2012 - 2015

9.8.12                

כשל כשל תרדוף 

כשאתה קורא את דו"ח ועדת הבדיקה של משרד הבריאות בנסיבות מותו בבית-החולים של יו"ר טבע אלי הורוביץ ז"ל, יש לך הרגשה שכבר קראת את אותם הדברים בדיוק בדו"ח מבקר המדינה על אסון השריפה בכרמל, שממצאיו ממש דומים לממצאי חקירת עצירת המשט הטורקי לעזה, שמזכירים להפליא את תוצאות חקירת חטיפת החיילים גולדווסר ורגב, וכן הלאה וכיוצא בזה. בכל הדו"חות והממצאים של הבדיקות והחקירות, הללו ועוד רבות אחרות, של כל מיני כשלים וכישלונות, במערכות שונות ומשונות של ובמדינת ישראל, שאינן קשורות אלו באלו כלל ועיקר, חוזרים ונשנים שוב ושוב אותם ממצאים: 

א. למרות שהיו דיונים, ישיבות, התראות והכרעות באשר למה שעומד לקרות, לא נערכה המערכת לתרחיש הצפוי, ולא היו בידיה, בזמן אמת, הכלים הנדרשים לטיפול במתרחש, שצריכים ויכולים היו למנוע את התוצאות הקשות. לחילופין, למרות התרחיש הצפוי, מעולם לא נערך משום מה שום דיון, בשום דרג, כיצד לטפל בו. ב. ההחלטה לרכוש ולהתקין במקום את הציוד ההכרחי הנדרש, שיכול היה למנוע את אשר קרה או לטפל בדברים כהווייתם בזמן התהוותם, לא בוצעה וזאת מטעמי חיסכון, ביטחון, צורך ברישיון, פגם בזיכרון, חוסר כישרון, רשלנות, ו/או טיפשות. לחילופין, הרכוש נרכש, אך נשאר במחסן. עוד לחילופין, הרכוש נרכש ואף הותקן, אבל לא במקום הנכון. ג. מאותן סיבות של חיסכון, בטחון, רישיון, זיכרון וכו' שהוזכרו לעיל לא נאסף שום מידע מודיעיני חיוני, שיכול היה למנוע את המתרחש, או את תוצאותיו. לחילופין, המידע נאסף אך לא הועבר לאסף, אלא לשרון, שבאותו זמן הייתה בהריון, ולכן לא הגיע לצביקה. ד. בעת האירוע עצמו פעלו הגופים השונים שהאירוע היה באחריותם, בטיפולם, בגזרתם, ובמחלקתם בחוסר תיאום מושלם, ואף גוף לא ידע איזה גופים אחרים פועלים בשטח ומה הם יודעים או עושים. לחילופין, חלק ניכר מהגופים שפעלו בשטח לא ידעו שהגופים האחרים בכלל קיימים. עוד לחילופין, בחלק מהמקרים לא יכול היה התיאום להתבצע כי הציוד הנדרש שנרכש נשאר במחסן, בגלל ששרון הייתה בהריון מטעמי בטחון וחסכון ו/או בגלל שאסף לא בא לבריתה של צביקה ומאז הם לא מדברים.   ה. לאיש שעמד בראש המערכת והיה צריך לנהל את כל העסק לא היה שמץ של מושג על מה שקורה לפניו, מאחוריו ומשום צד, וזאת משום ש-1. הוא פשוט אידיוט. 2. הוא בדיוק נסע לחו"ל להשתלמות בטיפול במקרים כגון אלו שהתרחשו בהיעדרו. 3. הוא היה עסוק בהטרדות מיניות של העובדות תחתיו. 4. אף אחד לא אמר לו שמשהו קורה. 5. הוא בדיוק רקד על השולחן בבריתה של צביקה ולא שמע את צלצול הטלפון בגלל המוסיקה. 6. הוא היה עסוק מדי בפתרון הבעיה, ולכן לא שם לב שיש בעיה. 7. כל התשובות נכונות. 

אז אולי באמת במקום לחקור כל פעם את אותו כשל ולהגיע לאותן מסקנות, למה שפעם אחת ולתמיד לא נחקור למה אנחנו כאלו, למה? ואת הממצאים לא לשכוח לזרוק בסוף לפח, כמו שאנחנו עושים תמיד. יאללה, פח שמח.

 19.8.12        

אחווה היא קללה, מִרמה היא ברכה 

אי ירוק. ים כחול. תוכי ורוד עם דבשת זהובה רוקד הורה על החול. הישרדות. חמשת האחרונים שנותרו מתכנסים צפופים בצל ענפי המשהו. אחד מהם אומר בלחש, "תשמעו חבר'ה, למה לנו לריב כמו אידיוטים על המיליון שקל האלה, שרק אחד מאתנו יזכה בהם? למה שלא נחלק את המיליון בינינו, בלי לריב, 200 אלף לכל אחד, וזהו, הא?" כי באמת, נו, תחשבו על זה. נגיד שאתם אחד מהם, מהחמישה האחרונים. אז מה יותר טוב לכם, לכל אחד מכם - שתיקחו על בטוח 200 אלף כל אחד, או שרק אחד מכם - ורוב הסיכויים שזה לא תהיו אתם - ייקח מיליון שקלים וכל האחרים יקבלו קדחת איים? אה, אתם בטוחים שתנצחו? למה, אתם אהוד ברק או מה? אה, יש לכם פסלון חסינות בתיק? אבל מישהו יכול לגנוב לכם אותו, לא? או שזה בגלל שאתם טובים במשימות גופניות? אבל אולי המשימה הבאה תהיה משימה מוחית? איך אתם יודעים? הרי ההפקה היא זו שקובעת את המשחקים והחוקים לפי איך שמתאים לה, לא לכם. אז לא מוטב שתחששו קצת ותיזהרו? 

הישרדות. כרזת פרסומת לסידרה

אבל לא. זה לא יקרה. זה תסריט לגמרי דמיוני חלוקת הכסף הזאת, נכון? זה לא יעלה על הדעת. כי אם זה היה כל כך הגיוני כמו שאתה אומר, אז למה זה לא קרה עד עכשיו אפילו פעם אחת בשום תוכנית ריאליטי, הא?? זה לא קרה כי זה אסור. ואם זה לא אסור בחוזה, אז זה אסור בתודעה. כי תוכניות הריאליטי, לב לבה של הטלוויזיה המסחרית, הם לא רק שעשועונים למכירת טלפונים ממותגים ומיצים ממותקים להמונים. הם גם כלים חינוכיים להכשרת הצופים, ובעיקר הילדים, לקפיטליזם אגואיסטי נצלני ואכזרי ובה בעת לאנטי-סולידריות, לסלידה משיתוף, אחווה, חמלה וכל ההתנהגויות ה"אנושיות" הטיפשיות והנלעגות הללו שלא מביאות שום תועלת ולא מכניסות גרוש כסף. התוכניות האלו מתירות ומצדיקות וממש מעלות על נס תחמנות, שקרנות, רמאות, ניצול, בגידה, הכשלה, גניבה וכל דבר אחר (בינתיים בלי אלימות, אבל גם זה יגיע), שיש בו כדי להביא את המשתתפים אל המטרה האחת שאין בלתה: שהאחד יתעשר מאוד על חשבון הרבים, שאותם הוא מתחמן, משקר, מרמה, מנצל, מכשיל, גונב וכולי.

סולידריות לעומת זאת, ושיתוף ואחווה וחמלה, אסורות באיסור חמור, שכן הן מהוות מכשול בדרך ל"הצלחה", כלומר לעשיית כסף תוך מרמה וניצול של בני-אדם אחרים. אחווה, חמלה ושכמותן מױתרות, ואפילו מומלצות לעתים, אך רק אם הן בגדר זיוף תכסיסי או רמאות תחמנית בדרך למטרה הקדושה - להתעשר כמה שיותר על חשבון אחרים. ושטיפת המוח הזאת מצליחה. שהנה אנחנו כולנו, כמו תוכים טובים מאולפי ריאליטי, בעד הפרטה גם במציאות. כי זה הרי ההיגיון: שהרווחים לא יתחלקו חלילה בין כל האזרחים או העובדים, אלא שילכו כולם לאיזה אחד אריסון, אדלסון, פרגסון או שמרגסון. וזה כמובן לגמרי הגיוני, כי הסיכוי שלנו להיות לשמרגסון שכזה גדול הרי פי מיליון מהסיכוי שנעבוד במפעלים שלו, לא ככה? 

28.10.12 

"לא לאלימות" זו שקרנות 

הילדים עוטים הבוקר לבן ועוד מעט־קט יתכנסו במגרשי הספורט של בתי הספר לעצרת הזיכרון השנתית לרצח יצחק רבין. צוות הווי ישיר “אהבה מקודשת בדם” ‏(ושנאה במה מקודשת? בקטשופ?‏), יו”ר מועצת התלמידים ידבר על הצורך לשמר את “מורשת רבין”, שאף אחד לא יודע מהי, והמנהלת תישא נאום חצוב־קלישאות על מה שמערכת החינוך מחשיבה כלקח של הרצח - נגד אלימות.
 מה נגד אלימות? איזה נגד אלימות? אולי כדאי כבר להפסיק לבלבל לילדינו את השכל? וכי במה עבד האדון רבין המנוח רוב שנות חייו הבוגרות, אם לא בצבא, כלומר באלימות? והילדים שאליהם אתן מדברות היום “נגד אלימות”, האם אתן לא מחנכות אותם כל השנה להתגייס מחר־מחרתיים לצבא? והצבא עושה מה? מקלף תפוחי אדמה? לא רק. הצבא הוא קודם כל הזרוע האלימה של המדינה כלפי חוץ, ורק אחר כך הוא מקלף תפוחי אדמה. 

