נובמבר - דצמבר

שכחנו לגרמנים את אושוויץ, אבל לא נשכח לערבים את 7 באוקטובר

בעוונותי כי רבים נקלעתי לכתבת יח"צנות תיירות מוזמנת (אתם יודעים, מאלו שחברת תעופה ובית מלון מממנים את טיסת ושהיית הכתב) ב"ישראל היום", המשבחת ומהללת את העיר הפולנית קרקוב. והוספתי על חטאי ואף קראתי את הכתבה הלא-ארוכה, אולי כי נתקפתי בלי דעת בגל נוסטלגיה, כי הייתי לפני כמה שנים בקרקוב, והיא באמת עיר יפה.

וקראתי את הכתבה, שכותרת המשנה שלה הבטיחה שבקרקוב יש "עיר עתיקה מרהיבה ביופיה, רובע יהודי מרגש, תרבות עשירה והמון אוכל מצוין", מה שבהחלט נכון, אבל כשסיימתי לקרוא את הכתבה, עלתה במוחי שאלה מטרידה – "רגע, ואיפה אושוויץ?"

כי אושוויץ, למי שלא יודע, נמצאת במרחק של שעה וחצי נסיעה מקרקוב. ולפרסם בעיתון ישראלי-יהודי, ועוד כזה שמתהדר לכאורה בזהותו היהודית-ישראלית, כתבה על נפלאותיה של העיר קרקוב, מבלי להזכיר כלל את קיומה של אושוויץ הסמוכה, ובלי להציע (רק למי שרוצה, לא חובה), בהזדמנות חגיגית זו, ולו במשפט קטן אחד או שניים, גם ביקור מאלף ומעלף במה שהיה אך לפני פחות מ-80 שנה מחנה ההשמדה הנאצי הגדול ביותר של יהודים על אדמת אירופה, שבו נרצחו בשנות פעילותו למעלה ממיליון יהודים, יש בזה קצת משום הכחשת או השכחת שואה, לא?

אז קראתי שוב ושוב ושוב, שמא כיסה אד אנטישמי את משקפי, ולא. אושוויץ – יוק. יכול להיות, שאלתי עצמי, שהכתב שמעון יעיש, לא יודע שאושוויץ כל כך קרובה, או שמא מממני הטיול ו/או עורכי העיתון שלו דרשו ממנו שלא להזכיר (אולי אפילו זה היה התנאי למימון הטיסה והמלון) בשום אופן את אושוויץ, כדי שלא לפגוע להם, חלילה, בעסקים?

אפשר רק לנחש את התשובה, אבל רמז די עבה לכך נמצא במה שכתב יעיש על הרובע היהודי של קרקוב: "למרות שהקהילה היהודית בעיר הצטמצמה באופן משמעותי, התרבות היהודית מאוד מורגשת בה". מה בדיוק קרה לקהילה היהודית בעיר? "ה-צ-ט-מ-צ-מ-ה"? ועוד "באופן משמעותי"? איך? מה? כמו שקהילת יהודי עוטף עזה הצטמצמה באחרונה?

אבל אל דאגה, ממשיך ומייפה יעיש את המציאות: "בתי כנסת נשמרו והפכו לאתרי מבקרים". נכון, חמישה בתי כנסת, דומני, מתוך 300 שהיו בעיר ערב מלחמת העולם השנייה. "ומי שמחפש אוכל כשר יכול למצוא", והעיקר: "ברובע היהודי ניתן לראות גם שלטי ענק שקוראים להחזרת החטופים ודגלי ישראל". הללויה!

כמה ימים לאחר מכן, נתקלתי, הפעם כנראה שלא במקרה, בקטע וידיאו קצרצר, מתוך שיעור של הרב דב ליאור, מרבניה הבולטים והחשובים של הציונות הדתית. "איזה אומה בעולם הכי שפלה אתם חושבים?", שואל הרב את תלמידיו שאלה די משונה, מהרהר קמעא ואז משיב להם, "אני לתומי חשבתי בהתחלה – הַכּושִׁים". פה, אני מודה, כשראיתי זאת לראשונה פרצתי בצחוק עצום, ומאז בכל פעם שאני חוזר וצופה בדרשת הרב ליאור הזאת, אני שב ומתגלגל מצחוק. כי זה מערכון. זו הסאטירה, או הפארודיה, הכי טובה שראיתי ב-77 שנות חיי על רב או איש דת גזענים, ועל גזענים בכלל. באמת, מערכון לתפארת. אבל בכך לא סיים הרב את תשובתו לשאלה החשובה "איזה אומה הכי שפלה בעולם", והנה הוא מגיע לאן שכיוון מלכתחילה: "המהר"ל ב'נצח ישראל' אומר – הערבים. הוא מביא את זה מתוך חז"ל, מוכיח את דבריו מהגמרא – הם הכי שפלים".

