2023 - 2024

3.4.23

עבדים היינו, היינו. עתה בני-עוולה, בני-עוולה

כדאי שנראה ואף נאמר את הדברים נכוחה – ההפיכה המשטרית נעצרה, זמנית, בהפיכת-נגד צבאית.לא מאות אלפי המפגינים ברחובות ובכבישים, לא האזהרות מפני סכנת קריסה כלכלית, וגם לא הנידוי המדיני המתעצם, אלא איומם של אלו שידם על השאלטר (כפי שנהגו לומר על עובדי החשמל) הביטחוני – בעיקר טייסי הקרב ו"לוחמי" 8200, בגיבוי ראשי כל זרועות הביטחון, ובראשם מפקדם העליון שר הביטחון גלנט – הם שכפו, בהפיכה צבאית שקטה, על ראש הממשלה נתניהו לעצור, זמנית, את תהליכי חקיקת ההפיכה המשטרית.

אלא שניצחונה הזמני הזה של המחאה באמצעות ההפיכה הצבאית הזאת יכול וגם כנראה יהפוך לחרב פיפיות. שכן, הימין האידיאולוגי, המתנחלי, מבין מהמהלך הזה, שעליו למלא את שורות הסרבנים הפוטנציאליים שהכריעו כך את המערכה, באנשיהם שלהם. ואין ספק שהם אמנם יעשו זאת, ממש כפי שהחליפו את עמדות הקצונה בחיל-הרגלים, שננטשו על ידי האליטות "הישנות", המהווים כיום את עיקר כוחה של המחאה.

ואכן, המחאה לאורך כל דרכה צבועה בגוונים רבים של מיליטריזם ביטחוניסטי. למשל, ההתארגנויות המחאתיות שהן לרוב על בסיס שירות צבאי משותף – הטייסת, השייטת, המילואימניקים, האחים לנשק – ופחות על בסיס עיסוק אזרחי משותף, כמו למשל איגוד הארכיטקטים או פועלי-הבניין (טוב, נו, אלו ערבים, והם לא שייכים לעניין הזה של הדמוקרטיה), וגם ההתנפלות על החרדים "שאינם מתגייסים", וכמובן הוצאתו מחוץ לשיח המחאתי של "הכיבוש" (שהוא כמובן המשכה של הנכבה המוכחשת ההיא), למרות שהוא המניע העיקרי של ההפיכה המשטרית נגדה הם מוחים.

ביטוי בוטה ומזעזע לכך היו כרזות המחאה שקראו ל"הפגנת חירות" במוצאי שבת 25 למרץ, שכללו גם תמונות של מאורעות ואישים בתולדות המדינה היהודית הדמוקרטית יעני. התמונות היו, ככל שראיתי ובדקתי, כמעט כולן ממלחמות ישראל (כיבוש הכותל ב-67) ושל אישים הקשורים למלחמות ישראל (אריק שרון ב-73), והיתה גם תמונה אחת של חתימה על הסכם שלום, בין בגין לסאדאת, אבל כמובן לא זו שבין רבין לערפאת.

ואני רוצה להתעכב פה על דיוקנו חבוש המצח של אריאל שרון במלחמת יום הכיפורים, שהתנוססה, כאמור, על כרזת "הפגנת החירות" במסגרת הקריאה "נלחמים על הדמוקרטיה". אריק שרון הוא הסמל שלכם, הוא זה המייצג בעיניכם חירות ודמוקרטיה? לכך אתם מייחלים? שינהיגו אותנו "לוחמי חירות" כמו אריאל שרון, במקומו של בנימין נתניהו, "הדיקטטור" בלשונכם? והרי אריק שרון הלזה היה, באופן מובהק ומוכח, פושע מלחמה.

בפעולת קיביה ב-53, עליה פיקד שרון, ככתוב בוויקיפדיה, "פוצצו חיילי צה"ל כ-45 בתים והרגו כ-60 מתושבי הכפר שהסתתרו בהם, רובם נשים וילדים". אז את סמוטריץ', שקרא, רק קרא, "למחוק את חווארה", אתם מגנים ומגדפים, ואילו את שרון, שמחק, בפועל, לא בדיבורים, את קיביה, אתם משבחים ומהללים כסמל לחירות ודמוקרטיה?

בעוד יומיים תסבו לסדר ותשירו "עבדים היינו, עתה בני-חורין", בזמן שאלו אתם שנוגשים בעבדים שלנו, הפלסטינים, הנתונים בסגר תחת כיבוש צבאי. בני-חורין אינם רק מי שאינם עבדים, אלא גם מי שאינם רומסים תחת מגפיהם בני-אדם אחרים. לכן כדאי אולי שתעדכנו את ההגדה שלכם ותשירו "עבדים היינו, היינו. עתה בני-עוולה, בני-עוולה". 

1.5.23

למה טקס יום הזיכרון הוא טקס יהודי דתי משיחי?

יום הזיכרון הוא יום אבל לאומי, לא דתי, והוא יום אבל של העם בישראל, של אזרחי ישראל, ולא של העם היהודי, בארץ ו/או בתפוצות. אז למה בכל זאת הטקס הממלכתי ביום הזיכרון בהיכל הזיכרון בהר הרצל הוא טקס יהודי דתי? למה בטקס יום הזיכרון של מדינת ישראל אין אפילו לא שמץ ייצוג לדתותיהם ולמותם של חללי ישראל שאינם יהודים?