אבל רגע, אתן מתרעמות עכשיו, אנחנו לא שולחות אותם לצבא סתם להרוג אנשים. אנחנו שולחות אותם לצבא להרוג רק אנשים רעים שרוצים להרוג אותנו. זו הגנה עצמית. יכול להיות שאתן צודקות, ושלהשכים להרוג מישהו הקם להורגך זו באמת הגנה עצמית. אבל עדיין, להרוג זה אלימות, ואתן הרי “נגד אלימות”. ואם איזה מאבטח מהשב”כ היה הורג את יגאל עמיר לפני שהוא הרג את רבין, זה היה מוצדק, או לא? ואם תלמיד שלכן רואה ברחוב גבר שמנסה לאנוס אשה, הוא צריך לעצור בעדו ולפוצץ לו את הביצים או את הפרצוף, אפילו שזו אלימות, או שגם במקרה הזה אתן “נגד אלימות”?


יצחק רבין (במרכז), במה עבד רוב החיים שלו? לא באלימות? צילום: בני הדר, במחנה

כולנו, כל בני האדם בכל העולם ‏(טוב, חוץ מכת האיימיש‏), בעד אלימות. גם מי שאומר או נואם או שיש לו סטיקר על שמשת האוטו “נגד אלימות”, גם הוא בעד אלימות. וזה בסדר. וזה נכון. כי אלימות היא לא דבר רע או טוב. אלימות היא כלי בשירות האדם, מכשיר בשירות החברה.
 השאלה היא, לכן, לא בעד או נגד אלימות. השאלה היא קודם כל מהי אלימות. האם להשמיע בבית דירות מוסיקה רועשת באמצע הלילה זו אלימות, או שזו אלימות רק כשזו מוסיקה מזרחית? מתאבד מתפוצץ באוטובוס זו אלימות? ולמנוע מקלט מפליטים מה זה? 

האומנם, כפי שרובנו נוטים לחשוב ולהאמין, אלימות היא כוח פיסי שמופנה כלפינו, נהיה אשר נהיה, ואילו אי־אלימות היא כוח פיסי שאנחנו מפנים כלפי אחרים, יהיו אשר יהיו?
 ואחרי שמגדירים אלימות, צריך גם לדון בשאלה למי, מתי, באילו תנאים ובאיזו מידה מותר, ואולי אפילו צריך וחובה, להפעיל אלימות, ולמי אסור, ובאילו נסיבות ומגבלות, להפעיל אלימות וכולי וכולי.
 להטיף לבני אדם צעירים “נגד אלימות” לא רק עושה שקר עמוק בנפשם, אלא שזה גם מחזק את המחנות האלימים בקרבנו - גם זה הפלילי־עברייני, וגם זה האידיאולוגי־קנאי - אלו שרואים באלימות מכשיר לגיטימי להגשמת שאיפותיהם. שכן, אם במלחמה בין שואפי השלום והשלווה לבין מטילי הטרור והאימה, הצד שלהם אוחז בנשק ומוכן להרוג אותנו, ואילו אנחנו מרימים ידיים כי אנחנו “נגד אלימות” - נחשו מי ירצח ראש ממשלה ומי ינצח במערכה כולה.

7.4.13                 

בכבלים של הבלים

מדי פעם אנחנו לועגים בצהלה (וגם באפקה והסביבה) לכל מיני פסקי-הלכה של רבנים הקובעים שאין לאכול ביד ימין קטניות שהושרו במים מלוחים וכגון דא ובלה, דברים שאין להם כמובן שום השפעה על חיינו. 

אבל על ענן ההבל הענק שמרחף מעלינו ומנווט את חיינו, זה שעל פיו יש בשמיים איזה זקן שאומר לנו, דרך כתבים מלפני אלפי שנים (מה קרה? אם הוא כזה כל יכול, הוא לא יכול לקנות לעצמו אייפון?), איך לחיות ומה לעשות ואיפה להתיישב ואת מי להרוג, על זה אנחנו שותקים כמו דגים מלוחים. שהנה, לרגל החג עלה נשיא מדינת ישראל אצל הרבנים, והרב עובדיה ביקש מן הנשיא שיפעל כדי שלא יגויסו בני הישיבות לצבא, ואף נימק את בקשתו, ואמר ש"כשישראל לומדים תורה, הקב"ה שומר אותם ומצילם מכל פורענות". והרי אפילו אוזניים של חירש גמור תצילנה למשמע השטויות הללו. וכי מה, יהודי אירופה בשנות הארבעים של המאה הקודמת לא למדו ולא עסקו בתורה? הם עשו זאת הרבה יותר מאיתנו. נו, וזה עזר להם? אלוהי הרב עובדיה אכן הצילם מכל פורענות? חרא בלבן. בדיוק ההיפך. הוא הרג אותם כמו זבובים, כמו זבל, שישה מיליון הוא הרג כאילו היו ג'וקים. אלוהים שמר על היהודים שומרי התורה בדיוק כמו שהחתול שלי שמר עליהם. 

אבל למשמע השטויות הנוראות הללו לא רק שהנשיא פרס לא השמיע ציוץ של הסתייגות, אלא שהוא אף הסכים עם דברי הרב ושש ואמר "בשביל זה צריך לשמור את התורה. כדי שהתורה תשמור עלינו, אנחנו צריכים לשמור את התורה". אוקיי. אז עד עכשיו נדרשנו לכבד את זכותם של המאמינים בכך שהעולם נברא בהוקוס-פוקוס לקשור עצמם ברצועות-עור ולנשק משקופי דלתות, אבל הנה עכשיו נשיא מדינתנו עושה מאיתנו חוכא ואייתולה, ולא רק מכבד את זכותם להבלותם, אלא יוצא ומלמד זכות על הבליהם כאילו היו באמת דברי אלוהים חיים.

ולכל הסופקים עכשיו כפיים בהנאה ש"הנה אמרנו להם, זה הרב עובדיה והש"ס האלו וכל הפר.. הפר... הפרגמנטים האהבלים עם ההבלים שלהם", ייאמר מיד – העובדה שאתם כן אוכלים בימין קטניות מלוחים, למרות פסק ההלכה האוסר זאת, לא עושה אתכם לבני-אדם חופשיים. כי הלכות אכילת קטניות זה הפינאטס של השטויות. ועם הפינאטס אנחנו מסתדרים, לועגים וממשיכים. אבל עם לב ליבה של מאפליית ההבלים אנחנו מתחבקים ומסתחבקים, ולאורה החשוך אנחנו הולכים אל עברי פי התהום.

וכי מה היא מדורת השבט שמבערים "האחים" המתנחלים ושסביבה אנחנו ומפזזים, אם לא מדורת הבלים, שעל פיה אותו האלוהים, זה שהרג את סבא וסבתא שלנו שומרי התורה ושהורה לנו לא לאכול קטניות מלוחים, הוא שציווה עלינו להתיישב בכל מקום ולמרר חיי כל פלסטיני ולהביאנו למלחמת קודש אטומה מול מיליארד וחצי מוסלמים וכל שאר הגויים המטומטמים, שנכול נוכל להם, כי אלוהים ישמור עלינו כפי ששמר על יהודי אירופה שנרצחו בשואה ועל הקטניות שהושרו במים מלוחים, ונאמר אמן. 

אז זהו. שאין אלוהים. והוא לא שמר ולא ישמור עלינו. והגיע הזמן שנתחיל כבר לחיות. 

21.4.13                     

האופן שבו אנו חוגגים

האופן שבו אנו חוגגים את עצמאותנו אומר דברים לא טובים על עצמנו. זה מתחיל ביום הזיכרון שקודם ליום העצמאות, שבו אנחנו כקולקטיב – והרי אין הדבר לא מצווה דתית ולא חוק מדינה, כי אם המלצה של ועדת הקישוט הממלכתית – מכריחים כל מי שנמצא במקומותינו לעמוד דום בצפירה. ומי שאינו עומד כנדרש, אנחנו מגדפים ומחרפים ומוקיעים אותו ומלשינים ומקיאים עליו ועל האימאימא שלו. 

וכי מדוע אין אנו מתירים לכל אדם, כיאה לדמוקרטיה, לעשות כרצונו בעת הצפירה? ונניח שהוא אינו רוצה לעמוד דום לפולחן הסגידה למוות שנושאת עמה, לדעתו, הצפירה? ואולי האישה בשחור לא מוכנה לשתוק כי היא כועסת על שבנה נהרג במלחמה מטומטמת? ושמא זוג האוהבים הממשיכים לשבת אוחזי-ידיים ורכוני-ראש מוכנים לעמוד דום רק לזכרם המשותף של חללי המלחמות מכל הצדדים? ואפילו שזה שממשיך ללכת הוא סתם נרקיסיסט? אז מה? למה שלא נתיר להם לעשות כרצונם בעת הצפירה? 

