודש בנו, הוא ערטול וחשיפה פומביים של כל חצי טפח בגופן של נערות למען הגברת המכירות ברבעון. אבל זו וגם זו פדופיליה. אלו וגם אלו פדופילים, גם המצווים לכסות ילדות בשם אלוהים וגם המערטלים ילדות בפני הצופים לשם רווחים.
ואת הפדופיליה הזאת – החברתית, התרבותית, הממוסדת - אותה יש להכרית.
2.10.13
לפרק את מוסד הנישואין מקדושתו
ונניח שלתחנת משטרה הייתה נכנסת אישה מוכה ומספרת שמחבל פלסטיני, ולא בעלה בנפרד, חטף את שני ילדיה ומאיים להורגם, האם גם אז הייתה המשטרה מגיבה כפי שעשתה במקרה של חטיפת ורצח הילדים על ידי אביהם לפני כשבועיים? או שמא אז לא היו כוחות-הביטחון מסתפקים במסוק מקרי אחד, אלא מזניקים לאוויר כמה וכמה מסוקים ומשלחים לכבישים עשרות ניידות ומקימים מחסומים בכל כביש ועושים כל מה שניתן לעצור את הטרוריסט?
כי כן. הכאה, אונס ורצח נשים בידי גברים, ובכך גם הריגת ילדים על ידי אביהם כדי לנקום באשתם המבקשת לעוזבם, הם מעשי טרור לפי כל הגדרה, טרור גברי נגד נשים. ולכן יש לפעול נגדם, חוקית ומערכתית, בדיוק כמו שפועלים נגד כל טרור. צריך, לשם דוגמה, להחמיר את העונשים בחקיקה ובשפיטה, להקים בפרקליטות ובמשטרה יחידות מיוחדות למלחמה בטרור הגברי, וכמובן גם לעצור גברים מועדים לטרור במעצרי מנע מנהליים.
והרי המצב עכשיו, וזה עוד נחשב אצלו כמהלך נאור ומתקדם, הוא שמי שמושם בפועל במעצר מנע מנהלי, במה שנקרא "מעון לנשים מוכות", אלו הם הנשים רדופות המכות קורבנות הטרור, ואילו הגברים הפושעים, המכים, האלימים, הטרוריסטים, ממשיכים את חייהם כרגיל, חופשיים כמו ציפורים.
אבל אלו לא כל השינויים הנדרשים, במחשבה ובמעשה, לצורך הדברת הטרור הגברי בכל הקשור ליחסי גברים ונשים בחברה, ובעיקר לדיני המשפחה, הנישואין והגירושין. יש, למשל, להעביר מן העולם שלנו את הקביעה האוטומטית הכאילו-אקסיומטית של החשיבה, החוק, הדת ובתי-המשפט, שהילדים "שייכים" כביכול לאימם ולא לאביהם, מתוקף איזו קדושה או הלכה או דרך מחשבה-ארכאיים משכבר הדתות והימים. עלינו לחשוב ולפעול כמו שהדברים צריכים להיות, ולא לקבל אותם כמות שהם רק בכלל שככה זה כבר אלפי שנים.
ולכן יש לקבוע בחוק כברירת מחדל שהילדים המשותפים "שייכים" לשני ההורים, ובמקרה של פרידה יהיו במשמרות משותפת, אלא אם אחד הצדדים (וחארות כאלו לא חסרים) מוותר על כך, או שמוכחת סכנה ממשית לילדים מאחד ההורים. ובהתאם לכך יש לבטל גם את האוטומטיות, החוקתית והמעשית, שעל פיה הגבר חייב בתשלום מזונות הילדים לאישה, ולקבוע שמזונות הילדים ישולמו לא לפי מין ההורה, אלא על פי הכנסות ההורים (בעת הגירושין ולאחר מכן בהתאם לשינויים) ועל פי המשמורת שנקבעה בהסכם הפרידה. יחד עם זאת יש להחמיר מאוד בעונשים על כל מי שמשתמט מתשלום המזונות.
כמו כן יש לחוקק חוק המונע ממעבידים לפטר, במשך חצי שנה, מי שהגיש או הוגשה נגדו בקשת גירושין, וזאת כדי לאפשר לבני הזוג הנפרדים לעבור את תקופת הגירושין, הקשה גם ממילא, ללא תוספת הרסנית של התמוטטות כלכלית.
