24.6.24

כדי להפסיק את המלחמה צריך לשקר בסקרים

מותם של חיילים ואזרחים ישראלים במלחמת עָזָלבָנוֹן חסרת התוחלת המתמשכת לאין-קץ קשה וכואב נורא. כך גם קשה ונורא מותם במלחמה הזאת של רבבות אזרחים פלסטינים ובהם אלפי ילדים.

מטבע הנפש או ההתארגנות האנושיים, כולנו אבלים וכואבים יותר על הקרובים לנו יותר, ובהם נכללים גם בניהם של ידוענים שאנחנו לכאורה מכירים "מהבית", שכן הם מבקרים אצלנו תדיר בסלון, בטלוויזיה. וכך גם כולנו חשים כאב עז יותר ממותם של שני החיילים האחרונים שנהרגו (נכון לזמן כתיבת המאמר) – עומר, בנו של המדליסט האולימפי אורן סמדג'ה, וסעדיה, בנה של הדעתנית ללי דרעי.

כאבם של הורים ששכלו את בניהם אין נורא ממנו, וכמובן שאינני מעלה בדעתי לשפוט אותם או להתווכח עם תחושותיהם. אלא ששני ההורים השכולים הידוענים הללו, אמרו על קברותיהם הטריים של בניהם אותם דברי זעם והטפה ותוכחה פוליטיים, שאיתם אני חש לא רק צורך, אלא גם חובה, להתווכח. שכן דברי ההספד הללו שלהם מבטאים את המיית נפשם הפצועה שוחרת הנקם והדם של ישראלים רבים, רבים מדי, שאותה מוליך ראש הממשלה, של "להמשיך במלחמה עד הניצחון המוחלט", שלדעתי מוליכה אותנו לאסון שאין ממנו תקומה, ונותנת לדעה הרסנית זו משנה תוקף מעצם השכול הנורא שפקד אותם.

אורן סמדג'ה קרא מעל קבר בנו לחיילי צה"ל "תמשיכו כמה שיותר חזק ואל תעצרו עד שתנצחו", וגם ללי דרעי דרשה כך – "בשם סעדיה, אנחנו דורשים ניצחון והכרעה מוחלטת. בני לא נפל על מזבח של הסדרה דיפלומטית אלא על ניצחון שלם על האויב". דבריהם אלו מייצגים, לצערי, בצורה חדה ונוקבת, את דעתם של מרבית הישראלים היהודים, ואורח מחשבה זה מוליך אותנו, וגם את הפלסטינים ובקרוב כנראה גם את הלבנונים, לדרך שאין ולא יהיו בה, לא יכולים להיות בה, לא משום פתרון למצבנו וגם לא שום ניצחון, לא שלם ולא מוחלט ולא בבל"ת, אלא רק מוות והרס נמשכים ונמשכים. ועד מתי, גבירותי ורבותי?

בבקשה, יעמוד מי מהקוראים ל"המשך המלחמה עד לניצחון המוחלט", מראש הממשלה ועד ינון מגל ועד בכלל, ויגיד, יגדיר, לנו מהו אותו "ניצחון מוחלט" שאליו אנחנו מכוונים ומייחלים לכאורה. אין להם תשובה, כי אין דבר כזה. אין וגם לא יכולה להיות, במצב בו אנחנו נמצאים, שום אפשרות ל"ניצחון מוחלט" מדומיין, מפונטז, אשלייתי, שקרי שכזה.

אנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמת התשה, שבה החמאס והחיזבאללה מחרבים חלקים נרחבים מארצנו, הופכים רבבות מאזרחינו לפליטים, הולכים ומכלים את כלל משאבינו, הורסים את מעמדנו בעולם, וכמה זמן תוכל מדינת ישראל לעמוד במלחמת ההתשה הזאת? עוד חודשיים? שנתיים? ואם נהרוג לגמרי את סינואר וצה"ל יישאר לשלוט בעזה ונקים שם מחדש את נצרים וסלסלות-תמרים, מלחמת ההתשה תיפסק? הניצחון המוחלט המיוחל יגיע? ומה נעשה אם מלחמת ההתשה בזאת בכל זאת תימשך? נפתח במלחמה כוללת גם נגד החיזבאללה ולבנון ונהרוס ונשמיד אותם, נניח, עד היסוד? נו, וזה יביא את הפתרון, את הניצחון, הסופי? או שבסך הכול זה יביא לעוד עשרות ומאות אלפי הרוגים, גם בצד שלנו? אתה בטוחים שישראל ערוכה לזה? יש לכם מספיק גנרטורים וילדים לצורך זה?