והרי גם כל הגברים הדרוזים, להבדיל ממאות אלפי יהודים כשרים, חייבים בגיוס, וקרוב ל-500 מהם אכן נפלו חלל במערכות ישראל. אז למה אין להם שום ייצוג בטקס הזיכרון לחללי מדינתם? ומה עם החללים המוסלמים – בדואים, צ'רקסים ואחרים – למה הם אינם מיוצגים כלל ועיקר בטקס הממלכתי? הם לא אזרחי המדינה? חלליהם אינם חללי ישראל?

ומה עם השוטר הערבי-נוצרי אמיר חורי, שחרף נפשו למות כדי להגן על נפשות תושבי בני-ברק – למה הוא ודתו אינם מיוצגים בטקס הזיכרון, ואילו בני בני-ברק, שכולה מחרפים את נפשם ללמוד תורה, מיוצגים הם ודתם בטקס הזיכרון הישראלי הממלכתי?

בסוגריים אעיר – לפני כמה חודשים התבשרנו שבשל גבורתו עיריית בני-ברק, בגדלות נפשה, החליטה לכאורה לקרוא רחוב בעירה על שמו של אמיר חורי. אבל זה לא נכון. זה שקר ומרמה. עירית בני-ברק לא קראה רחוב על שמו של אמיר חורי. היא קראה לרחוב הזה בשם "רחוב השוטר", שזה "על שמו של אמיר חורי" הגיבור המנוח בדיוק כמו שזה על שמו של השוטר אזולאי או המפכ"ל שבתאי.

וכי למה שבטקס האזכרה הממלכתי ביום הזיכרון לא רק איש-דת יהודי יישאו תפילה לנשמות החללים, אלא גם אנשי דת דרוזים, מוסלמים ונוצרים? למה אתם (כן, אני מוציא עצמי מן הכלל. אל יהי חלקי עימכם, כמאמר המשורר) שמייבבים מרות שנים ארוכות על כך שאומות העולם אינן יכולות להכיל בקרבן את היהודים, למה אתם אינכם יכולים להכיל בקרבכם, כחלק ממדינתכם, את מי שאינו יהודי, גם אם הם לוחמים ומתים למען מדינת ישראל, שהיא כביכול גם מדינתם?

אבל זה עוד לא הכל. למה בכלל טקס יום הזיכרון הלאומי הוא טקס דתי? למה כל נציגי הציבור וכל המשתתפים בטקס חובשים כיפות? למה למחרת, בטקס הדלקת המשואות, שגם הוא חג לאומי ולא דתי, באותו הר הרצל, אותם אנשים אינם חובשים כיפות, למה?

היכל הזיכרון שבו נערך הטקס אינו מקום מקודש דתית, כמו בית-כנסת או בית-קברות או רחבת הכותל, והמבקרים בו בימים רגילים אינם נדרשים לכיסוי ראש. אז למה בטקס יום הזיכרון שם נדרשים כל המשתתפים לשים כיפות? כי לא המקום דתי. הטקס הוא דתי.

טקס יום הזיכרון הממלכתי של מדינת ישראל יכול וצריך להיות טקס לאומי, לא דתי, טקס מכובד ומרגש, שבו אנשי דת מכל הדתות בישראל יישאו תפילה לזכר הנופלים בני דתם. אסור שזה יהיה, כפי שזה עד עכשיו, טקס דתי יהודי מדיר מיעוטים.

ויותר מזה – הטקס כפי שהוא מתנהל עכשיו, הוא לא סתם טקס יהודי דתי, אלא זהו טקס יהודי דתי משיחי מתנחלי קנאי אוונגליסטי מטורלל להחריד.

הנה לכם קטעים נבחרים מה"תפילה לנשמות הקדושים" שנשא בטקס, כמדי שנה, הרב הצבאי הראשי תת-אלוף אייל קרים: "אחינו ואחיותינו גיבורי ישראל, אדירי הרוח והמעשה, שמסרתם נפשכם על קדושת השם, העם והארץ במלחמות ישראל... זכור יזכור אתכם אלוהים חיים, יקוֹם את נקמת דמכם הטהור. ככתוב 'הרנינו גויים עַמו כי דם עבדיו יקוֹם ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עַמו'... תהיינה נפשותיכם צרורה בצרור החיים את ה' אלוהיכם, כי מלחמת ה' נלחמתם... ונזכה לראות עין בעין בנחמת ציון ובקיום חזון תחיית המתים... וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם ובהעלותי אתכם מקברות עמי. ונתתי רוח בכם והנחתי אתכם אדמתכם וידעתם כי אני ה' דיברתי ועשיתי נאום ה'."

גם בתפילת "אל מלא רחמים" שורר החזן הצבאי הראשי סגן-אלוף שי אברמסון דברים דומים: "אל מלא רחמים שוכן במרומים, המצא מנוחה נכונה... נשמות חללי מערכות ישראל שנפלו במלחמות ישראל... ושחרפו נפשם למות על קדושת השם, ובעזרת אלוהי מערכות ישראל הביאו לתקומת האומה והמדינה ולגאולת הארץ ועיר האלוהים".

חמישה מרכיבים לתפילות יום הזיכרון הללו: ה"עובדה" השקרית בעליל שהמתים נפלו על "קדושת השם". שאלו עצמכם אם אכן חברינו, חבריכם, בניכם, יקיריכם, שנפלו במערכות ישראל, נלחמו אכן, לאמונתם, על קדושת השם, או על הגנת המשפחה, החברים, העם והארץ; שתקומת האומה נעשתה בעזרת אלוהי ישראל. כן, ממש כך. בדיוק כפי שהוא עזר לנו בשואה, כך הוא עזר לנו בתקומה; העמדת השאיפה לנקמה, נקמה, ועוד פעם נקמה, בראש מעייננו. אבל נקמה במי? באויבים. ומי הם האויבים? העמלקים? אותם כבר השמדנו. הגרמנים? למה מה, מה הם עשו לנו רע? אלה הם כמובן הערבים ימח שמם; חזון השווא המטורלל, האוונגליסטי, של ביאת המשיח ותחיית המתים; אלוהים הוא מעל לכל הרשויות. מעל הכנסת, הממשלה, ואפילו מעל בג"ץ, ככתוב "וידעתם כי אני ה' דיברתי ועשיתי".