כל אלו הם כמובן רק דוגמאות לקווי מחשבה חדשים נדרשים. אבל ברור שעל מערכות החברה והמדינה להתייחס אל חיי הנישואין כפי שהם בפועל בימינו – שותפות אזרחית אנושית ולא ברית דתית קדושה. אם לא ישונו הדברים ויעוקרו מן היסוד הדתי הקדושתי, אזי רצח נשים וילדים ימשיך ללוות אותנו בדיוק כמו מזג האוויר. כולם ידברו על זה, אבל שום דבר לא ישתנה.
16.12.13
יודעים לנהל מדינה, אבל לא להכין חביתה
מה לא בסדר בסיפור הזה? אחד, בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, חזר לעת ליל לביתו, לאחר שבילה את יומו בניהול ענייני המדינה בשליחות האומה, והוא רעב במקצת. אלא מאי, אללי. מאחר שהלה מקפיד על קלה כחמורה - מנר ריחני קטנטן ועד לבריכת שחייה מלאה מים - בשמירה על כספי הציבור, לא היו באותה שעה בביתו לא טבח ולא משרת ולא עוזרת ולא נעליים. לפיכך מה עשה ראש הממשלה? הלך לישון רעב. לא פחות ולא יותר. והכל מתוך דאגה אמיצה, כנה וכולי לעם ישראל.
אבל הלו, מה זה? בן אדם מבוגר, ועוד ראש ממשלה, לא מסוגל להכין לעצמו חביתה? לא יודע לקחת שתי פרוסות לחם ולשים ביניהן משהו, נגיד פרוסת גבינה או נקניק (לא ביחד, חלילה, טפו טפו) ולעשות לעצמו סנדוויץ'? מה הוא, דביל? ונניח שבאמת לא יכול היה כבוד ראש הממשלה, כי באותה שעה ידיו היו עמוסות בעבודה מדינית או ביטחונית דחופה, לעשות לעצמו כריך, הוא לא יכול להרים טלפון ולהזמין לעצמו פיצה? גם לטלפן הוא לא יודע, או מה?
האם בידי אדם שכזה אתם מוכנים להפקיד או להפקיר את ביטחון המדינה? האם איש שלא יודע להכין לעצמו סנדוויץ' גם כשהוא רעב, מסוגל לקבל החלטה ראויה, גם על קיבה מלאה בבורקס, אם כן או לא להפציץ את איראן? האם גבר שלא יודע או לא יכול להזמין לעצמו פיצה בשעת חירום, הוא הגבר הנכון לנהל מדינה, מלחמה, צבא, כלכלה, משהו?
אבל נתניהו, ראש הממשלה החזק והאומלל, שהלך לישון רעב כי הוא לא יודע לעשות סנדוויץ', אינו לבד בתצוגת חוסר האונות העלובה הזאת. זאת כמעט מוסכמה (תצפו קצת בפרסומות בטלוויזיה ותראו), שגברים שמנהלים מדינות, צבאות, סופות, תאגידים, משרדים וכל מיני עניינים עצומים ומורכבים, לא יודעים ולא מסוגלים לעשות שורה ארוכה של משימות ומטלות קטנות ופשוטות, כמו להכין אוכל, לעשות כביסה, להדיח כלים, לשטוף רצפות, להחליף חיתולים וללכת לאסיפת הורים.
נתניהו עושה למצלמה הצגה של מבשל במטבח כדי להוכיח ש"השמאל מבשל ממשלה עם ערבים". צילום מהפייסבוק
ואל תגידו, "הם יודעים ויכולים להחליף חיתולים, אבל אין להם זמן. הם עסוקים בלנהל את העולם". כי זה שקר. הנה, עובדה. לא זמן היה חסר לראש הממשלה כדי להכין לעצמו סנדוויץ'. הוא לא עשה לעצמו חביתה לא כי לא היה לו זמן, אלא כי הוא לא יודע איך מבצעים את המטלה הכל כך מורכבת הזאת.
זה לא סתם שגברים מהסוג הנתניהוהי הזה מציגים עצמם כחסרי אונים במשימות פשוטות. זאת הדרך שלהם לשלוט בעולם. זאת הדרך שלהם לשלוט בנשים, שכאילו בקעו בבטן הר סיני כדי להאכיל ולנקות, ובה בעת למנוע מהן להגיע לעמדות שליטה והנהגה. אבל האם באמת אנחנו רוצים שאנשים שלא מסוגלים לשטוף צלחת או להחליף חיתול לילד ינהגו בנו?
האם לא כדאי שייקבע בחוק, שלא יוכל אדם לכהן במשרה בכירה, אלא אם כן הוא יודע להכין חביתה, שלא לדבר על פסטה ושניצל, ולמדוד חום לילד, שלא לדבר על לקחת אותו לרופא? וחוץ מזה, די בטוח שאם ראשי הממשלות יידעו להכין חביתות ולטפל בתינוקות, יהיו לנו בעולם הרבה פחות מלחמות.