באופן מוזר, אך לא ממש מפתיע, ליחיא סינואר, לחסן נסראללה ולבנימין נתניהו יש אינטרס משותף שמלחמת ההתשה הנוכחית הזאת, בינינו לבינם, תימשך כמה שיותר. סינואר ונסראללה רוצים בזה, כי כך הם מקיזים, בכל המובנים, את דמה של ישראל, שאינה מסוגלת לסיים אותה לא בהסדר זמני ולא במלחמה כוללת. ולבנימין נתניהו יש אינטרס ברור שהמלחמה ההתשה הזו תימשך, כי כך הוא שומר על המשך שלטונו.

לפיכך, הדרך היחידה לסיים את המלחמה הזו היא לשקר בסקרים. כלומר לגרום לכך שבסקרים המתפרסמים מצבו של נתניהו יילך וישתפר עד כדי כך שיסתמן נצחונו, ואז הוא יתפתה ללכת לבחירות ולנצח, ויפסיד ויעוף סוף סוף מהחיים שלנו לקיביני או למיאמי.

השאלה שתיוותר אז היא האם לקואליציית גנץ-לפיד-בנט-סער-ליברמן שתירש אותו, יש פתרון אחר, מעשי, ממשי, למלחמת ההתשה הזאת ולסכסוך הדמים שלנו עם הפלסטינים. דומני שלא. אבל לפחות נעיף את החלאה. גם זה משהו מרענן טיפה בימים נוראים אלה.

17.6.24

הכל כרגיל, שגרתי, חוזר על עצמו, בדיוק אותו דבר

הערה מקדימה: ב'הארץ' שינו לי קצת את הפיסקה הראשונה, מחשש מירי רגב אני מניח, אז פה החזרתי את העטרה ליושנה.

בשבת קודש נהרגו בעזה 12 חיילים, כמניין שבטי ישראל, יכול להיות שמירי רגב  מעורבת גם בטקס הזה, אומנם אחד מהמתים הוא דרוזי, אבל לא נורא, נתגבר. זאת אומרת לא נתגבר, סליחה, ננצח, ביחד ננצח.

ולמה הם בכלל נהרגו? זה ברור. כי הם חיללו שבת. עובדה היא שבאותה שבת ממש לא נהרג אפילו אברך אחד. וכי למה? כי האברכים שומרים שבת, אז השם מגן עליהם. אבל מי שמחלל שבת מות יומת. ככה זה. זה כתוב בתורה.

וזה עוד כלום. כי במוצאי אותה שבת ניצחה הפועל את מכבי בדרבי התל-אביבי בכדורסל ב-18 הפרש. ו-18 הרי זה ח"י. זאת אומרת שעם ישראל חי, חי, חי. זה השיר שאימא שרה עוד לסימה, ונסתער קדימה. אז עם ישראל חי. חי חרא, אבל חי.

וגנץ ואיזנקוט שנכנסו לממשלה כדי להשפיע, עזבו את הממשלה כי הם לא השפיעו, אבל גם עזיבתם לא השפיעה. וזה הרי בדיוק מה שאנחנו צריכים. זן חדש של פוליטיקאים. כאלו שנכנסים לפוליטיקה כדי לא להשפיע.

והגליל נשרף ונחרב וברחו ממנו כל תושביו, אבל "בימים שלפני ביאת המשיח, כתוב במשנה", אפילו עמית סגל כתב, "הגליל יחרב, והגולן יישום, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו". אז נכון, המשיח עוד לא בא, אבל החמורים כבר פה, נוערים ונוהרים.

והקץ למלחמה הזאת יבוא רק כשיגיע "הניצחון המוחלט" או "הפתרון הסופי" או המשיח, מה שיבוא קודם. 12% ממנחשי ווינר, אגב, מהמרים על ניצחון מוחלט, 31% הולכים על המשיח ו-57% שמים את כספם ומבטחם בפתרון הסופי. נחיה ונראה מי באמת ירוויח בסוף מכל זה, חוץ מנתניהו.