ומה אין בתפילות האלו? המילה, הכמיהה, הרצון, התקווה ל"שלום". שום שלום, גבירותי ורבותי, ולולא היתה המילה "שלום" מצויה באמירת הקדיש המסורתית, מן הסתם הרבנות הצבאית הקנאית-משיחית, כבר היתה מחליפה את "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל" ב"אל נקמות ה', שפוך חמתך וחומצותיך על הגויים, ושישרף להם הכפר, שישרף להם הכפר, ונאמר אמן".

הגיע הזמן להסיר את המונופול הדתי, בטח את זה המטורלל-המשיחי, מעל מדינת ישראל. די, חנקתם אותנו, שחררו, תנו לחיות!

12.6.23

מדינת היהודים נלחמת בילדים

מדינת ישראל עומדת לגרש מהארץ, אם בית המשפט העליון לא ימנע זאת ממנה, ילדה בת שמונה, גפן גטהון, אזרחית ישראלית, בת לאב ישראלי (ויהודי, בן העדה האתיופית), שמת מסרטן בטרם הושלם תהליך איזרוחה של אשתו, אמה של גפן, אתיופית לא-יהודייה.

הילדה גפן היא ישראלית לכל עניין ודבר. לומדת כאן, מדברת רק עברית, וגם יש לה כאן משפחה ענפה הכוללת סב, דודים ובני דודים ממשפחתו של אביה, כולם יהודים אתיופים ואזרחים ישראלים למהדרין. האם הלא יהודייה (אויה! גויה!) לא אנסה ולא גנבה (היא משאירה את המלאכות הללו לראשי המדינה) והיא עובדת כמנהלת צוות במפעל לייצור מזון.

אז למה מדינת ישראל כה נחושה לגרש את השתיים, האם והבת, מן הארץ? ואיך בכלל, על פי איזה חוק, ניתן לגרש מהארץ אזרחית ישראלית? אז הקונץ המשפטי הוא כזה – הילדה אמנם ישראלית, אבל אימא שלה לא, אז מגרשים את האימא, ומאחר שהילדה, על פי החוק היא בחזקת האם, אז "אין ברירה" למדינה אלא לגרש גם אותה, הבנתם?

אבל במה חטאו השתיים? מה פשעו? במה הן מסכנות את קיומנו כאן, עד כדי שמדינת ישראל כולה (שר ומשרד הפנים, מרשם האוכלוסין, ועדות ובתי המשפט) מתגייסים כולם בתעצומות נפש עזות כאלו של רשעות נוראה כדי לגרש את השתיים מהארץ? חטאן ופשען הם אך ורק היותן בלתי-יהודיות ובלתי-לבנות. הסיבה האחת ויחידה לגירושן הוא הציונות, קרי הגזענות – לא זו האישית של שר הפנים משה ארבל, או של כל שרי הפנים שקדמו לו ונהגו כמותו, וגם לא של חברי "הועדה ההומניטרית" שאישרו את הגירוש, ולא של שופטי בית המשפט שחזרו ואישרו אותו – אלא הגזענות המהותית, אבן היסוד, של הציונות.

אבל במה מסכנת אי-יהדותן ושחורותן של שתי נשים, מן המוחלשות ביותר בחברה (לבד מפלסטינים), את סלע קיומה של המדינה היהודית, על שמונת מיליון יהודיה הכשרים? בשום כלום. הגירוש הזה הוא סתם גזענות מרושעת ומזוקקת ותו לא.

אבל, תאמרו, אלו אמנם רק שתיים, אבל יש כמוהן אלפים, אולי אפילו עשרות אלפים "מבקשי מקלט". ילדים, והוריהם, ואם לא נגרש אותם, כל אחד ואחת מהם, ונוותר להם, חלילה, אז אנה אנו באים? מה יקרה אם כך נעשה? אז אני אגיד לכם מה יקרה במקרה "נורא" שכזה – למדינת ישראל יתווספו כמה עשרות אלפי אזרחים טובים, עובדים, חרוצים, משכילים, מועילים ומשובחים. גם אין בכך שום סכנה ל"יהדותה" של המדינה. כי גם אם נניח שהם מאה אלף, והם פחות מכך, הרי שהם יהוו רק אחוז אחד מאוכלוסיית ישראל. אחוז אחד מהאוכלוסייה מאיים במשהו על יהדותה של המדינה? בשום אופן לא.

אז מה כן? נורא פשוט, תרתי משמע, ובלתי אנושי בעליל. מדינת ישראל מבקשת לשמור על עצמה "טהורה לעד" (משאינם יהודים), בדיוק כמו שארגון "לה פמיליה" מבקש לשמור את בית"ר ירושלים. זאת האמת. ישראל כולה היא "לה פמיליה" אחת גדולה.