26.3.14
ירון לונדון נוֹפֵחַ בכן
מיטב הקלישאה הסטריאוטיפית הארכאית של גברים במילואים הוא שהם יושבים שם מסביב לאיזה מדוכה או מדורה, מדברים גסויות, מפליצים וצוחקים ומבסוטים לאללה.
והנה פתאום, כמו יש מאין, צץ לו מופע הקלישאה הנשכחת הזו בלב ליבה של ההוויה התקשורתית הישראלית, בתוכנית הטלוויזיה "לונדון וקירשנבאום" של יום שני שעבר, וזאת במסגרת דיון בתלונת על הטרדה מינית, אלא מה, נגד השר סילבן שלום. יושבים להם באולפן חמישה גברים, אך ורק גברים, לובשים בז'קטים ואף בעניבות, המיועדים להשרות עליהם אווירת מכובדות, ומנהלים דיון מלומד בהשלכות הפרשיה, כשלפתע נוטל לעצמו המנחה ירון לונדון את רשות הדיבור. "נגיד שהיא דוברת אמת ולפני חמש-עשרה שנה איש צעיר ביקש ממנה למצוץ לו בבית מלון", הוא אומר. והכתב המדיני רביב דרוקר צוחק ושואל, "למה איש צעיר?! הוא היה שר המדע". אבל לונדון לא מרפה וממשיך "אז לפני חמש עשרה שנה הוא היה במלון וניצל את סמכותו וכולי. לא בסדר, לא בסדר. בסדר. עכשיו היא התעוררה אחרי חמש עשרה שנה, כי לא בא לה מול עינה שהאיש הזה יהיה נשיא. התשובה שלי לעניין הזה היא..." וכאן פושק לונדון את שפתיו, חורץ לשונו ומשמיע קול נפיחה, ואף חותם ואומר "ועוד יתגלה שמישהו עומד מאחוריה"
ירון לונדון. נסיך הקידמה והנפיחה. צילום מהטלוויזיה
וכי מה קרה? מה העלה כך את חמתו של לונדון, עד שבחר להתבטא בצורה סקסיסטית כל כך גסה, אוראלית ואנאלית? התשובה מצויה אכן בגוף השאלה. זה לא הזמן הרב שחלף מאז המעשה ועד התלונה שהוציא אותו מכליו. שכן יכול היה, כפי שהיה מן הסתם עושה לו היה מדובר בתלונה על מעשה שחיתות נושן, לפטור את העניין כולו כ"שטויות במיץ" וזהו. אבל במקרה הזה, של התלונה על הפגיעה מינית, הוא בחר, ולא במקרה, לעבור משפת המכובדות התקנית השגורה דרך קבע בפיו דווקא לשפת מציצות ונפיחות. כלומר – מה שהטריף את דעתו של לונדון, כשהוא מוקף בחבורת גברים "חשובים" כמותו, היא העובדה שאיזה אישה "סתמית" מעיזה בכלל להיפגע ממעשה מיני שביקשו לעשות בה, וחמור מכך, וזה מקור הקריזה – עוד הולכת מתערבת בעניינים לא לה, בעניינים "חשובים" של גברים "חשובים", שדרני-טלוויזיה, שרים, קצינים ונשיאים. בשל כך קפץ לונדון לבזות ולהשפיל בראש חוצות הטלוויזיה אישה שהוא אינו מכיר, שהגישה תלונה על דבר ובנסיבות שהוא אינו יודע, וקבע חד-משמעית שהיא פועלת בשירותו של "מישהו", כלומר של גבר כלשהו.
שהרי אישה, על פי דעתו הנחרצת והקוצפת של לונדון, אינה יכולה להיפגע או להתלונן או להיות בעלת דעה משל עצמה, אלא רק לפעול כמשרתת של גבר. אבל רגע. הרי אותו דבר בדיוק, על זה שהוא פועל בעניין הזה בשירותו של מישהו, אפשר להגיד על ירון לונדון עצמו. שהרי בצאתו בשצף-קצף גס-רוח שכזה נגד המתלוננת, משרת האדון לונדון, גם אם הוא עושה זאת שלא במודע ובתום לב לכאורה, את האינטרס של משפחת מוזס, בעלת העיתון שבו הוא עובד, שאחת מבכירות בנותיה נשואה לנשוא התלונה, המיועד לנשיאות סילבן שלום. אבל מה שמותר לגבר, אסור לאישה. ככה זה. מהתורה. אבל אם אתם ממש מתעקשים על זה בכל מאודכם, אז זה כנראה מה שימשיך להיות.