אבל פה ושם יש גם שינוי קל שמעורר בכל זאת סדק צר של תקווה קלושה. למשל התפתחות המחשבה המדינית של בצלאל סמוטריץ'. ב-2018, כשהיה סתם חבר כנסת מן המניין, הציע "לקבור גופות מחבלים בעור של חזיר". והנה עכשיו, ב-2024, כשהוא כבר שר האוצר וחבר קבינט בכיר, הוא מחדש ומציע "לשים את הגופות בעגלה ולגרור אותן במרכז העיר כמו שהיו עושים בתנ"ך". אז את עזה אנחנו מחזירים לתקופת האבן, את לבנון תכף נחזיר לימי הביניים, ואת עצמנו אנחנו מחזירים לתנ"ך. "אח, אח, אח, איזה כיף היה בתנ"ך", היתה ודאי משוררת לנו עכשיו נעמי שמר, לו זכתה לראותנו בתפארתנו זו.

בקיצור, הכל כרגיל, שגרתי, חוזר על עצמו, בדיוק אותו דבר. כך שלא נותר אלא לגשת לעיקר – לטיפול בבעיית אי האמון שמעורר אופן תפעול ה-VAR.

ובכן, לדעתי, הבעיה באופן תפעול ה-VAR היא בכך שתפעולו נעשה בחשאי, מוסתר מעין הצופים במשחק, בוודאי באצטדיון, אבל גם בטלוויזיה. והחשאיות הזו היא היוצרת את חוסר האמון של הצופים ב-VAR, שכן כדורגל הוא הצגה האמורה להתרחש כולה בדלתיים פתוחות, חשופה לחלוטין לעיני הצופים בה.

לפיכך תמונות המצלמות שרואים שופטי ה-VAR צריכות להיות חשופות גם לעיני הצופים באצטדיון, כמו בטלוויזיה, והחלטתו של השופט הראשי בעקבות התערבות ה-VAR צריכה להיות מוסברת על ידו לקהל ברמקול, כפי שנעשה בפוטבול אמריקאי, וכך יגבר אמון הקהל ב-VAR ובמערכת השיפוט בכלל.

ובא לציון גואל.

10.6.24

דתיים מטורללים נגד נאצים מצ'וקמקים

קרה לנו סיפור קפקאי. קמנו בוקר אחד והנה תת-אלוף עופר וינטר, המצביא המהולל, מי שמן השמיים נועד להיות רמטכ"ל, פשט מדיו ודפק נאום והתגלה כסתם עוד מטורלל.

בנאום שנשא בפני צאן מרעיתו באריאל ביום ירושלים, כשהוא לבוש בגדים אזרחיים, חבוש כיפה סרוגה וחמוש בנשק מוצלב, מוכן לכל מצב, התגלה וינטר כבעל יכולת רטורית ורעיונית של מדריך נלהב מדי בבני-עקיבא או מ"כ טירונות עילג במיוחד בצה"ל. "לא מתבכיינים!", צעק המ"כ, מחקה את הבכיינים, "חסר לי, אין לי, אם היתה לי עוד פלוגת טנקים, אם היה לי עוד קצת זמן, אין לנו תחמושת, אין לנו לגיטימציה", ואז גם עונה להם כאיוולתם, "בלבולי שכל. מכאן למכביר. לא. מנצחים עם מה שיש". והקהל הקדוש הריע.

וואו. עם נאום כזה הוא יכול היה להיות לא רק רמטכ"ל אלא גם מאמן כדורגל בליגת העל. אבל הכי מצחיק, ובעצם מחריד, זה שהאיש שזועק כאן ש"מנצחים עם מה שיש", מאמין בכל רמ"ח אבריו, כולל הלב היהודי והמוח האסטרטגי, בעיקר במה שאין, באלוהים, ותולה במה שאין הזה את כל יהבו, כי "כן, מנצחים עם מה שאין".

"והתפקיד של צה"ל, הראשון, העיקרי, זה לנצח, להכריע את האויב", שוטח תת-האלוף את משנתו האסטרטגית העמוקה שלמד במכינת בני-דוד בעלי או במכללה לביטחון לאומי. ואיך לנצח את האויב? פשוט מאוד, "להפיל אותו על הברכיים עד שיצעק די". וואו. אסטרטג כזה גאון לא קם לעם היהודי מאז נפוליאון.

תת-אלוף וינטר משקיף על המציאות. צילום: דובר צה"ל

"והדבר הכי מדהים זה מי זה האויב הזה בכלל", מתריס וינטר וגם עונה, "כמה פלסטינים מצ'וקמקים, ממש מצ'וקמקים". וואלה, עופר?! אם הם "ממש מצ'וקמקים", כמו שאתה אומר, "ואנחנו הצבא החזק ביותר במזרח-התיכון", ואנחנו לא יכולים לנצח אותם במלחמה כבר למעלה משמונה חודשים, אז מה זה אומר עלינו? כמה עלובים אנחנו שאיננו יכולים על מצ'וקמקים? מה זה עושה אותנו? קליפות ביצים?