ואם הדרישה הפשוטה הזאת נראית לכם כחילול הקודש, הנה ידיעה קטנה מעיתוני השנה שעברה: "בעקבות מותו של מנהיג המדינה קים ז'ונג איל הורתה צפון קוריאה ל-25 מיליון תושביה להימנע מפעילויות מהנות, כדי לכבד את המנהיג המנוח. כל צפון קוריאני שלא נראה עצוב ומדוכדך בשעות שלאחר מות הרודן שילם על כך ביוקר, ועל פי דיווחים שדלפו מהמדינה הקומוניסטית, היו כאלה שנשלחו לשישה חודשים במחנות עבודה". 

וההבדל בינינו לבינם מה? כקליפת תפוח-אדמה. 

אחר-כך בטקס הפותח רשמית את חגיגות העצמאות, דיבר יו"ר הכנסת על שמירת האחדות מתוך כיבוד השונה - אשכנזים ומזרחיים ומסורתיים וחרדים, ואת מי לא הזכיר בכלל? את הערבים, כמובן, אפילו לא במילה. ולא רק זה, אלא שהתעלם, במפגיע ובמשפיל, מכך שאחד ממדליקי המשואות הינו פרופסור עליאן אלקרינאוי הבדואי, וכרך גם אותו במסגרת האומה היהודית שאין בלתה במדינה. ואכן, כשעלה לבימה נשיא מכללת אחווה אלקרינאוי, ששפת אמו ערבית, שהיא לכאורה שפה רשמית במדינת ישראל, הוא נשא דבריו בעברית. מילה אחת בשפה הערבית לא נשמעה בטקס (אולי חוץ מ"כוסאוחתו" שפלט מישהו שהחליק במדרגות), והדוברים כולם דיברו עברית ותורגמו לאנגלית, אבל לא חלילה לערבית.

סיסמה פאשיסטית נבובה עשויה מגופות חיילים. הללויה! צילום מהטלוויזיה

ושיאן של החגיגות הללו היה, איך לא, המופע האינפנטילי של חיילים שעושים בגופם מיני צורות מגוחכות, ובראשן פסל משה רבנו שזקנו הלבן עשוי מחיילי חיל הים. ולראות ראשי ממשלות, שרים, רמטכ"לים ושאר שועים ורוזנים מתמוגגים מהפיגור השכלי הזה כאילו היה הדגמה של פסגת היכולת התרבותית היהודית והאנושית, זה באמת כבר לא מצחיק. 

ואולי כדאי להפריט משנה הבאה את מופע פסלי-החיילים, וכך להציג, למשל, פסל של אגזוז מעשן, שתכנן "רמי אגזוזים" שתרם לקרן ליבי 66 אלף שקלים, כמניין שנות המדינה. אפשר גם למסד בערוץ 1 תוכנית "ריאליטי עצמאות" שבה יציעו האזרחים פסלי אדם לחגיגות, כמו למשל הצעתו של "רפי מזגנים", שתציג את שלגיה ושבעת הגמדים, כששמו של כל גמד מתחיל באות א' ומייצג את שבעת הקנים הטובים של מנורת עם ישראל - אהבה, אורך-רוח, אבודה קשה, אריכות ימים, א. מבית-הנשיא וכולי. ולתפארת מדינת ישראל. 

7.5.13 

אופנה מלובשת בדם 

הנה מה טוב ומה נעים לחיות בעולם גלובלי לכאורה, בכפר עולמי קטן ויעני אינטימי, שבו כולנו, בני המזל ויפי הבלורית והתואר שכמונו, דרים לנו באחווה וברעות ובאיכות־חיים. וכל ההם, האחרים, הדפוקים, המשופמים והמכוערים (אלו שבונים, מנקים, מתקנים, מתקינים, חופרים, תופרים, מרכיבים ומרקיבים לנו) חיים להם רחוק אי־שם, מעבר לים ולגדר, בשולי תרבותנו ומחוץ לכל מסכינו. ואין כמובן, יגיד לכם כל פרשן, שום קשר בינינו לבינם, בין מה שאנחנו עושים פה לבין מה שקורה להם שם. כי הרי אנחנו פה והם שם. אז למה הם מבואסים ועל מה הם כועסים? ומה זאת כל השנאה הזאת שלהם כלפינו, הנוראה? זו סתם קנאה, קנאה צרופה, קנאה על כך שלנו טוב ולהם רע. אבל מי בעצם מפריע להם לחיות כמונו, לקרוא ספרים ולשמוע קונצרטים ולערוך מחקרים, אם לא הם בעצמם, בבורותם ובבערותם, הא? 

אלא שמדי פעם מבליחים מעבר לחומות ההפרדה שבנינו בינינו לבין המציאות שבערי החושך פרצי אש גועשים של זוועות ענק, שגיציהן הצורבים בכל זאת מגיעים פה ושם אל מסכינו המשופעים עושר ועושר במחיר של אחד, ומגרדים קמעה את קליפתה העבה של תודעתנו המוזרקת סלבריטאים חטובים ומעורפלת במשקאות ממותקים. 

כך, למשל, נהרגו לפני כשבוע ומחצה כ-500 פועלי מתפרות, רובם נשים וילדים, בהתמוטטות בניין דירות בעיר דאקה, בירת בנגלדש, שלתוכו נדחסו עשרות בתי מלאכה, שבהם עבדו כ-3,000 עובדים בייצור בגדי המותגים שאנו קונים ולובשים (בבניין שקרס נתפרו בגדים, בין השאר, בעבור רשתות וול־מארט, מנגו ובנטון.( בבנגלדש פועלות כיום יותר מ-5,000 מתפרות, שרובן הכמעט מוחלט מייצרות בגדים בעבור מותגים בינלאומיים, אמריקאיים ובעיקר אירופיים, והן מעסיקות יותר מ-4 מיליון עובדים, שהם כמחצית מאוכלוסיית ישראל, כ-80% מהם נשים, ששכרן החודשי הוא כ-133 שקלים (פחות מחמישה שקלים ליום עבודה, שמי יודע בן כמה שעות הוא), שלא לדבר על שאר התנאים שבהם הן עובדות, שאנחנו אפילו לא רוצים לחשוב ולתאר לעצמנו. 

ולא, זה לא איזה רשעים אפגאנים מסוממים ומעוקלי־אף, ואף לא שודדים מקסיקאים שיכורים ומצולקים, וגם לא איכרים טבטוניים אכזריים במגפיים ופרגולים מסומרים שמעבידים עד מוות, פשוטו כמשמעו, את מיליוני בני האדם האומללים הללו בשכר ובתנאים הכל כך נוראיים האלו, כדי לייצר בעבורנו תחתונים ומכנסיים וחולצות וחזיות זולים וממותגים. זה אנחנו, כולנו, כל מי שקונה ולו שרוול קצוץ מתוצרת הרשתות והמותגים הללו, זה אנחנו שמעסיקים בתנאים רצחניים את מיליוני הנשים הללו, בבנגלדש ובעוד מדינות עולם שלישי, זה אנחנו שהורגים אותן בעבודת פרך, כדי שנוכל ללבוש חולצה אופנתית של בנטון או מנגו או דומותיהן. הבגדים שאנחנו לובשים עשויים בזיעת אפיהם ובדמם, ממש, של עבדים נרצעים, של שפחות חרופות, של אסירות במחנות עבודה. והעובדה שאנחנו עושים את עצמנו כלא רואים את זה ולא יודעים על זה וחושבים שזה לא העניין שלנו מי עושה את החולצה ואיך, אלא רק כמה היא עולה, אינה מקילה על פשעינו כלל ועיקר. 

היו ימים שנהרגנו על קידוש השם. היום אנחנו הורגים על קדושת המותג.  

9.6.13

על שופטים ועל דעות קדומות 

שופטים הם לא פילוסופים. הם בסך הכול עורכי-דין. ועם כל הכבוד למקצוע המבוקש והמכניס והנחשב הזה, הרי שמבין כל המקצועות המלומדים במוסדות להשכלה גבוהה, לימודי המשפטים הם יותר הרכשת מקצוע, כמו ראיית-חשבון או מכונאות-רכב להבדיל, מאשר לימודים מרחיבי אופקים ודעת, כמו פסיכולוגיה, ספרות, היסטוריה או פילוסופיה. לפיכך יש להניח שכמות הדעות הקדומות, ולאו דווקא כלפי נשים, כדבר הנאת-האונס האחרונה של השופט ישעיה, שבהם אוחזים עורכי-דין ושופטים אינה פחותה מכמות הדעות הקדומות שבהם אוחזים אזרחים "רגילים". שהרי מצד אחד כמעט ואין בלימודי המשפטים הקנייה של כלים להתמודדות עם דעות קדומות, ומצד שני עורכי-הדין המתמנים לשופטים אינם עוברים שום תהליך של קירצוף ושטיפה מדעות קדומות בטרם היכנסם לתפקיד. תחת זאת מתכחשת כמעט כליל המערכת המשפטית לעצם קיומם ומעוצמת השפעתם של דעות קדומות על החלטות שיפוטיות. רק כשדעות קדומות מסוימות, בעיקר נגד נשים והומוסקסואלים, צצות בתקשורת באופן גס ובוטה כמו במקרה האחרון של השופט ישעיה, אז אצה המערכת לטפל בהם כאילו היו מקרים חריגים ויוצאי דופן. 