וכי מדוע יעסוק אדם, רב בישראל, בשאלה הזאת "איזה אומה הכי שפלה בעולם"? וכי למי ולמה זה חשוב? והם יש לרב, או לתורה או לגמרא, דירוג השפלות של כל אומות העולם? באיזה מקום, למשל, נמצאים הסינים או היפנים, או שאצל הרב ליאור הם אומה אחת של "מלוכסני-עיניים"? הם בעשירייה הראשונה של השפלים או רק במקום ה-27?

ואיך זה "הכושים", יעני כל שחורי העור, אצל הרב האוויל הגזען המשריש הזה, הם אומה שפלה אחת? היהודים האתיופים, הקונגולוזים במולדתם באפריקה והשחורים בארצות הברית הם בני אותה אומה? ולמה, לבד מגזענותו – לא יודע אם הכי שפלה בעולם, אבל בהחלט מועמדת ראויה – של הרב, "הכושים" בכלל מועמדים להיות "האומה הכי שפלה בעולם"? מה הם עשו רע כ"אומה"? הרי ההפך הוא הנכון. "הכושים", השחורים, הם כנראה "האומה" הכי נרדפת ומוכה ונטבחת מכל אומות העולם, בטח הרבה יותר מהיהודים. ואם באמת המדד הוא איזה אומה היא הכי שפלה ליהודים, כי הרי בזה מדובר, אז מה עשו "הכושים" אי פעם רע ליהודים?

אבל הדבר הכי מוטרף בתחרות "האומה הכי שפלה בעולם" אליבא דרבנו ליאור – ובכך אני קושר את גזענותו הנלוזה הזאת לכתבת היח"צנות על קרקוב ממנה "נעלמה" אושוויץ – שהרב ליאור אפילו לא מעלה בדעתו להעלות לגמר ליגת האומות בשפלות את האומה הגרמנית, הנאצית, או את האומה האירופית-נוצרית בכללה, שטבחה ורצחה אומות ילידיות שלמות בכל העולם, ובכלל זה גם, בקטנה, לא כל כך מזמן, שישה מיליון יהודים.

ועוד יותר מטורף מזה, הרבה יותר מטורף מזה, הוא שהרב ליאור עצמו הוא ניצול שואה. הוריו עם ילדיהם, והוא הקטן ביניהם, נמלטו עם פלישת הגרמנים לפולין, כמסופר בעמוד הוויקיפדיה שלו, "לעומק שטחה של רוסיה הסובייטית ובין היתר שהו בסיביר ובקזחסטן וסבלו מרעב קשה וממחלות, מהם מתו", והוא ואחיו מרדכי המשיכו לבדם בנדודיהם, עד שב-1944 נתגלגל לבית יתומים לילדים פולניים, ומשם בדרך לא דרך, בסופו של דבר, לארץ ישראל. והאיש הזה לא כולל את הנאצים, הגרמנים, שכך עושה להוריו ולו ולעמו, ומציב בראש סולם האומות השפלות את הערבים והכושים. אלוהים!

אז הנה מתבהרים להם הדברים. סלחנו ושכחנו לגרמנים את אושוויץ. אבל לא נשכח לערבים את 7 באוקטובר, או כפי שאמר מי שאמר, "לעולם לא נסלח לערבים על מה שעשו לנו הגרמנים".

4.11.24

מטרת המלחמה היא הגשמת הציונות: מדינת יהודית, בלי ערבים, מהים עד הנהר

יש שני נראטיבים שהמחנה המצומצם של מתנגדי נתניהו ו"מלחמת התקומה" שלו, ואף אני בתוכם, מספרים לעצמנו על המלחמה, והם, כך אני חושב עכשיו, שגויים לחלוטין.

השגגה הראשונה שאנחנו מספרים לעצמנו היא שנתניהו נכשל במדיניות מימון חמאס, שכן זו הביאה עלינו את טבח ה-7 באוקטובר ואת מלחמת החורבן והאובדן שבה אנחנו כלואים כבר למעלה משנה, ושאין רואים לא את תוחלתה ולא את קיצה. השגגה השנייה היא שאנחנו חושבים ואומרים שזוהי מלחמה, שלמרות שהממשלה הגדירה לכאורה את מטרותיה, שעיקרן "ניצחון מוחלט" מדומיין, אין לה בעצם מטרה.

אבל שתי הקביעות הללו אינן נכונות, והן נובעות מחוסר הבנה של המציאות הפוליטית שבה אנחנו חיים והורגים והורסים בכמויות מסחריות וגם בעצמנו מתים ונהרסים.

שהרי מדיניות מימון חמאס של נתניהו, של מדינת ישראל, לא נועדה, לא מצד החמאס ולא מצד ישראל, לשפר את חייהם של תושבי רצועת עזה, אלא, ושני הצדדים הניצים לא הסתירו את כוונתם זו, כדי לתחזק ולחזק את חמאס כארגון טרור.