אבל "אנחנו הצבא הכי חזק במזרח התיכון", חוזר וינטר ומכריז, "ואתם יודעים למה? זה לא בגלל האמצעים, אלא בגלל הרוח". אכן אכן. שמונה חודשים צבא ישראל העצום ורב, עם מאות מטוסיו ואלפי טנקיו, נלחם בכמה מצ'וקמקים, שאין להם ולו מטוס או טנק אחד, ואנחנו לא יכולים להם. ואתה יודעים למה? זה לא בגלל הכוח. זה בגלל הרוח. אוי, כמה שאנחנו דפוקים.

אבל זה עוד לא הכול. שמונה חודשים תמימים מלעיטים אותנו, מצאת החמה ועד צאת הנשמה, שהפלסטינים הם נאצים המאיימים להשמידנו. והנה פתאום מתברר, מפי הגבורה עצמה, שבסך הכול מדובר בכמה מצ'וקמקים. אז תחליטו, הם נאצים או מצ'וקמקים? או שהם גם וגם, כלומר נאצים מצ'וקמקים?

מאפיין מספר 8 ב-14 המאפיינים המפורסמים של אומברטו אקו של הקדם-פאשיזם הוא, על פי ויקיפדיה, "האויב חזק מדי וחלש מדי בעת ובעונה אחת – מצד אחד, פשיסטים מאדירים את עוצמתו של האויב, כדי לעודד אצל חסידיהם את תחושת ההשפלה. מצד שני, מנהיגים פשיסטים חייבים לשכנע את תומכיהם כי ביכולתם להביס את האויב".

אז הנה, אנחנו בכל זאת מתקדמים לאן שהוא.

3.6.24

בלעדי: כך סוכלה חטיפתו של השר שלמה קרעי

אח שלי, נחום תדמון (שם בדוי), חטוף בעזה כבר שבעה וחצי חודשים. אשתו והילדה שנחטפו איתו (הבת הגדולה נרצחה), הוחזרו בעסקת חילופי השבויים, אבל הוא עוד שם. אנחנו – אני פעיל במטה החטופים – עושים כל מה שאפשר. אני חושב שצריך לעשות יותר, לשרוף משרדי ממשלה, להתנפל על שרים במקלות, כדי להחזיר אותם. אבל האחרים, גם אני, אנחנו אזרחים טובים, פראיירים. חוסמים פעם בשבוע לרבע שעה את איילון, ונוסעים בעולם לפגוש תת-שר בממשלת פולניה וסגנית ראש עיריית בולוניה שיפעלו לשחרורם. אבל זה לא עוזר כלום. וזה גם לא יכול לעזור. כי מי שיחרוץ את גורל החטופים זה לא ממשלת פולין ולא עיריית בולוניה. זו ממשלת ישראל. אבל הם לא נפגשים איתנו והם בעצמם חוסמים את איילון יותר מאיתנו. אז אני מיואש לגמרי. הרוס. טרוף, אבוד. לא חי.

למזלי יש לי את החבר'ה שלי מהצבא, שבעה-שמונה בערך, כי לא כולם תמיד בארץ וחלק בכלל לא חיים בארץ, ואנחנו החברים הכי טובים בעולם. וכשמישהו מאיתנו נקלע לצרה, תכף כולם מתייצבים לתמוך ולעשות כל מה שצריך כדי לעזור. וגם הפעם הם התייצבו. כולם. והם הצילו אותי. הם לא הצילו עדיין את אחי, אבל אותי הם הצילו. בלעדיהם הייתי מתמוטט, הייתי מת. אבל להחזיר את אח שלי, ובכלל את החטופים, גם הם, כידוע לכם, לא הצליחו. הם יושבים איתנו בכיכר החטופים, מפגינים איתנו באיילון, נפגשים עם חברי פרלמנטים בכל העולם. אבל גם הם, כמונו, לא מועילים בכלום. אחי עוד שם.