אבל דעות קדומות הם לא רק מלאכת חוקם של שופטים בדיוק כמו של כל האנשים, אלא שאצל שופטים השפעתם עזה וחמורה יותר מאשר בכל מקצוע או תחום אחר. החלטתם של שופטים אם להאמין לעדים, אם להרשיע או לזכות נאשמים, נובעות פעמים רבות מהדעות הקדומות שלהם – מזה שהם חושבים, נניח, שגברים פועלים בהיגיון יותר מאשר נשים שמופעלות על ידי רגש, או מזה שהם מאמינים שלערבים ולמזרחיים יש נטייה "לפנטזיות מזרחיות", כלומר להמציא דברים שלא היו ולהגזים ולשקר, לעומדת יהודים אשכנזים שבאים מתרבות מערבית, המושתתת כביכול על אמירת אמת, ואלו רק דוגמיות ספורות. 

ואם מישהו חושב שרק שופטי תעבורה נידחים בבאר-שבע או בנס-ציונה לוקים פה ושם במחלה הממארת הזו של שיפוט על פי דעותיהם הקדומות, אז הנה משפט אחד מתוך הכרעת הדין של שופטי בין המשפט העליון שלמה לוין, יעקב קדמי ואליהו מצא בערעורו של אחד אריה דרעי – "האפשרות כי תת-תרבות השוחד, האופיינית למדינות נחשלות ולמשטרים מושחתים, תפגע במי שנמצא ראוי לשבת על כסאו של שר, או של מנכ"ל, בישראל, הייתה רחוקה מן הדעת. באה פרשתו של דרעי וטפחה על פני כולנו". האם גם במשפטם של לוקחי-שוחד ומושחתים בכירים אחרים, כמו למשל אשר ידלין או אברהם הירשזון שהורשעו או אהוד אולמרט שעניינו עדיין נידון, קשרו או היו קושרים השופטים בין מעשי השחיתות שלהם לבין "מדינות נחשלות"? ברור שלא. שהרי הם אשכנזים שבאו מ"מדינות מתקדמות" ואילו דרעי מוצאו מ"מדינות נחשלות". כלומר, גם שופטים עליונים, נכשלים, שלא לומר – נחשלים, בדעות קדומות. 

הבעיה העיקרית עם דעות קדומות היא שהאוחזים בהם אינם מבינים שאלו דעות קדומות. השופט ישעיה באמת מאמין ש"יש בנות שנהנות מאונס". כל גזען אומר ש"מה פתאום? אני בכלל לא גזען. הם (הערבים, היהודים וכו') באמת מסריחים". ולכן קודם כל צריך להכיר בכך שלכולנו, גם לשופטים, יש דעות קדומות, ואז אפשר יהיה לדבר על זה ואולי גם קצת להתגבר על זה.

20.6.13                         

דור מבוכיין 

 אחד השירים המתועבים והאהובים על הישראלים, שגם נבחר כשיר הלהקות הצבאיות של כל הזמנים, הוא השיר "הילדים של חורף 73", שבו עומדים אנשים בוגרים, חיילים בצבא ההגנה לישראל, ושרים ומייבבים בטרוניה הרמונית רמה כלפי הוריהם על כך ש"הבטחתם יונה, עלה של זית, הבטחתם שלום בבית, הבטחתם אביב ופריחות, הבטחתם לקיים הבטחות, הבטחתם יונה". אבל ההורים עצמם, אלו שכביכול הבטיחו את כל הדברים הטובים והיפים הללו, הרי גם הם היו אז, במלחמת יום הכיפורים, חיילים בדיוק בגילם של בניהם ובנותיהם המייבבים בשיר הזה. אבל אז החיילים ההורים לא שרו וייבבו. הם נלחמו. 

ונגיד באמת שהם, דור ההורים, הבטיחו שהם יביאו שלום, והם לא הביאו, לא הצליחו, לא ניסו מספיק, לא משנה. אז מה? אז מה אתם מייבבים עכשיו ועוד בקולות ערבים? ההורים שלכם לא הצליחו להביא את השלום, וזה ניראה לכם חשוב שיהיה שלום, אז תביאו אותו אתם. אבל במקום להביא את השלום בעצמכם, אתם מעדיפים לשיר ולבכות, כמו ילדים קטנים, "אבל הבטחתם, הבטחתם". 

ושירה זה של להקת חיל-חינוך (!) משמש אכן בעונה זו של השנה, עונת בחינות הבגרות, כמקהלת רקע היסטורית לשירת הנהי והבכי העולה מגרונותיהם הצורחים כלהקת עורבים של התלמידים, הוריהם, מוריהם וכלי-תקשורתיהם, כמעט אחרי כל בחינת בגרות קטנה כגדולה, ממתמטיקה ועד היסטוריה, לאמור "הבטחתם הרצל ולא היה, הבטחתם אביב וכתבתם אביו, וזה בשייכות, וזה לא היה במיקוד, הבטחתם לשאול על בעיות ושאלתם על קשיים, וזה ניסוח מעורפל, מעורבל, מסולסל, מבולבל, הבטחתם לשאול בלוח הכפל רק עד 8, ובשאלה 7 היה 9, וגם כן שאלתם על אתגר, ואתגר קרת לא היה בחומר, רק הרצל, אבל דווקא על הרצל לא שאלתם, וזה לא פייר, זה לא פייר" 

ולא שבאמת המבחנים קשים או משהו. ההיפך. ככל שמורידים את מספר והיקף הבחינות ומצמצמים את החומר עליו הם נבחנים ומקלים בשאלות, כך התלמידים ועימם ההורים והמורים, בוכים יותר ויותר "אבל הבטחתם מבחנים קלים וציונים גבוהים, זה לא פייר" ונניח, לצורך הדיון, שהמבחנים באמת מעורפלים או לא הוגנים, אז מה? אז התלמידים צריכים לדעת להתגבר ולצלוח קשיים ומכשולים, בטח פעוטים שכאלו. זה אמור להיות חלק מתהליך הלימוד שלהם. שהרי החיים, בשום תחום, לא מתנהלים כמובטח. תמיד יש ויהיו קשיים ואתגרים ועוד מילים קשות. אבל במקום ללמד את התלמידים להתגבר על בעיות וקשיים, אנחנו מלמדים אותם לבכות ולהתלונן "אבל הבטחתם, הבטחתם". ומה ייצא מכל זה? שאחרי המלחמה הבאה, שוב יחזרו בחורינו צמוקים ומוכים ומיד יתחילו לשורר בפייסבוק קינות וטרוניות ש"זה לא היה פייר, החיזבאללה ירו עלינו טילים שלא היו בחומר, ואמרו לנו שההתקפה תבוא מצפון-מזרח, אבל הצפון לא היה במיקוד, וזה היה מבלבל, ודווקא על הרצליה, שנקראת על שמו של הרצל, שכן היה בחומר, ועליו התכוננו ולמדנו, הם לא ירו כלום,  וגם כן אמרו לנו שההפגזה תתחיל בתשע ורבע, אבל הם התחילו ברבע לתשע ולא היינו מוכנים, וזה ממש לא היה פייר" 

הבטחתם יונה, קיבלתם חרבונה.  

  23.9.13              

אלים תמיד מכזיבים 

מה פשר ההתנפלות הבלתי-פוסקת על יאיר לפיד? האם הוא פוליטיקאי גרוע, טיפש, מרושע, שקרן, קשקשן יותר או פחות מפוליטיקאים בכירים אחרים? לא. אז למה כולם קופצים לגנותו ולבזותו באופן אישי, כאילו הוא חנק להם במו ידיו את חתול המחמד הג'ינג'י שלהם? למה, מה קרה? מי מת, באמת? 

והנה תשובה, משל אם תרצו, מעולם הכדורגל. לקראת סופה של עונה אחת בשנות השבעים, שיחקה בית"ר ירושלים במשחק מכריע נגד הפועל תל-אביב, שבו הייתה חייבת לנצח כדי להישאר בתמונת האליפות. ומשהתקדם המשחק והתוצאה הייתה עדיין אפס-אפס, החלו האוהדים לקרוא בשמו של אחד משחקני הספסל, חלוץ מהיר ושמו אברהמי, לשכנע את המאמן להכניס אותו למגרש, כדי שיחולל את המהפך ויכריע את המשחק. אך המאמן לא שעה להם. האוהדים הנלהבים לא ויתרו ונתלו על הגדרות בנענועים וקראו "אברהמי! אברהמי!" ואף קיללו ואפילו ירקו על המאמן, עד שזה נכנע והכניס בדקה השבעים לערך את אברהמי למשחק. אלא שהכדור הראשון שנמסר לאברהמי הזה ברח לו, אולי מרוב התרגשות, מתחת לרגל, ועם הכדור השני הוא כבר נתקע בגדר, ומיד קמו כל האוהדים שקיללו קודם את המאמן כאיש אחד והחלו מקללים עכשיו את אברהמי עצמו, "יא חרא, יא בן זונה, מכרת את המשחק, בוגד, עוכר-ישראל" ומה לא. אבל שום דבר לא עזר. המשחק הסתיים באפס-אפס ובית"ר לא זכתה באותה עונה באליפות. 