וזה עוד לא הכול. באחרונה אף נתבשרנו שמשרד החינוך עומד להפעיל תוכנית לימוד לילדי הפליטים שתכשיר אותם לחיות במדינות מהן הגיעו לכאן הוריהם הפליטים, כלומר להכין אותם, רובם ילידי הארץ שגדלו ולמדו כאן, לגירושם מישראל. וכי מה הייתם אומרים לו בצרפת, הונגריה או ארגנטינה היו מערכות החינוך מכשירות את התלמידים היהודים לחיות במדינה ממנה באו לשם היהודים, כלומר לגירושם לישראל – האם הייתם חושבים אז שזה מעשה אנטישמי נורא או מעשה ציוני לתפארה, הא?

בשבוע שעבר גם ירה חייל צה"ל, באישור ובפקודה, והרג תינוק פלסטיני בן שנתיים וחצי. וברור לכל בר-דעת, גם אם צה"ל ימשיך וישקר בעניין הזה, שהחייל ומפקדיו ראו וידעו, או היו צריכים לראות, ולדעת שהם יורים בחפים מפשע, כולל בתינוק. ומדובר לכן לא בטעות, אלא ברצח. גם הטייסים או מפעילי הכטבמ"ים שהרגו את ילדיהם של "בכירי הג'יהאד" בעזה לפני כמה שבועות, ידעו שבמעשיהם הם עומדים להרוג ילדים, ובכל זאת עשו זאת. כלומר גם במקרה ההוא מדובר לא בטעויות, אלא במעשי רצח.

ואולי, מתגנב פתאום החשד, הריגת הילדים הפלסטינים אינה "הנזק האגבי" שצה"ל מדבר עליו, אלא דווקא המטרה, ואילו הפגיעה בהוריהם היא "הנזק האגבי". אולי כדאי לכן שמעתה יפרסם במקרים הבאים דובר צה"ל הודעה בנוסח "צה"ל חיסל הלילה שני מחבלים פוטנציאלים, האחד בן שנתיים וחצי והשנייה בת שמונה חודשים. צה"ל מצר על הפגיעה בתוך כך גם בהוריהם, אבל הדבר נובע מכך שהילדים הפלסטינים המזוינים מסתתרים מאחורי הוריהם המחורבנים". זה יהיה קצת יותר קרוב לאמת, לא?

אבל לא רק בילדי פליטים ופלסטינים מתעמרים, מתעללים מגרשים והורגים, היהודים. הם מתעמרים גם בילדי היהודים, בילדים "שלנו", למשל בילדים החרדים.לדעתי, וכבר כתבתי על כך כאן, מניעת השכלה מילדים על ידי גופים מוסדיים – ארגונים חברתיים, מוסדות דתיים, וכמובן מדינות – מקבוצות מסוימות, אתניות או אחרות (כגון נשים, או בני גזעים ודתות או לאומים אחרים) היא "פשע נגד האנושות". כי מדינות או מוסדות דתיים שנוהגים כך פוגעים ביכולתם של הילדים שהם אחראים עליהם להתפרנס ולחיות בכבוד בעתיד. ולפיכך יש להעמיד לדין את כל הנוהגים כך ולהעניש אותם בעונשים כבדים ביותר, אפילו כבדים מאלו שהושתו על בית"ר ירושלים בגין התפרעות אוהדיה בתום משחק גמר הגביע האחרון.

מדינת ישראל שותפה לפשע הנורא הזה של מניעת השכלה מילדים, לא רק מפליטים שחורים ומיני ערבים, אלא גם מהילדים "שלנו", החרדים, ובקרוב גם כולם. 

מדינת היהודים, מעצמת העל, נלחמת במלוא כוחה ועוזה בילדים, בכל הילדים שבתחומה.

19.6.23

ההתלהבות העצובה מהמחווה העלובה של שירה גפן

עיוורונו של השמאל הציוני לאחריותו ושותפותו הנמשכות לשתי העוולות העצומות של התנועה הציונות הקולוניאליסטית הלבנה, שמכתיבות וקובעות את אורח חיינו כאן כבר שלושה דורות – האסון שהמטנו וממשיכים להמיט על ילידי הארץ הפלסטינים, וניצול ודיכוי היהודים המזרחים שהובאו לכאן ככוח עבודה ומלחמה זול – הוא עצום ומוחלט, וגם מוגן בחומה גבוהה שבנה לעצמו כדי שחלילה לא יראה מי מהם את המציאות כהווייתה.

מכה ניצחת בעניין הזה הנחיתה עלינו בשבוע שעבר שירה גפן, שתרמה את כל תכולת ביתו השכור של אביה המנוח, הסופר והמשורר יהונתן גפן, לכפריים פלסטינים בנפת חברון שעומדים בפני גירוש ממערותיהם, פחוניהם ואוהליהם, על ידי צבא הכיבוש של ה"אחים לנשק". ארגון השמאלי היעני-קיצוני "שוברים שתיקה" נטל גם הוא חלק ב"מבצע" והביא משאית, וגברת גפן ונציג "שוברים שתיקה" אף הצטלמו ליד המשאית, בעת שהסבלים (מי תרם אותם, אגב?) העמיסו את התכולה. גפן והשוברים טרחו כמובן להעלות את עצם דבר התרומה ואת התמונות מעל דפי כל עיתון ומסך כל מחשב וטלפון. ומיד קמו אלפים להלל ולשבח את גפן על האומץ, הגבורה, אצילות הנפש, ומה לא.

אז לא.

לא שאני מתנגד עקרונית לתרומות. ואפילו נתתי פה ושם ידי במעל הזה. אבל תרומה פירושה שאתה עוזר – בכסף, במזון, בבגדים וכו' – לנזקקים במה שהם זקוקים לו, לא בשאריות שאתה צריך לזרוק או להיפטר מהם כי צריך, למשל, לפנות את ביתו השכור של אביך שמת.