אבל לפני כמה שבועות, מפקד המחלקה שלנו שהיה, כינס את כולנו באיזה שבת במושב שלו עלומי-עוז (שם בדוי, כמובן, שבכלל ראוי עכשיו לקרוא לו הלומי-עוז) באיזה חורשה שם, בלי הנשים ובלי הילדים, ובלי חברים של חברים, רק אותנו, וככה הוא אמר לנו:

"החטופים לא יחזרו, בטח לא בחיים. אני מקווה שאתם מבינים את זה. החמאס לא יחזיר אותם בלי שישראל תפסיק את המלחמה ותיסוג מכל עזה, וזה לא יקרה בשנים הקרובות. וישראל לא תחזיר אותם, כי זה שהם עדיין חטופים זה התירוץ של מדינת ישראל להמשיך להילחם בעזה, כאילו כדי להחזיר אותם. ומשפחות החטופים, צר לי לומר, נקלעו למצב טרגי. כי ככל שהם, אנחנו, מפגינים לשחרור החטופים, ככה אנחנו דווקא מסייעים לביבי להמשיך במלחמה כדי לשחרר אותם כביכול. זה מצב נורא. אבל זה המצב. זו האמת".

"אבל", הוא המשיך, "אבל אנחנו, רוטמן ועזורי ואני גיבשנו תוכנית, איך בכל זאת אם לא להחזיר את כולם, אז לפחות את נחומי, ואולי עוד כמה", ואז הוא זרק את הפצצה "אנחנו נחטוף. נחטוף את השר שלמה קרעי, הוא אידיוט, אבל הוא שר בישראל, ואנחנו נציע לחמאס, יש לנו פה הרי את סולימן, שמכיר טוב מאוד את החבר'ה שם בעזה, נציע להם להחליף את השר קרעי בנחום אחיך ובעוד כמה חטופים, כמה שיותר, כמה שאפשר".

היינו, אולי רק אני, היינו בהלם. אבל רזי (שם בדוי כמובן) המ"מ שלנו כבר פרש בפנינו את מפת המבצע ואת כל התכנית לפרטי פרטיה. ובסוף הוא שאל "מישהו מתנגד לזה? יש שאלות?". אף אחד לא התנגד וגם לא היו שאלות. "אז זה בשבת הקרובה. אנחנו חוטפים אותו, בבוקר, בדרך לבית-כנסת".

לא אכנס איתכם לפרטי המבצע ומה בדיוק היה, אבל עשינו את זה. חטפנו אותו, והעברנו אותו לחושה בפרדס של נורמן (שם בדוי), ושם החזקנו אותו. אתם לא יודעים על זה כי הוצא על זה צו איסור פרסום גורף, מסיבות של בטחון המדינה, יעני מבושה, אבל זה לא משנה, לנו זה היה טוב. וסולי, סולימן (שני השמות בדויים), שכבר טס קודם לרומא, יצר את הקשרים שלו וההצעה שלנו הועברה, היא הועברה, אני מבטיח לכם, לבכירי החמאס.

ואז חיכינו לתשובה. זה לקח כמה ימים. הערבים הם לא מהממהרים. ואז סולי שלח לנו את התרגום שלה לעברית, וזו הייתה תשובת החמאס:

"חשבתם שאנחנו פראיירים שלכם. אז לא. אנחנו מבינים את המזימה, ולא ניתן לה יד בשום פנים ואופן. השר קרעי או דרעי, כל השרים האלה שלכם, ממשלת ישראל הזאתי של ביבי היא נכס אסטרטגי אדיר לעם הפלסטיני. וההמשך קיומה, בהרכבה הנוכחי, חשוב לנו, ולא ניתן יד, חלילה, לפגוע בה או במישהו משריה או חברי-הכנסת שלה, יען כי הממשלה הזאתי היא המבטיחה שמדינה פלסטינים קום תקום במהרה בימינו, אמן, כמו שאומרים אצלכם. השאלה היא רק אם היא תקום לצד מדינת ישראל או במקום מדינת ישראל. וככל שהממשלה הזאתי תמשיך, אנחנו לא פראיירים, אנחנו מבינים בדיוק את המצב, כך הסיכוי שהמדינה שלנו תקום במקום המדינה שלכם כמעט ומובטח. אז למה לנו לקלקל את זה? תחזירו מיד את השר קראי או דרעי לתפקידו, או שנלשין עליכם לשב"כ שלכם. וחוץ מזה, אם קרעי יהיה אצלנו, מי אצלכם בכלל ירצה אותו חזרה? אנחנו לא פראיירים".

"טוב", אמר רזי בעצב, "הם באמת לא פראיירים. הם עלו עלינו. יאללה, תשחררו אותו, תזרקו אותו באיזה תעלה ושיחזור למשרד התקשורת. נכשלנו". "אז אנחנו אבודים?", שאלתי. "לגמרי", אמר רזי, "אבל בשבוע הבא", הרגיע אותי עזורי, "אני נפגש בעניין עם סגן נשיא מועצת הלול בקורסיקה, אולי בכל זאת הביצה תטיל תרנגולת". צחקנו.