וככה זה בפוליטיקה הישראלית כבר עשרות בשנים. ב-1967 הכתרנו לנו את משה דיין כאל הניצחון, והערצנו וסגדנו לכל דבר הבל שיצא מפיו כמו "טוב שארם-א-שייח בלי שלום משלום בלי שארם-א-שייח" וכאלו. והנה לא חלפו אלא שש שנים והגיעה תבוסת יום הכיפורים, ומיד נתלינו על הגדרות  וקיללנו את האל דיין שהכזיב "יא חרא, יא בן זונה, בוגד, עוכר-ישראל" ומה לא. וכך היה עם יגאל ידין, ורפול, ולפיד האב, ואהוד ברק ואריאל שרון ומי לא. כולם עד אחד, כל הפוליטיקאים שהעלינו לשלטון בסערה כאלים מושיעים, סיימו את הקריירה שלהם כסמרטוטים מבוזים. קודם אנחנו עושים מהם אלוהים, אחר-כך אנחנו מקללים אותם בגלל שהם לא אלוהים. ועכשיו תורו של לפיד הבן. 

וזה לא רק האלוהימים הקטנים שלנו. זה כל האלים כולם, בכל הזמנים, בכל העולם. אלים תמיד מכזיבים, בין אם הם נמכרים לצרכנים כדמויות אנושיות עם שפם שחור או כדמויות קוסמיות בלתי-נראות עם זקן לבן. אלים תמיד מכזיבים כי הם לא יכולים לעמוד בציפיות שאנחנו, שממציאים אותם, תולים בהם. מאלוהים הגדול ההוא בתקופת השואה ועד אלוהים הקטן הזה במשרד האוצר, אלים תמיד מכזיבים. הם מכזיבים כי הם כזב. כי אין אלים. יש רק בני-אדם. לפנות לחסדים של אלים כלשהם, אנושיים כשמימיים, שימנעו אסונות, או שיקנו לילד אופניים, או שיורידו את מחירי הדירות, זה כמו לפנות לכותל או לדחליל או לסוס-עץ או לחתול חי או מת. אין אלים והם לא יושיעו אף אחד מאיתנו. תשועתנו בידינו. אז אל תעשו לכם אלים והם לא יכזיבו אתכם. אז מה כן לעשות? כלום. סתם. תהיו בני-אדם.

5.2.14                           

כל דעה היא דעה אישית 

לויכוחים החינוכיים לכאורה שהתעוררו פה באחרונה השתרבב מושג מטופש לא-חדש, אבל שקיבל פתאום כאילו תוקף – דעה אישית. ועלתה השאלה הכביכול-נכבדה המותר למורה בישראל או שמא אסור לו להביע, שלא לומר להשמיע, דעה אישית? אבל הלו, מה זה דעה אישית? כל דעה היא אישית. וכי יש דבר כזה, דעה לא-אישית? שהרי אם אני משמיע דעה, כל דעה, הרי שזו דעתי, זאת אומרת שזו דעה אישית, לא ככה? גם אם אני מדקלם, כמו תוכי מאולף או חסידה שוטה, את דעת הרב או הרוב או הנהג או המנהיג שלי, הרי שזו הופכת להיות דעתי האישית, שעל-פיה כל מה שהרבי זצ"ל או הביבי יבל"א או דודה שלי האהבלה אומרים זו תורה מסיני, שאין להטיל בו או עליו לא ספק קל ולא ביצה רכה. אין דעה שאיננה אישית. כל דעה היא אישית. וגם אי-דעה זו דעה. וגם זו לא חדשה. 

אם, למשל, לא מזכירים, במסגרת לימודי מורשתו, את אחריותו של אריאל שרון לטבח הפלסטינים בקיביה בשנת ה-50 ובסברה ושתילה בשנות ה-80, האם זו לא הבעת דעה, ואם כן מזכירים את זה, זו כן הבעת דעה? כל דיבור, כל לימוד, כל כתיבה, כל אמירה, הם הבעת דעה. 

בכל פעם שמישהו אומר או כותב משהו הוא מביע דעה. בכל מה שאנחנו אומרים או כותבים אנחנו עושים בחירה, מודעת או לא מודעת, זה לא משנה – בחירה מה לומר ומה לא לומר, בחירה מה להדגיש ומה להסתיר. וכל בחירה, ותמיד יש בחירה, יש בה הבעת דעה. ומאחר שכל דעה היא אישית, הרי שכל לימוד הוא הבעת דעה אישית של מישהו. ולכן לדרוש ממורה שלא להביע את דעתו האישית, השונה מהכתבת הרוב או השלטון ומוצגת כדעה לא-אישית או כעובדה, זה לא רק טמטום גמור, זה גם ההיפך הגמור מלימוד נכון. 

וכי דעת הרוב היא עובדה? האומנם הארץ עדיין שטוחה והשמש סובבת סביבה, או מה? 

כך, לדוגמה, בבתי הספר שלנו מלמדים ש"ישראל היה מדינה דמוקרטית" כאילו שזו היא עובדה מוחלטת שירדה מן השמיים עם התורה מסיני. אבל האם באמת זו עובדה, או שזו דעה, דעתה הרשמית של מדינת ישראל על עצמה? מורה ראוי יכול וצריך להעמיד את האמירה הכאילו-עובדה הזו בפני בדיקה – לפי איזה קריטריונים ישראל היא דמוקרטיה? כי אם נפעיל, למשל, את הקריטריון שעל-פיו מדינה דמוקרטית היא כזו שבה לכל האנשים החיים תחת שלטונה או ריבונותה יש זכות הצבעה, אז ישראל היא מדינה לא-דמוקרטית בעליל. וכי דרום-אפריקה בתקופת האפרטהייד, שבה ללבנים הייתה זכות הצבעה, הייתה מדינה דמוקרטית? 

לימוד נכון הוא להסביר לילדים לא שכל מה שהמדינה או הממשלה אומרת זו עובדה, אלא בדיוק ההיפך – ללמד את הילדים שהכול הוא בחזקת דעה, ושכל דעה, גם אם הרוב המוחלט אוחז בה בכוח, היא דעה אישית, ושלפיכך כל אחד ואחת מהתלמידים צריכים לבדוק ולבחון כל דעה, גם אם מוצגת כעובדה מוצקה, ולגבש לעצמם דעה אישית עצמאית, לא מוכתבת ולא מדוקלמת, בכל עניין ועניין.   

5.3.14                          

על קסמו של מקסם השווא 

נניח שדוד שלכם יחזקל סובל כבר כמה שנים טובות מלחץ בחזה, קוצר נשימה, שיתוק באצבעות ולא מסוגל ללכת יותר מעשרים מטר. אז מה? אז הוא הלך לרופא, שאמר לדוד שעורקי הלב שלו סתומים ושהוא צריך ניתוח מעקפים דחוף, אחרת הוא חשוב כמת. ''שטויות", אמר הדוד יחזקל לקרוביו, "הרופאים האלו לא מבינים כלום. כולם שמאלנים. אבל יש אחד במושב חמור על יד אשקלון, נותן לך מי-ורדים שפותחים לך את הורידים והכול עובר, חביבי". הלך אפוא הדוד לחמור, מרח שלושה חודשים מי ורדים על האשכים אבל לא רק שהמצב לא הוטב, אלא אפילו הורע. אז מה? "ההוא באמת חמור", סיכם הדוד יחזקל, "אבל יש אחת, בגליל, שמייצרת חומוס מחרובים ואצטרובלים ואתה אוכל את זה שבוע אחד ואתה נהיה בריא כמו שני סוסים". אכל הדוד יחזקל יומיים את הגועל הזה ואחרי זה אפילו צעד וחצי לא יכול היה ללכת. עכשיו התעשת הדוד והודיע למשפחה ש"הנה, אני נוסע להשתטח על קברו של איזה צדיק במערה בשומרון, ומשם אני הולך ברגל לכותל ונרשם לשנה הבאה למרתון". אמר ועשה ומאז הוא בכסא גלגלים.  

והנמשל מהו? כבר כמה שנים טובות שמדינת ישראל סובלת מסתימת עורקי החיים עם העולם הערבי שבתוכו אנו חיים, כשברור לכולם, חוץ מלדוד יחזקל, שאם לא ייפתחו העורקים הסתומים הללו ונכרות שלום עם הפלסטינים ונחיה בשלום עם העולם הערבי שסביבנו, הרי שאנו נדונים, במוקדם או במאוחר, לכליה. אז מה אנחנו עושים בנדון? מזליפים מי-ורדים על ביצים, מורחים משחת חרובים על קברים ומשתטחים על צדיקים מושחתים, וכשל החרטבונות הללו מתחרבנות, אנחנו לא מתבלבלים ומזליפים מי-ורדים על קברי חרובים ומשתטחים על משחת אצטרובלים, הפעם אורגנית. כלומר, לפחות מאז 1977, אנחנו מצביעים בכל מערכת בחירות עבור מפלגת מקסם שווא חדשה, שבראשה עומד איזשהו מושיע - יגאל או מרדכי או יוסף או אריאל או אהוד או אהוד או יאיר – תורן, שמציעה איזו סיסמה קסומה לעוסה שיישומה יביא את הגאולה, משהו כמו "שינוי השיטה" או "שוויון בנטל" או "הפחתת הנפיחות" – והמפלגה הזאת נכנסת לממשלה ועוזרת לימין לסתום עוד יותר את עורקי השלום, ואז אנחנו מתאכזבים ממפלגת האצטרובלים הזאת וזורקים אותה לפח ובוחרים במפלגת חרובים המבטיחה מי-ורדים ומזליפה מי-שפכים וחוזר חלילה, ואין חדש תחת השמש והכל חרטא ברטא. 