ואני יודע, מניסיון, שלפנות את בית הוריך שמתו, שלעיתים זה גם הבית שבו גדלת, זו אחת מן המטלות הקשות – רגשית, נפשית ובכלל – בחיים. וכי מה תעשה? תמכור את המקרר ומכונת-הכביסה הישנים לאלטע-זאכן, ואת הספה והכורסה למשפץ רהיטים משוק הפשפשים? ומה עם שאר הדברים? הרי לא באמת תתעסק בזה. אז אתה נכנע לאיזה אוכל נבלות קונה ירושות והוא קונה ממך את הכל וגם מפנה באלפיים שקל ונגמר הסיפור. אבל גם בכך זה לא נגמר, כי האלפיים שקל האלו שהרווחת מזה שההורים שלך מתו נראים בעיניך ככסף טמא, אז אתה קונה בכסף הזה מחשב לילד, וזה קצת מרגיע את נפשך הסוערת.

אז עכשיו גם שירה גפן עמדה בפני הקושי הבאמת קורע לב הזה, והיא בחרה לעצמה פתרון מבריק, שימנע ממנה לשלוח ידיה הנקיות והטהורות במלאכת הבזויה של מכירה ואף זריקה לזבל של הדברים, ובעצם של החיים, של אביה – היא תיפטר מכל זה בתרומה ובתרועה. ועל הדרך היא גם תשדרג את שמה ברבים וגם תביע הזדהות עם הפלסטינים המסכנים.

אבל הפלסטינים לא זקוקים לספה הישנה של אבא שלך, שירה. הם זקוקים לבית משלהם, תרתי משמע, לחירות ולשוויון. ואת הרי חוליה בשלשלת הנהללית המהוללת, האחראית לגירושם של הפלסטינים מבתיהם ואדמותיהם. אז בתמורה את תורמת להם ספה משומשת? וכי איך בדיוק ימנעו הכורסא והמזווה והספרים הישנים של אבא שלך את המשך הגירוש?

ולא רק כל זה, אלא שאף הוספת חטא על פשע כשצילמת את עצמך (טוב, לא את, מישהו שהבאתם) ליד המשאית המעמיסה את תרומת השאריות של אביך, ודאגת, את או מי מטעמך, להפיץ את התמונות הללו לכל עיתון ואתר. וכי מה היית, מה היינו כולנו, חושבים על מי שמצטלם עם השאריות שהוא תורם לאיזה קבצן או דל או ניצול שואה? וכי מה בעצם ההבדל בין מי שמעלה לרשת תמונה של עצמו תורם לפלסטיני מסכן, לבין מי שמצלם עצמו בחברת פלסטיני כפות שצד עכשיו? מה, שהחייל של צבא הכיבוש שלנו, גם שלך, הוא הקולוניאליסט הרע, ואילו את, התורמת הנאצלת של המיטלטלים שהותיר אביך לאחר מותו, את הקולוניאליסטית הטובה?

וכל זה הזכיר לי, משום מה, תכף תראו משום מה, את מחזהו של חנוך לוין זצ"ל, "ייסורי איוב". המחזה נפתח ב"משתה בבית איוב. סוף הזלילה. האורחים שרועים מפוטמים וחסרי כוח. על השולחנות מגובבים שיירים", ואיוב פוצח במונולוג לויני טיפוסי על הקושי והייאוש בלהיות שבע. ואז פונה המשרת לאיוב ואומר לו "אדוני, הקבצנים מבקשים לגשת לשולחן", ואיוב הנדיב עונה לו "ברוך אתה ה' הזן את הכול. שייכנסו".

ו"נכנסים הקבצנים, מסתערים על השולחן, מגרמים את העצמות", ואחד מהן, הקרוי קבצן, נושא את המונולוג הבא – שאני שם אותו עכשיו, בערבית, בפיו של אחד מהפלסטינים שזכו לקבל את הספה הישנה של יהונתן גפן: "עצמות. רק עצמות מגורמות. חושבים שזהו סוף הארוחה? טעות! אין עצם שפיצחו ומצצו ולא צפון בה משהו נוסף. לא כמוכם אנו מוצצים, אתם שהתפטמתם בבשר ונפרדתם מן העצם בליקוק חפוז; אנחנו בדבקות, בחריצות, בכוונה גדולה, כמעט מתוך דמעות. ותתפלאו כמה שומן ולחלוחית עוד יש. נכון שחלק מהלחלוחית הוא הרוק שלכם. אבל אדרבא, למצוץ עצם שהיתה בפיו של איש שבע – זה לא רק עצם, זה גם הייחוס".

ועכשיו אם להשליך שאריות ממחזהו של לוין אל המציאות, אזי מיד בהיוודע בנפת חברון כי ספתו הישנה של יהונתן גפן הגיעה לפחון בטיז אל-נבי, מיד נוהרים המוני פלסטינים אל הפחון, מתיישבים, מלטפים ומרחרחים בדבקות את הספה, שמא יצליחו לשאוף שארית ריח של פלוץ נדיר של אריק איינשטיין או כתם טחינה שנזל מפיו של ר' אורי זוהר זצוק"ל.

כי אם להשלים את המטאפורה, זה השלום שמציע השמאל הציוני לפלסטינים – אנחנו נקבל מדינה, בתים, אדמות, זכויות והכל, ואתם תקבלו את הספה הישנה של יהונתן גפן, ואת הכבל מאריך הקרוע שאדון קרקר האגדי מהגשש שכח בבוידעם.