(נכתב בהשראת סיפורו של או. הנרי ''כופר נפשו של הצ'יף האדום''. ולמודאגים – הסיפור בדוי. זה לא באמת קרה במציאות. המציאות הרבה הרבה יותר גרועה)

תגובת חברת-הכנסת טלי גוטליב למאמר

27.5.24

הרסיס קם על ישבנו

נפתלי בנט היה ראש ממשלה כושל. ממשלתו קרסה, ושתי התוצאות הכמעט מיידיות של הקריסה הזאת הן בחירתה והקמתה של ממשלת ימין קיצוני על מלא בראשות נתניהו והליכוד, וכמובן אסון הטבח בעוטף עזה ב-7 לאוקטובר, אסון הנמשך כבר למעלה משבעה חודשים, ושאין ולו שמץ של תקווה שנצא ממנו גם לא בעוד שנים רבות.

עכשיו מתחמם בנט על הקווים לקראת הבחירות לכשיבואו, כאילו הוא התקווה החדשה שתצילנו מכל רע. אבל בנט הוא לא תקווה ולא חדשה. הוא כישלון ישן ואיוולת מתמשכת.

הנה לכם, בבקשה, ההודעה שפרסם בסיום תפקידו כראש-הממשלה ב-22 ליוני 2022: "לאחר שנה אני מוסר חזרה דרום שקט ופורח. חמאס מורתע, שיא של קליטת משפחת בשדרות ובאזור. שינינו את המציאות מקצה לקצה. מבעירה וטרור – לצמיחה ושקט".

אז אתם באמת חושבים שכל עוצם המחדלים שהביאו לאסון, המתמשך מאז, של ה-7 באוקטובר 2023, התרחשו בשנה ורבע שבין הצהרתו הזו של בנט לבין מתקפת החמאס? כל המבצר המדיני-בטחוני המופלא הזה שבנה בנט התמוטט לחלוטין בתשעת חודשי שלטונו המחודש של נתניהו? אתם הרי לא טיפשים עד כדי לחשוב כך. אפילו בנט עצמו, כשעומת עם אמירתו זו, שאיכשהו "לא זכר אותה" נאלץ להודות "טעיתי, ובענק".

אבל הרי לא רק אתה טעית, אדון בנט, אלא כל קברניטי המדינה – ראשי הממשלה, השרים, הרמטכ"לים, אלופי הצבא וראשי כל זרועות הביטחון – במשך לפחות עשר, אם לא עשרות, השנים האחרונות. כולכם, ומדובר במאות אנשים, טעיתם ובענק. אז מה, כולכם פשוט, במקרה, מטומטמים לגמרי, או שמא, אולי, תפיסת העולם, הקונספציה, המדינית-ביטחונית שלכם, בכל הקשור לסוגיה הפלסטינית, היא זו המוטעית לגמרי?

וגם אתכם, קוראים וקוראות יקרים, אני שואל, מה נראה לכם – שמה שקורה עכשיו, שהחל בטבח ה-7 באוקטובר, הוא כל כולו תוצאה של טעות אנוש של 700 אנשים, או שתפיסת היסוד שלהם ושל מדינת ישראל בסוגיה הפלסטינית היא השגויה מן היסוד?

ושיהיה ברור – בנט, המודה שטעה בענק בתפיסה המדינית-ביטחונית שלו, ממשיך ואוחז בדיוק באותה תפיסה ביטחונית-מדינית ציונית דתית שגויה והרסנית שהביאה אותנו הלום.

הוא הרי זה שהמשיל את הבעיה הפלסטינית ל"רסיס בישבן", כלומר למשהו קטן, שקצת מפריע פה ושם, אבל שניתן להתעלם ממנו חיים שלמים. הוא גם, כמובן, סמוך ובטוח, מדאורייתא, שארץ ישראל כולה שייכת רק לעם ישראל. לפיכך הוא גם מתנגד לא רק להקמתה של מדינה פלסטינית, אלא בכלל לכל משא ומתן שהוא עם הפלסטינים. ואכן, בכל תקופת כהונתו כראש הממשלה סרב בנט לשוחח, גם לא בטלפון, עם ראש הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס. הוא גם ומתעלם לחלוטין מקיומם של מיליוני פלסטינים תחת שלטון דיכוי צבאי ישראל, כנראה מתוך אמונה שהתעלמותו תביא אכן להיעלמותם, בעזרת השם וצבאו, צבא ההגנה לישראל.