אבל למה? למה למרות כל הניסיון והמידע והתובנה, מדוע אנחנו ממשיכים ובוחרים שוב ושוב במקסמי שווא ששבים ומתגלים כמקסמי שווא, מה שאך מגביר את נחישותנו לבחור שוב במקסמי שווא, כנראה עד סוף כל הדורות, פשוטו כמשמעו. והתשובה היא פשוטה – כי מקסמי השווא הללו מונעים מאיתנו להכיר בבעיה שיש לנו ולפתור אותה. וכשיש לך בעיה חמורה שאתה לא רוצה או לא מסוגל לפתור אותה, אז מה שנותר לך זה לתור אחרי מקסמי שווא שייצרו לך את האשליה שאתה כאילו מתמודד עם הבעיה אבל בעצם אתה לא, שהרי בדיוק בשביל זה המציאו את מקסמי השווא. הדוד יחזקל, אגב, מת. אבל מצד שני – מי לא? 

2.6.14                

זגורי מנתץ עריות

כששורות אלו נכתבות, לא ידוע עדיין כיצד תסתיים העונה הראשונה של "זגורי אימפריה". אבל דבר אחד ברור לחלוטין – שידורה של  הסדרה מחולל מהפכה, עצומה וחשובה בהרבה מן המהפך הפוליטי ב-1977, ביחסה של החברה הישראלית אל הרוב המזרחי שבתוכה. 

בראש ובראשונה "זגורי" הסדרה וזגורי יוצרה ניכסו לעצמם בחזרה מיוצרי הקולנוע והטלוויזיה האשכנזים ומשת"פיהם המזרחיים לדורותיהם את האופן המגחיך, המנמיך, המלעיג והמשפיל, בו הוצגו המזרחיים בקולנוע ובטלוויזיה, למן ימי "סלאח שבתי" דרך סרטי-הבורקס, וממש עד עצם היום הזה. ותיזכר לדיראון עולם, בהקשר הזה, הסצינה בסרט "צ'רלי וחצי'' בה משפילים זה את זה שני מזרחיים בהאכלת ביצים קשות עם הקליפות, למצהלות הצחוק של הצופים, האשכנזים ולמרבית הצער גם המזרחיים, במסעדה ובסרט. 

אבל לא עוד. "זגורי" גומרת וקוברת את אופן ההצגה הזה, שהיה לכאורה לנכס צאן ברזל תרבותי ישראלי, ומפיחה ברוב אהבה חיים ואנושיות וקסם והומור ועצב וכאב ויופי בגיבוריה המזרחיים, שהושפלו ודוכאו במשך דורות בידי יוצרים אשכנזים מתנשאים. והאהבה הזאת, של זגורי לזגוריו, מדבקת ומתפשטת בין הצופים, מזרחיים ואשכנזים גם יחד, ומחברת ביניהם מתוך הכרה, ולא מתוך השפלה, הדדית. ולא רק את גאוותם מחזירה "זגורי" למזרחים, אלא גם את ערביותם. למן אבי אבות הטומאה הגזענית "סלאח שבתי" ועד ל"זגורי אימפריה" נשללה מן המזרחים ערביותם, ובכלל זה גם שפת אימם הערבית. משפחת שבתי, העולים החדשים המזרחים בסרט, מדברים ביניהם לא ערבית, אלא אך ורק עברית, בעוד שהעולים האשכנזים הסרט מדברים גם מדברים פה ושם בשפות אימם, יידיש ואפילו רומנית. הערבית ב"סלאח שבתי", ומאז בקולנוע ובטלוויזיה ובתרבות הישראלית בכלל, הייתה שפה המיועדת ומשומשת רק לקללות. "זגורי" באה והופכת את הערבית מחדש לחלק משפתם החיה והיפה של היהודים המזרחים. 

אבל הדבר הכי חשוב שעושה "זגורי אימפריה", שעליו טרם דובר למרות שהוא העיקר, זו הנחתה על השולחן של לב ליבה הבעייתי של המשפחה המזרחית בסדרה, ואולי גם בכלל, הלא הוא גילוי העריות.

למן פתיחת הסדרה, שבה נראה הבן הבכור אביאל מדבר, כשהוא מוכתם בדם, כנראה עם שוטר החוקר אותו באשמת רצח (אב? אם? אחות?), ומספר לו את סיפור הטרגדיה היוונית "אדיפוס המלך", ברור שעניינה של הסדרה הוא גילוי עריות במשפחה. הרמזים הגלויים לכך ש"זגורי" עוסקת בגילוי-עריות נמשכים לאורך כל הסדרה, בעיקר ביחסים הארוטיים על גבול הפתולוגיים בין האב בבר לבתו אבישג, בין האם ויויאן לבנה אביאל וכמובן בין האח אביאל ואחותו אבישג, שאפילו עושים, מטפורית, ילד ביחד. 

שלטון האב הפטריארכאלי במשפחה באמצעות גילוי-עריות - שהביטוי הבוטה שלה הוא העובדה שהאב, בהיותו בעל הקניין המיני על בנותיו, הוא זה שבוחר ומאשר מי יהיה הגבר אשר יתחתן, כלומר ישכב, איתן – הוא מקור אסונן וניוונן, שאינו מאפשר את שחרורן וקידומן, של חברות דתיות-מסורתיות, מוסלמיות ויהודיות, אשכנזיות ומזרחיות, ובכלל. לכן, אם אכן רוצים המזרחים לזכות בשחרור ובעצמאות, זה דברם של זגורי ו"זגורי" שלו, אז לפני שהם יוצאים לקרב נגד ההגמוניה האשכנזית מחוץ, הם חייבים לנתץ את משטר גילוי העריות הגברי מבית.

16.7.14     

ייאוש מציל ממוות                              

בזמן האחרון קמים על הייאוש מתנגדים ומקטרגים ומבקשים להעבירו מן הארץ. ייאוש זה לא יפה ולא מרפא, הם אומרים, והכי קל זה להתייאש, ודי כבר עם הייאוש הזה, והבה נעשה מעשה. 

מעשה אפוא באישה נשואה ששלושים שנה הייתה מוכה על ידי בעלה. לא כל הזמן מוכה, אלא רק נגיד פעם בשנה שנה וחצי בממוצע, אבל אז הייתה חוטפת ממנו מה זה מכות, רצח. פעמיים שבר לה את הלסת ופעמיים את האף, שלוש פעמים את הידיים, ריסק לה אצבעות ושיניים לרוב, ופעם גם הכה אותה כשהייתה בהריון עד כדי הפלה. אבל מה? בכל פעם, אחרי המכות הוא היה מה זה מתנצל וגם בוכה ומבקש אלף סליחות ומביא פרחים ושוקולדים ורוחץ כלים. פעם אפילו לקח אותה אחרי המכות למלון באילת. והוא גם הלך לקבוצת טיפול לגברים מכים ולפסיכיאטר שנתן לו כדורים, אבל שום דבר לא באמת עזר. פעם בשנה שנה וחצי בממוצע היה קורע לה את הצורה, ואחר כך בוכה ומתנצל ומביא פרחים והולך לטיפול ולוקח כדורים, וככה זה נמשך שלושים שנה. האישה כבר כמעט התייאשה ואפילו הלכה פעם למשטרה. אבל כולם אמרו לה שזה לא טוב ולא בריא ולא נכון להתייאש ושתמיד יש תקווה ושצריך לשמור על אופטימיות ושבסוף הוא ישתנה לטובה, עם הטיפולים והכדורים וכל זה, ותראי כשהילדים יגדלו הם כבר לא יתנו לו להתנהג ככה והכול יהיה דבש. אז היא ביטלה את התלונה. אמה מה? כשהילדים גדלו והוא עוד פעם פוצץ אותה במכות, כמנהגו מדי שנה שנה וחצי בממוצע, היא הלכה אליהם בוכייה, ואז הם אמרו לה "אימא, זה הכול את אשמה. את הרי יודעת שהוא בן-אדם עצבני, אז למה את מעצבנת אותו? זה את שמביאה על עצמך את זה" 

ואז סוף סוף, כשהיא הבינה שהילדים יצאו חארות כמו אבא שלהם, היא התייאשה כמו שצריך, וקמה וברחה ומן הבית, ומאז היא חיה לה אולי לא באושר אבל בהחלט בלי מכות בקרית-אונו או בניו-זילנד (כותב המאמר מטשטש בכוונה את העקבות). 