11.12.23

אנחנו סתם עם, כמו כולם (מאמר שלא פורסם)

העורכים ב'הארץ' ביקשו, ואני יכול להבין את שיקוליהם, שלא לפרסם את המאמר הזה, משום שבן-משפחה של ג'קי לוי, שדברים שאמר עוסק המאמר, נמצא בשבי החמאס בעזה כתבתי לפיכך מאמר אחר שפורסם תחתיו. אבל עכשיו, בסוף שנת 2023, כשאני בוחר את מיטב מאמרי מהשנה שחלפה, ומאחר החטופים לא עומדים לשוב, אם בכלל, בקרוב,.החלטתי בכל זאת לפרסם אותו כאן, באתר שלי.

האמונה באלוהים ירדה לעולם כרוכה בעבותות של שקר. שהרי האמונה, הידיעה כביכול,  שיש אלוהים, היא שקר מוחלט. שקר שעושה המאמין, או שעושים בו, כופין עליו, ראשית בנפשו שלו, ומשם הוא ממשיך וכופה אותה על סביבתו, על ילדיו, על ידידיו, על כפרו, על עירו, על מדינתו, על עולמו. 

לפיכך, מעצם היות האמונה בשקר קיום האלוהים בסיסה ומעטפת קיומה של תודעת המאמין, הרי שמכאן ואילך הופכת השקרנות להיות לא רק אמונתו, אלא גם אמנותו. 

השקרנות הדתית הלהטוטנית מגיעה לשיאה ההזוי והבזוי בכל עת שנופל פתע אסון כבד, ומתעוררת אז שאלה כמו "איפה היה אלוהים בשמחת-תורה האחרונה?", שאין לאדם מאמין שום תשובה ראויה עליה, לבד מהתשובה הנוראה שאלוהים העניש את הנטבחים הקיבוצניקים על כך שהם חיללו שבת בחליל ובעליל. 

אז מה עושים המאמינים? מחרטטים. 

וכך ענה מספר-המעשיות חביב-הקהל ג'קי לוי, כשנשאל בתוכנית רדיו, אם גם הוא שואל איפה היה אלוהים בטבח - "האלוהים שאני מאמין בו לא חייב לי כלום. וכששואלים אותי איפה אלוהים היה בשואה, אני נוהג לשאול ואיפה היה האדם?". 

אבל איך זה ש"האלוהים שאתה מאמין בו" לא חייב לך כלום? הרי בתורה הקדושה לך "האלוהים שאתה מאמין בו" הבטיח למי שמאמין בו הרים וגבעות, כמו למשל ש"ארבה את זרעך ככוכבי השמיים וכחול אשר על שפת הים", והנה דווקא אנחנו, היהודים, מיעוט מבוטל בעולם, שמלא בסינים, הודים ומוסלמים כמו זבובים. אז מה? "האלוהים שאתה מאמין בו" הוא עוד פוליטיקאי שקרן שמבטיח כל מיני הבטחות כדי שנאמין בו ונבחר בו, ואחרי שבחרנו בו הוא שם עלינו זין, כמו איזה ביבי? 

ובאשר לתשובתך-שאלתך הרטורית לכאורה "איפה היה האדם בשואה?", אז יש לי בכל תשובה – האדם הוא זה שהקים והפעיל אושוויץ והוא גם זה שהרס ששיחרר את אושוויץ. האדם, מתברר, הוא יצור מורכב. אז איפה בכל זאת היה "האלוהים שאתה מאמין בו" בשואה? האם גם השואה, כמו כל דבר בעולם, נעשתה כדברו? או שאולי בדיוק כשנפלה השואה, אז אלוהים, כמו ראש אמ"ן, היה בחופשה קוסמית באיים הקאריביים. אבל איך שנודע לו שיש שואה, הוא תכף שלח את הצבא האדום הקומוניסטי, האתיאיסטי, לעשות לנו נס ולשחרר את אושוויץ ולהציל את העם היהודי מכליה? תן לנו, ג'קי, איזה מעשית עממית טובה על אלוהים והשואה. בטוח יש לך אחת כזאת, לא? 

אך בכך לא הסתפק המחרטט, ולפני כשבוע הפיץ איזה מכון יהודי דתי מסיונרי "לקירוב לבבות" סרטון קצרצר של לוי בעניין הקטנטנן הזה של לקחי הטבח, שבו הוא אומר כדברים האלו: "לרוב כשקורה אסון – רעידת אדמה, מלחמת אזרחים, טבח – מה שרואים ברוב המקומות בעולם זה ביזה. אנשים יוצאים מהבתים עם שקים גדולים וממלאים מכל הבא ליד. ופה בישראל, איך שקורה אסון, באים ומעניקים". 

אלוהים, כמה שקר ואיזו יהירות. יעני כל העולם חרא ורק אנחנו היהודים יצורים נעלים. וואלה? בתקופת התקפות-האוויר של גרמניה על בריטניה במלחמת העולם השנייה, הבריטים עסקו בביזה או בעזרה הדדית? וברעידת האדמה האחרונה בטורקיה, הטורקים עסקו בביזה או בנתינה ובעזרה? ועכשיו, כשהופצצה ונכבשה אוקראינה בידי הרוסים, האוקראינים עסקו בביזה או בנתינה? אז מה אתה מבלבל את המוח בשקר הזה כאילו אנחנו היהודים מי יודע מה מיוחדים? זה נכון בדיוק כמו שיש אלוהים. אנחנו לא שום מיוחדים. שלא לדבר על הביזה העצומה שהייתה כאן עכשיו, גם בידי יהודים כשרים, באסון הנורא שנפל עלינו, מהמכוניות של נרצחי ונמלטי הטבח במסיבת הטבע ברעים. 