ואם לחזור לדימויו הישן של בנט, שמעולם לא חזר בו ממנו, שהפלסטינים, כלומר "הבעיה הפלסטינית", כמוהם כ"רסיס בישבן" שניתן לחיות איתם לנצח נצחים כאילו כלום, הרי שב-7 באוקטובר 2023 הרסיס קם על ישבנו. ובכל זאת, עדיין, הישבן שאנחנו, ממשיך לחשוב מהתחת.

20.5.24

אי אפשר שלא להיות "אנטישמי"

טבח החמאס ב-7 לאוקטובר היה אכזרי ומזוויע, ולמדינת ישראל הזכות המלאה לבוא חשבון עם מבצעיו ושולחיהם, אבל... כן, ככה זה, תמיד, גם במקרה הנוראי הזה, יש איזה אבל. ההיסטוריה בכלל, וההיסטוריה של סכסוך הדמים הישראלי-פלסטיני בכלל זה, לא התחילה ולא הסתיימה באוקטובר 2023. ולנוכח המראות והקולות העולים עכשיו מעזה ומישראל, וברובם מושתקים ומוסתרים מאיתנו, אי אפשר לו, לאדם הגון בעולמנו, שלא לפתח דעה שאנחנו – הפוליטיקאים, התקשורת, עם ישראל – קוראים לה "אנטישמיות".

אך תחילה הנה תקציר המאורעות הקודמים: מדינת ישראל קמה ב-1948 ומתקיימת על חרבה של "הנכבה" – גירושם של מרבית תושביה הקודמים, הפלסטינים, כ-700 אלף מהם, מהארץ הזו; החרבתם הכמעט מוחלטת, מחיקתם מעל פני האדמה, של כ-600 כפריהם על בתיהם, מבלי להותיר מהם כמעט שום סימן וזכר; והלאמת כל רכוש ואדמות "הנפקדים" הפלסטינים ויישוב האדמות הכבושות ביהודים שהובאו לכאן מכל רחבי תבל.

19 שנים לאחר מכן, ב-1967, במלחמה שפרצה בין ישראל לבין שכנותיה מצרים וירדן, מלחמה שהפלסטינים לא פתחו בה וגם לא נטלו בה שום חלק, כבשה ישראל מירדן את הגדה המערבית (הקרויה היום בפינו "יהודה ושומרון") וממצרים את רצועת עזה. בכך השלימה ישראל את הכיבוש וההשתלטות על "ארץ ישראל השלמה", המנדטורית, כולה.

מאז ועד היום, במשך כמעט שישים שנה, נתונים הפלסטינים תושבי האזורים הכבושים הללו תחת שלטון או מצור צבאי ישראלי, משוללים כל זכות אנושית. יתרה מכך – במהלך השנים הללו יישבה ישראל, בניגוד לחוק הבינלאומי, מאות אלפים מאזרחיה בשטחים הכבושים הללו, תוך גזל אדמות הפלסטינים, וזאת מתוך כוונה ברורה ואף מוצהרת למנוע כל אפשרות להסדר שיאפשר לפלסטינים חיים נורמאליים כלשהם.

כמובן שיש לציין שהחל מתחילת בואם של ראשוני היהודים הציונים לכאן מאירופה, כדי להקים כאן "בית לאומי", קרי – מדינה, ליהודים על חשבונם ובמקומם של הפלסטינים, תושבי הארץ, קמה בקרבם תנועת התנגדות, כולל פעולות טרור וטבח, נגד היהודים שהתיישבו כאן, על אדמותיהם, פעולות שלא פסקו מאז ועד היום. אבל צריך שיהיה ברור – גם היהודים שלחו ידם בטרור ובטבח, כך ארגוני המחתרת ההגנה, אצ"ל ולח" טרום הקמת המדינה, וכך גם צבאה הסדיר של המדינה החדשה, בכוחות עצמו כמו בטבח בכפר קיביה הירדני-פלסטיני ובכפר קאסם הישראלי-פלסטיני, וגם באמצעות שלוחיו כמו בטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה בפאתי ביירות שביצעו הפלנגות הנוצריות בלבנון.

והטבח שביצע החמאס ב-7 באוקטובר 2023 הוא חלק מהרצף ההיסטורי הקשה והעצוב הזה.