כי הייאוש, בניגוד למה שאומרים עליו משמיציו, הוא לא השלמה עם המצב ולא שקיעה לרפיון ידיים, אלא בדיוק להיפך. הייאוש הוא תחושה טבעית ובריאה, הנוצרת בעקבות הסתכלות נכוחה וניתוח מפוכח במצב, המורה על כך שהחרבון בו אנו נתונים אין לו תקנה, לא בעתיד הקרוב ולא בכל עתיד הנראה לעין. לפיכך דווקא הייאוש, ולא האשליה המתוקה כאילו יש עוד תקווה, יכול וצריך להיות מכשיר להוצאת עצמך מהמצב הממולכד שבו אתה מצוי אל מצב או מקום אחר, מקום שבו באמת יש עתיד וזה לא רק שם של מפלגה. 

ואם נלך אך שמונים שנה לאחור, אל שנות השלושים של המאה הקודמת, הרי שיהודים ואחרים, בגרמניה הנאצית ובאירופה בכלל, שהגיעו לכלל ייאוש מן התקווה שהנאציזם ישנה את דרכיו ויהפוך לפתע לכלבלב ורדרד, דווקא הם, ולא השוגים באשליות ובתקווה, שניצלו מן התופת ומן המוות. והרי אנחנו כולנו (לפחות האשכנזים שבנו) חיים וקיימים בזכות כך. בזכות הייאוש.   

21.10.14      

דן מרגלית משתין עלינו מסיר הבשר    

דן מרגלית, פרשנו הבכיר של ''ישראל היום", נדרש גם הוא להתעמר בצעירים ישראלים המהגרים לברלין, ותחת הכותרת "יורדי המילקי – בחזרה לסיר הבשר הגרמני", כתב את הדברים הבאים: "יורדים הם עריקים... הם מה שיצחק רבין כינה פעם 'נפולת של נמושות'... פרי הבוסר של החינוך ל"מיצוי עצמי' ... הם נטשו מאחור אם ואב, אחות ואח, הסתלקו מן הפלא חסר התקדים של שיבת עם לארצו" "התופעה, מחליאה, מרתיעה", הקיא עליהם מרגלית את מררתו וקרא להם "הישראלים המכוערים", וסיכם לאמור, "חטא הירידה מהארץ נותר חטא כבד, והוא מתעצם עם כל יום שחולף עליהם שם בברלין ובשאר ערי העולם. כל עוד לא שבו לארץ להטות כתף במפעל ההצלה של העם היהודי, שאין כמותו בתולדות אנוש, אין מחילה לדור שחזר לסיר הבשר" 

אז קודם כל נשאלת השאלה הדי קשה – מה בעצם ההבדל בין יהודי שסבו או אביו נניח היגרו מפולין, או ממרוקו או מישראל לפני מאה או חמישים שנה לפריז או לפלורידה, והוא לא "עלה" ולכן גם לא "ירד" אף פעם מישראל, ולא שירת בצבאה ולא שילם לה מסים, אלא אולי רק תורם לה פה ושם נדבות, לבין יהודי שהוא עצמו היגר מישראל, לאחר ששירת בצבאה ושילם לה מיסים רבים, לפלורידה או לפריז או לברלין? למה אלו צדיקים ואלו עריקים? למה אלו "ציונים טובים" ואלו "ישראלים מכוערים"? 

ומיהו בכלל הדן מרגלית הזה, שיקבע שההגירה לברלין היא חטא כבד שאין עליו מחילה? מהו, הרב הראשי האשכנזי של הרצליה? הבישוף של ראשון לציון? האימאם של צהלה ונאות-אפקה? השמאן הראשי של השמנה והסלתה? 

מדוע זה בסדר, שלא לומר טהור וקדוש, שדן מרגלית מקבל את שכרו החודשי, שכפי שפורסם מגיע לכמאה אלף שקל, שזה לא סתם ''סיר בשר" אלא הר של סירי בשר, מידי יהודי בשם שלדון אלדסון, שמעולם לא "עלה" לארץ ולכן גם לא "ירד" ממנה, וזה לא בסדר שיהודי צעיר שנולד בארץ, שירת בצה"ל, אבל לא מצליח להתקיים פה, "יירד" לברלין כדי לנסות אולי להגיע אי-פעם למשכורת של האדון מרגלית? 

אבל זה עוד לא הכול. מרים, אשתו השנייה והנוכחית של שלדון אדלסון הנ"ל, היא על פי כל ההגדרות הציוניות ""יורדת" שביורדות. היא נולדה בתל אביב כמרים פרבשטיין, עברה עם משפחתה לחיפה, נישאה לאחד אריאל אוקסהורן, ובתחילת שנות השמונים התגרשה ממנו. ב-1986 נסעה עם שתי בנותיה לארצות הברית וכעבור שלוש שנים הכירה שם את שלדון אדלסון, אז מיליונר בתחילת דרכו, אלמן בשנות החמישים לחייו, וב-1991 הם נישאו, ומאז היא חיה איתו שם, באמריקה המעטירה. 

אז מה אתה אומר, דן מרגלית? גם היא "עריקה, נפולת של נמושות, נוטשת אב ואם ואח ואחות, מחליאה ומרתיעה", הא? האם גם עליה חל פסק ההלכה שקבעת שעל פיו מה שעשתה הוא "חטא כבד שאין עליו מחילה?" 

פעם היו הילדים אומרים ש"שיא החוצפה זה להשתין לזקן את הקרחת, ואז לשאול אותו 'סבא, למה אתה מזיע?". דן מרגלית, העיתונאי הבכיר, בהחלט שבר את השיא הזה, ובגדול. 

25.12.14                         

חושבים עצמם אלוהים

שלושה שופטי בית הדין הגבוה לצדק של המדינה היהודית הדמוקרטית היחידה בתבל, הנשיא אשר גרוניס ועמיתיו המכובדים אליקים רובינשטיין וצבי זילברטל, דחו בשבוע שעבר את עתירתו של אחד, בכר חאפי, גבר פלסטיני מעזה, שביקש לצאת להשתתף בהלוויית בנו התינוק בטול-כרם. למה? "מסיבות ביטחוניות". זה מה שנמסר. "מסיבות בטחוניות" וזהו. 

אבל איזה "סיבות בטחוניות" שבעולם יכולות לגרום לשלושה שופטים "עליונים" של בית משפט המתקרא "בית דין גבוה לצדק" למנוע מאב להשתתף בלוויית בנו התינוק? מה זה כבר יכול להיות? חאפי הלזה הרי מעולם אפילו לא הועמד לדין ב"עבירה ביטחונית" ולו זעירה, לא זריקת אבן ולא הצתת זבל. כל פשעיו מתמצים בכמעט ולא כלום. בשנת 1999 עבר לגור בגדה המערבית, למרות שישראל אינה מתירה, החל משנת 2000, כלומר שנה לאחר מכן, לרשומים כתושבי עזה להתגורר או לשהות בגדה המערבית. בגלל זה גורש חאפי ב-2004 לעזה. בכל זאת הוא שב לגדה, ואף נישא והקים שם, בעיר טול-כרם, משפחה ונולדו לו שתי בנות. מאז גורש חאפי עוד פעם לעזה, כשבין לבין גם נעצר והורשע בגניבת רכב וישב בשל כך בכלא. ב-2009 הוא נעצר ונחקר בשל "עבירות ביטחוניות" על-ידי השב"כ, אבל לבסוף לא הועמד לדין, אלא שב וגורש, כאמור, לעזה. 

מאז לא הורשה לצאת לגדה לפגוש את בנותיו ואשתו, שנסעה היא לעזה לבקרו, דרך מצרים. ב-2013 נולד לזוג עוד בן. כעבור זמן נודע להם שהתינוק לוקה במחלה גנטית חשוכת מרפא, ועל אף שחאפי הגיש מאז פעמיים, בפברואר ובנובמבר השנה, עתירות לבג"ץ שיתיר לו לבקר את בנו הנוטה למות, נדחו שתיהן, עד שבסופו של דבר, בשבוע שעבר, מת אכן התינוק ממחלתו, מבלי שאביו זכה אי-פעם לראותו. עם מותו, שב האב השכול ופנה לבג"ץ שיתיר לו להשתתף בלוויית תינוקו, אך כאמור, שלושת שופטי בג"ץ שישבו בדין דחו את עתירתו "מסיבות ביטחוניות", שכנראה נלחשו באוזנם על ידי איזה "גורם בטחוני" חשאי, ולא נמסרו לאף אחד אחר.

לו היה "בית משפט עליון לצדק" במי מארצות הגויים מונע מאב יהודי להשתתף בלוויית בנו התינוק "מסיבות בטחוניות" עלומות, הרי הייתם גם אתם עצמכם , שופטים נכבדים, מרימים קולכם, ובדין, בזעקה מרה. כי במטותא מכם, כבוד השופטים העליונים גרוניס, רובינשטיין וזילברטל - איזה "סיבות ביטחוניות" היו יכולות לגרום לכם למנוע מאב, יהיה פלסטיני ככל שיהיה, להשתתף בלוויית בנו התינוק? וכי איפה הסכנה? מה כבר יכול לקרות? שהוא יחביא בשיניים ארס שהורג יהודים ויירק לבאר בנתניה בדרך לטול-כרם? שהוא יעביר בקריצות ובמצמוצים הוראות הפעלה למחבלים שיתחבאו בבור הכרוי לתינוקו? מה?! והרי לכל אלו, ולכל אפשרות אחרת, יש פתרונות מנוסים של ליווי צמוד, כולל אזיקים ומשקפי-שמש ומה שאתם לא רוצים, על ידיו ועיניו של האב האומלל. אז למה אתם לא מפעילים אותם? על ומה ולמה ובשם מי ומה אתם מעזים לאסור על אב להשתתף בהלוויית בנו התינוק? מי נתן או יכול בכלל היה לתת לכם את הסמכות לכך? וכי מי אתם חושבים שאתם, אלוהים?!   