אבל לוי לא נותן לעובדות לבלבל אותו ומסכם נחרצות ש"אנחנו באנו לעולם כדי להיות חברת מופת". רגע, מי אלו בכלל ה"אנחנו" האלו שבשמם אתה מדבר בלשון רבים? בני שבט לוי לדורותיהם? אנחנו הישראלים? וזה כולל או לא כולל את הדרוזים? ומי בחר, מינה, או הסמיך אותך לדבר בשמנו? נתניהו? הרב עובדיה? אלוהים? ועל איזה "חברת מופת" אתה בכלל מדבר? לכל אחד ואחת הרי יש בראש "חברת מופת" אחרת. אז למה אתה לא אומר לנו מהי אותה "חברת מופת" הזאת שלך, שלשמה באנו כאילו לעולם? 

באנו לעולם – אנחנו, כולנו, היהודים והמוסלמים והסוסים, והחתולים, כל היונקים – כי ההורים שלנו הזדיינו ואימא שלנו התעברה מזה וילדה אותנו. ואין לתהליך הזה שום משמעות ולא מעורב בו שום אלוהים, לבד כמובן מהמקרה המאוד ייחודי של ישו הנוצרי. "באנו לעולם כדי להיות חברת מופת" הוא משפט נכון בדיוק כמו "באנו לעולם כדי לאכול שזיפים". שני המשפטים נכונים, כלומר חסרי משמעות וטיפשיים להפליא, באותה מידה. 

ולא רק זה, אלא שלוי גם מזהיר אותנו, כנראה שהוא יודע משהו שאנחנו לא מבינים, ש"בכל פעם שנשתמט מלהיות חברת מופת, אנחנו נאכל אותה מה זה בגדול". רגע, רגע, אבל מה זאת אומרת? אתה רומז פה אולי שיכול להיות שאלוהים מעניש אותנו בכל פעם שאנחנו לא עושים כדברו ולא מתנהגים כחברת מופת, כדבריך, פעם זה היה בשואה והפעם בטבח? לא. לא יכול להיות דבר כזה. הרי "אלוהים שאתה מאמין בו" בחיים שלו לא עושה קונצים כאלו. זה רק אלוהים של אחרים עושים. אז אתה מזהיר אותנו מהאלוהים האכזרים ההם, נכון? 

בקיצור, אם לסכם, אז אנחנו היהודים מיוחדים בזה שאנחנו היחידים שחושבים שהם מיוחדים. אבל אפילו זה לא נכון. כי הצרפתים, למשל, חושבים שהגבינות שלהם הכי מיוחדות. והיוונים בטוחים שהם המציאו את הפילוסופיה. והאמריקאים בטוחים שאין להם מתחרים בכדורסל. אז אכלנו אותה. אנחנו לא שום מיוחדים. סתם עם, כמו כולם.     

25.12.23

הניתן למוטט את המוּדחק, להכרית את המוּכחש?

הבעיה של ישראל היא לא מדינית ולא צבאית, אלא נפשית. כן, לא רק לבני-האדם יש נפש, אלא גם לכל הארגונים האנושיים – משפחה, שכונה, ישוב, מחלבה, בית-חרושת, מדינה, תאגיד – יש נפש, עם אפיונים מיוחדים ומייחדים משלה (שהרי אין למשל דין נפשה של בית-שמש כדין נפשה של תל-אביב) כמו שיש לכל נפש אנושית יחידה.

לרוב, בוודאי בארגונים בהם המנהיג ממונה – כמו במשפחות פטריארכליות, בצבאות ובתאגידים – נפש הארגון היא כדמות נפשו של האב, המפקד או המנהל. וכשזה מתחלף המפקד, משתנה בהתאם גם נפשו של הארגון. אחת הדוגמאות המאלפות לתהליך הזה, התרחשה בעת סיפוחה של גרמניה המזרחית, הדיקטטורה הקומוניסטית לשעבר לגרמניה המערבית, הדמוקרטיה הקפיטליסטית. אחת מדאגות המשטר היתה אז כיצד ינהגו, למחרת האיחוד, רבבות השוטרים המזרח-גרמנים, שיצטרכו לעבור באחת מהתנהגות גסה ואלימה בה נדרשו לנהוג עד אז להתנהגות המנומסת ואדיבה כנהוג במשטר החדש שהושת עליהם. ובכן, לא קרה כלום. השוטרים המזרח-גרמנים החליקו בקלות וביעילות לנעליהם החדשות כשוטרים אדיבים ומנומסים, ולא נרשמה ולו תלונה אחת על התנהגות חריגה.

בארגונים בהם המנהיגים נבחרים, לעומת זאת, לא ברור אם נפש הארגון היא כנפש המנהיג, או שנפש המנהיג היא כנפש בוחריו. האם, למשל, סתם דוגמה, מדינת ישראל מטורללת כמו נתניהו וממשלתו, או שנתניהו וממשלתו מטורללים כמו עם ישראל? העובדה שאיננו מצליחים להיפטר, כרצוננו לכאורה, מנתניהו, אלא דווקא שבים ובוחרים בו שוב ושוב, מרמזת שהעיוות והשיבוש הוא לא בביבי, אלא בנו.