וכי למה לה לישראל לתחזק ולחזק ארגון טרור פלסטיני שמטרתו המוצהרת השמדתה? הרי זה נוגד לכאורה כל היגיון. אבל ההיגיון הישראלי היה שקיומו של חמאס כארגון טרור פעיל, היורה עלינו מדי פעם רקטות ואנחנו משיבים לו בהפצצות מן האוויר כחלק מ"ניהול הסכסוך", מגן עלינו מפני מה שנתפס בעיני קברניטינו, ונתניהו בראשם, כסכנה קיומית, שאין להעלותה אפילו על בדל הדעת, של משא ומתן כלשהו עם פלסטינים כלשהם על הסדר כלשהו שעלול, לתפיסתם, להביא לחלוקת ארץ ישראל, והקמת מדינת פלסטינית בצד מדינת ישראל, או בלשונם "מדינת טרור בליבה של ארץ ישראל".

אלא שמדיניות "ניהול הסכסוך" ומימון חמאס כדי לשמר אותו כארגון טרור על אש קטנה, המגן עלינו מסכנת משא ומתן והסדר ואפילו שלום חלילה, התמוטטה וקרסה לאבק ודם בפלישת חמאס לעוטף עזה וטבח ה-7 באוקטובר. תגובתה של ישראל לכישלונה זה היתה "מלחמת התקומה", שמטרותיה, בכל הקשור לרצועת עזה, הן המוצהרות ובוודאי אלו הממומשות בשטח עצמו, הן החרבת הרצועה כולה, הריגת רבבות מתושביה, גירוש מרביתם מבתיהם החרבים והפיכת לפליטים, ובסופו של דבר, זה אמור כנראה להיות "הניצחון המוחלט", ביסוסו של שלטון ומשטר צבאי ישראלי על הרצועה כולה, כולל התיישבות ישראלית מאסיבית במקומות מהם גורשו התושבים, וזאת לעדי עד.

המצביא הפרוסי הרוזן קלאוזוביץ' הוא שטבע, כידוע, את המימרה המפורסמת "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים", והדברים נכונים לחלוטין גם למלחמה הזאת שאנחנו מנהלים בשל או בעקבות טבח ה-7 באוקטובר. שכן "מלחמת התקומה" לכאורה אינה היפוכה של מדיניות מימון חמאס, אלא המשכה של אותה מדיניות ישראלית בדיוק – מניעתה וחיסולה המוחלט של כל אפשרות למשא ומתן והסדר, חלילה, עם הפלסטינים.

וזוהי – וכל שאר הדברים, כולל שחרור החטופים, הם משניים ואף שוליים – מטרתה החדה והברורה של המלחמה הזאת, שכל מנהיגי הציונות הדתית (שהליכוד, בראשות נתניהו, הוא כיום חלק אינטגרלי לגמרי ממנה) מצהירים עליה בריש גלי, תחת כל תותח ומעל כל קבר רענן: כיבוש הרצועה, גירוש תושביה והפיכתה לחלק בלתי נפרד ממדינת היהודים, רק היהודים, בכל ארץ ישראל המובטחת, המנדטורית, כלומר מהים ועד לנהר.

לכאורה, לבד מהציונות הדתית ומגשימי חזונה, הקואליציה בת 68 חברי הכנסת המהווים את ממשלת ישראל הנוכחית, שאר הישראלים – אלו המחזיקים מעצמם שפויים ושוחרי שלום, וגם מחשיבים עצמם, כאילו הם הרוב "האמיתי" כאן – מתנגדים למדיניות הזאת, אלא שבפועל הם שותפים לה, ואף משתתפים בה, כחיילים בצבא המגשים אותה.

אבל זה לא חדש. גם לכיבוש ולדיכוי הפלסטינים ביהודה ושומרון "מתנגדי הכיבוש" הללו, והוריהם לפניהם, כאילו התנגדו ומתנגדים. בדיבורים, בעצומות ואף בהפגנות. אבל בפועל, בשטח ובכנסת, הם תמכו ותומכים בכיבוש והדיכוי הללו ומשתתפים באכיפתו כבר כמעט שישים שנה, כבר שני דורות, וב"אין ברירה" הם גם ימשיכו בכך עד קץ הדורות.

מתברר, אפוא, שמלחמה התקומה יעני הזאת היא המשכה הגמור והצרוף של הגשמתה המלאה של הציונות – הקמתה של מדינה יהודית טהורה, בלי גויים וערבים, בכל ארץ ישראל, מהים עד הנהר, בטח הירדן, ואולי גם הליטני.

אנחנו יכולים לקשקש בשכל כמה שנרצה, אבל זה מה שקורה.