21.9.15         

איזה ישראל תתקיים בשנת 2025?

מנהיג איראן חמינאי דמיין לעצמו, משום מה, שישראל שמחה שבגלל הסכם הגרעין לא תהיה לאיראן יכולת לייצר פצצת אטום ב-25 השנים הקרובות, ולפיכך קרא לציונים לא למהר לשמוח, כי לפי דעתו המשטר הציוני בכלל לא יהיה קיים בעוד 25 שנה. יאללה יאללה, השבנו מיד בזעם תקיף, הוא בעצמו לא יתקיים בעוד 25 שנה ואילו אנחנו נתקיים כאן לנצח. אבל השאלה שהעלה חמינאי היא די מעניינת. 

איזו מדינה, איזו ישראל באמת תהיה פה, לא בעוד עשרים וחמש, אלא בעוד עשר שנים, בשנת 2025? אחד הדברים הבולטים בתהליכים העוברים על החברה והמדינה הישראלית היא אי היכולת הגמורה שלנו להתמודד עם שום בעיה מהותית וקיומית שאנו עומדים בפניה, אלא בדרך אחת ויחידה – בכוח ובעוד יותר כוח. כך, לדוגמה, בעניין זריקת האבנים בירושלים. אף אחד מקברניטנו אינו מעלה לדיון במוחו הקט את השאלה אולי הנערים הפלסטינים זורקים אבנים כי הם לא רוצים בשלטוננו, אולי נמאס להם לחיות בסחי, אולי קצה נפשם בחיים "בלי עתיד, בלי תקווה בלי חלום"? לא. מה פתאום?! למנהיגינו כולם יש רק פתרון אחד במוחם הדל - החמרת העונשים, הגברת הדיכוי, העמקת הייאוש, ריסוק שארית התקווה. 

וזה באמת רק עניין קטן. כי מה, למשל, התוכנית של ישראל בעניין הפלסטינים בעזה? מצור והרס ועוד מצור והרס ועוד יותר מצור והרס. ואף לא אחד מאלו למעלה לא מעלה בדעתו לתהות מה יהיה בעוד עשר שנים של בוכטות של מצור והרס. וכי מה, למשל, תעשה ישראל אם מיליוני הכלואים שם – בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום, בלי דיור, בלי חשמל, בלי פרנסה  – יחליטו פתאום שדי להם בסבל ושהם עוברים את הגדר לישראל, להשיג לעצמם לחם וחירות? מה תעשו אז? תטבחו בהם? בכמה? אלפיים? עשרים אלף? והפלסטינים ב"יהודה ושומרון", הלנצח הם יאכלו את החרא של השתלטות היהודים על אדמותיהם וחייהם? ואם לא, מה תעשו להם? ואיראן, מה תעשו לה? תירו עליה שמונים פצצות אטום? ורק על איראן, או גם על קטאר וסוריה? ומה עם הבריטים האנטישמים? ככל שאנחנו חסרי אונים ולא מצליחים להתמודד עם בעיותינו, כך אנחנו מקשיחים את זקפתנו המדומה ואת גוונו הלאומני ומגבירים את אלימותנו, כמו מטורפים,  לכל הכיוונים. 

וזה מה שנהיה בעוד עשר שנים – מדינה קשה, אכזרית, לאומנית, גזענית, קנאית, שטופת  רצח וטרור ונקמה ומוות ואש וטילים ואלימות ועוד מוות ועוד אלימות. אבל אתם, אלו שיישארו כאן, לא תרגישו כלום, אולי מועקה קטנה בכנף, כמו בבדיחה על הצפון-אירי שמגיע לבאר בניו-יורק בשיאה של מלחמת האזרחים העקובה מדם בארצו. "מאיפה אתה?" שואל אותו המקומי, "מצפון-אירלנד", עונה הצפון-אירי, "וואיי, זה בטח נורא שם", נאנח הניו-יורקי, "עם כל הטרור וההרג האלו, הא?". "לא, לא", ממהר הצפון-אירי להרגיע את חברו החדש, "זה בכלל לא ככה. זה רק נראה ככה בטלוויזיה. במציאות, בחיים האמיתיים, לא מרגישים כלום". "טוב, נו", אומר הניו-יורקי, "זה בטח תלוי במה אתה עובד. במה אתה עובד?", "אני", עונה הצפון-אירי, "אני מקלען במשאית חלב". 

26.11.15                    

מרדכי וג'ונתן

היכולת של היצור הקרוי אדם להביט במראה ולא לראות את עצמו היא באמת מדהימה. עשרות טונות של מילות קיטורים וקיטרוגים נשפכו ונשפכים בכלי התקשורת הישראלים במשך עשרות בשנים בגין "האכזריות" שמפגינים לכאורה שלטונות החוק וזרועות הממשל של ארצות-הברית כלפי מי שנקרא כאן בשם החיבה "המרגל היהודי", הלא הוא ג'ונתן (הוא ג'ונתן ולא יונתן. בדיוק כמו שמנהיג הלייבור החדש בבריטניה הוא ג'רמי, ולא ירמי, קורבין) פולארד. "איך לא שחררו אותו אפילו יום אחד לפני שמיצה את כל משך העונש שנגזר עליו לשבת בכלא, ואיך גם עכשיו, אחרי ששוחרר, מוסיפים ומטילים עליו הגבלות נוראיות לעוד חמש שנים, אלוהים אדירים, ואוסרים עליו להתראיין ובכלל לדבר בתקשורת וגם לגלוש באינטרנט, ולא מתירים לו להסתובב חופשי, והכי גרוע – הם אוסרים עליו, לפחות לחמש שנים, לצאת מארצות הברית, והוא לא יוכל אללי ווויי ווויי לעלות לארץ ישראל. וכל זה", מוסיפים הדנמרגליתים (שם גנרי לעיתונאים ישראליים), "בתירוץ הנקמני העלוב כאילו ששלושים שנה אחרי משפטו יש לו עוד סודות שהוא מסתיר ועלול להעביר". ובאותו זמן ממש, ממש כמו באגדות, בארץ לא ממש רחוקה, בעצם ממש כאן, באותה מדינת ישראל הנכספת של פולארד, חי לו יהודי (לפי ההלכה) אחר, אזרח ישראלי, ולא אמריקני, ושמו מרדכי ואנונו, זה שזכה לכינוי השמצה "מרגל האטום"; ואם מה שעשו ועושים האמריקנים לג'ונתן פולארד הוא "אכזריות", הרי שמה שאנחנו עשינו ועושים למרדכי ואנונו זה "אימא של האכזריות" בחזקת שבעים ושבעה.

ראשית, ממש כמו שעשו האמריקנים לפולארד, גם אנחנו לא שחררנו את ואנונו אפילו יום אחד לפני שמיצה את כל משך העונש שנגזר עליו לשבת בכלא, שאת רובו "בילה", בלי סיבה ולא שום הצדקה,  בבידוד מוחלט. ולכשיצא סוף סוף מן הכלא הטילו עליו שלטונות החוק וזרועות הביטחון של ישראל מגבלות, הנמשכות כבר אחד-עשרה  (שזה קצת יותר מחמש) שנים, הרבה יותר קשות מאלו שהוטלו על פולארד. לא רק שתנועתו מוגבלת, ולא רק שאסור לו לדבר או להתראיין בתקשורת, גם נאסר עליו לדבר, אפילו לא "שלום, שלום" עם אנשים שאינם אזרחי ישראל הקדושה, ועוד כל מיני הגבלות משונות שכאלו. וכמובן שנאסר על ואנונו לצאת מישראל, לא לחמש שנים אלא זה כבר אחד-עשרה שנים, כשאין שום כוונה נראית לעין לתת לו לצאת מישראל עד למותו. וכל זה בתירוץ הנקמני העלוב כאילו ששלושים שנה אחרי משפטו יש לו עוד סודות שהוא מסתיר ועלול להעביר.

 והכי יפה בכל זה הוא שאותם העיתונאים והמלומדים שיוצאים חוצץ וקוצף נגד ארצות-הברית על התעללותה לכאורה בפולארד "המסכן", הם גם אלו שתומכים בלהט ובזעף בהתעללות הנמשכת בואנונו "הבוגד". ואל תגידו עכשיו ש"זה לא אותו דבר" וש"אי-אפשר להשוות", וש"אצלנו זה בנפשנו ואצלם זה סתם". כי אם ואנונו הוא, בעיניכם הישראליות, "בוגד במדינתו", אז בדיוק כך גם פולארד הוא "בוגד במדינתו" בעיניים אמריקניות. אבל אתם לא יכולים לראות את זה. 

כי כשאנחנו מביטים במראה אנחנו לא רואים את הקמטים והחצ'קונים שלנו. אנחנו רק רואים כמה שאנחנו צודקים.