למרות תשפוכת המאמרים, של "ביבי לך" ו"דיבוק צא" וכל זה, לא נתניהו הוא הבעיה שלנו, אלא אנחנו, הישראלים. החברה, הנפש, הישראלית, אנחנו עצמנו הבעיה. הבעיה היה אצלנו, בנפשנו שלנו. ונפשו המעוותת בהחלט של ביבי מנהיגנו רב-השנים משקפת לחלוטין את נפשנו המעוותת שלנו. ביבי הוא לא הבעיה או המחלה של מדינת ישראל, כי אם הסימפטום של מחלת הנפש הלאומית שלנו.

והבעיה שלנו, המרכזית, העיקרית, זו שמשבשת וממררת וקוטלת את חיינו כאן במשך כל שנות קיומנו, זו שבלעדי פתרונה לא יהיו לנו כאן לא חיים נורמאליים ולא חיים בכלל, היא ההתכחשות המוחלטת שלנו לעובדה הזועקת וההורגת שהבעיה שלנו היא "הסוגיה הפלסטינית". זו בעיה שאנחנו יצרנו – ולא, לא פתרנו – כשהקמנו את מדינתנו, ומאז ועד היום מעסיקה אותנו והורגת בנו ללא הרף. הסוגיה הפלסטינית עושקת ועוקרת מאיתנו את מירב ומיטב משאבינו ונפשותינו. ובכל זאת, למרות כל זאת, אנחנו מדחיקים אותה כלא היתה ומתכחשים לעצם קיומה ואומרים לעצמנו "לא, לא, לא קרה לי כלום, זה שום דבר, סתם יורד לי קצת דם, קיבלתי מכה קטנה מהקרניז' של הדלת. זה הכל"

.לכאורה יש שתי תצורות שונות וסותרות של הדחקות והכחשות. האחת היא ההכחשה המסתירה כאילו את הבעיה עמוק במערות הבטן מאחורי חומות יצוקות בסגנון "על זה לא מדברים" או "אין חיה כזאת במשפחה שלנו" או "לא היתה נכבה". אלא שלמרות שלל "מנגנוני ההגנה" (=ההכחשה) המתוחמים, בכל זאת מתפרצת ההדחה שוב ושוב בכל מיני אופנים משונים, כמו כיב-קיבה, הקאות, דיכאונות, התקפי-חרדה או פרצי זעם ואלימות.

תצורת ההכחשה האחרת היא, לדוגמה, של איש שצימח לו במרכז מצחו גידול בצורת קרן. והאיש מתכחש לזה גם כשהוא מביט במראה כשהוא אומר לעצמו שמשהו לא בסדר בראי הזה, והבעיה היא בכלל אצל הזגג. וכמובן שכל מי שמזכיר לידו את המילה קרן, כולל קרן מרציאנו, הוא מקלל את האימא שלו ולעיתים גם תוקע לו אגרוף. ולא שהקרן לא מפריע לו בחיים. בטח מפריעה. היא מפרישה לו נוזל מוגלתי לקפה שהוא שותה, ואנשים בורחים ממנו כי הם חושבים שהוא השטן. אבל הוא כמובן לא הולך לרופא שיטפל בזה, כי הרי אין צורך לטפל בעיה שלא קיימת, נכון? מה שכן, הוא מטפל בזה בעצמו – חותך מדי פעם את חוד הקרן, שחוזר וצומח, שופך עליה חומצות, מורח עליה רעל נגד עכברים, אפילו קורא תהילים, אבל הקרן, מה לעשות, במקומה עומדת.

הישראלים, ואנחנו הרי גאונים, מפעילים על "העניין הפלסטיני" את כל תצורות ההכחשה וההדחקה גם יחד – ראשית, אנחנו אומרים, מצהירים בשבועה, שגם לא היתה נכבה, גם הם אשמים בנכבה, ואם הם בכלל ימשיכו להפיץ את השקר שהייתה נכבה, אז נעשה להם עוד נכבה. אבל זה לא עוזר. הבעיה ממשיכה בשלה, הנבלה. שנית, אנחנו משקיעים מיליארדים בבניית חומות הכחשה, הקרויות בטעות הפרדה, עצומות ומתוחכמות בינינו לבין "הבעיה הפלסטינית". אבל הבעיה, ינעל אביה, ממשיכה בשלה. ושלישית, הבעיה הזאת הורגת בנו ואנחנו הורגים בה, כבר מאה שנה ושום דבר. הבת-זונה ממשיכה.

והנה אנחנו שוב עכשיו, בפעם ה-1476 בערך, בעיצומו של עוד מבצע שכמותו עוד לא היה, למיגור, מיטוט, שירקוש, מירקוש וחירבוש "הבעיה הפלסטינית" ו... טוב, נו, אתם אומרים עכשיו לעצמכם, האידיוט הזה מדבר שטויות, הוא לא מבין כלום, זה אהוד ברק אמר לו לכתוב את זה. מבצע "חרבות ברזל" (שם זמני) נועד למגר ולמוטט את החמאס, לא את "העניין הפלסטיני". ברור. כי הרי אין בעיה פלסטינית, והם בכלל לא עם וגם לא היתה נכבה, ולך קיבינימט

אבל בכל זאת שאלה קטנה – ואם נמגר לגמרי את החמאס, אז "הסוגיה הפלסטינית" תתפוגג ותתאדה? ברור שלא. היא תיוותר כשהיתה. והרי כבר גירשנו והרגנו ומוטטנו וחירבנו וחירבשנו וחיסלנו מאות אלפי פלסטינים, ראשי-נחש וראשי-ילדים, ומה? הבעיה נעלמה?

לא ולא ולא. כי לא ניתן למוטט את המוכחש ולהכרית את המודחק. צריך להכיר בקיומה של הבעיה ולפתור אותה, לא להרוג אותה. אי אפשר להרוג אותה.