בתגובה לטבח פתחה ישראל במלחמת נקם רצחנית, הנמשכת כבר למעלה משבעה חודשים ושאין רואים באופק את קצה זנבו של סיומה. לא רק נגד ראשי החמאס ומבצעי הטבח, אלא נגד כלל שניים ורבע מיליון תושביה הפלסטינים של רצועת עזה, נכדיהם וניניהם של מגורשי הנכבה. במלחמה הזו החריבה ישראל את מרבית בתיה של רצועת עזה, הפכה קרוב לשני מיליון מתושביה שוב לפליטים חסרי כל, הרגה רבבות, רובם נשים וילדים, ומסרבת לכל הצעה להפסיק את המלחמה עד "הניצחון המוחלט", שהיא עצמה אינה יודעת לומר מהו, וכמובן שדוחה על הסף, כמנהגה מזה שנים רבות, כל הצעה שהיא לפתרון מוסכם כל שהוא שיעניק גם לפלסטינים, ולא רק לנו, חיים של חירות ושוויון.

לנוכח התנהגותה הרומסנית ההרסנית הזו של מדינת ישראל – לא ביבי ולא בן-גביר. מדינת ישראל – אין פלא שקמה בעולם תנועת התנגדות עצומה ועוצמתית למדיניותה של ישראל. וזו לא אנטישמיות. זו לא שנאת יהודים. זו התנגדות למעשיה של מדינת ישראל ולכל למי שתומך, יהודי או לא-יהודי, במעשיה אלו של מדינת ישראל. מן הסתם, בתוך תנועה ענקית שכזו ישנו גם קומץ אנטישמים "ישנים וטובים", אבל לתנועת ההתנגדות הזו לישראל אין כמעט שום סממנים אנטישמים קלאסיים. לא מאשימים אותנו שרצחנו את ישו או שאנחנו אופים מצות מדמם של ילדים או שאנחנו מפיצים מחלות ושולטים בדיפ-סטייט של העולם וכל עלילות הדם של האנטישמיות. הם יוצאים נגדנו על מה שאנחנו עושים.

ואם זעקות "מהים עד הנהר" מעוררות בכם חלחלה, חלילה, אז ראשית, בפועל מדינת ישראל היא ששולטת "מהים עד הנהר" תוך שלילת חירותם של הפלסטינים. ושנית, רוב רובה של ממשלת ישראל וגם חלק ניכר ממנהיגי "האופוזיציה" – ליברמן, סער ובנט – הם תומכים נלהבים בישראל יהודית "מהים עד הנהר". אז מה לכם כי תלינו?

קישור לסרטון:

https://www.facebook.com/messenger_media?attachment_id=1378048256921857&message_id=mid.%24cAABa8wUkeoqVvddoP2PjJIDzlCxO&thread_id=100000627755438

והחשוב מכל – מי שמשָווה לתנועת ההתנגדות למדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים מראה של "אנטישמיות" אינם באים כלל ועיקר מקרב המתנגדים עצמם, אלא דווקא מידי היהודים הדתיים-לאומיים, הסרוגים. בני ובנות כת המתנחלים המופרעת הם שכורכים את ההתנגדות למעשי ישראל בטליתה של היהדות והופכים אותה להיות ל"אנטישמית", וזאת בפעולותיהם "הדתיות" למניעת כניסת סיוע הומניטארי – בעיקר שקים של קמח, שהם גם קורעים ושופכים ארצה – עבור פליטיה הפלסטינים, בעיקר הילדים, של המלחמה בעזה.

בסרטונים מהאירוע רואים קבוצה של בני ובנות נוער דתיים-לאומניים, שתלבושתם וחזותם מעידים לכאורה קבל עם ועולם על יהדותם העמוקה, מסתערים בצהלות ניצחון על משאית שממנה שפכו ארצה את שקי הקמח המיועדים לפליטים הרעבים בעזה, כשהם רוקדים על גבה ושרים באמונה יוקדת את המנונם "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה". בצד ניתן לראות את חיילי וחיילות צה"ל שהוצבו שם לאבטח את המשלוח מפנים לפורעים את הדרך, וברקע נשמע קולו של המנצח כנראה על הילולת הפוגרום, מחנכם או רבם של הפורעים, קורא בקול אמוני גדול "ריקודי סיום, תמונת מחזור, איזה יופי, איזה יופי".

ואי אפשר לו, לאדם הגון, למראה התמונות והקולות הללו, שלא להיות ל"אנטישמי".

15.5.24

בקרקס האירוויזיון הוכחנו את צדקתנו השמימית 

תוכנית הטלוויזיה האירופית "האירוויזיון", שהחלה דרכה כתחרות שירים אווילית קלילה, הפכה בשנים האחרונות למופע ראווה קרקסי ביזארי – עדיין אווילי להפליא – שכל כולו קיפצוצי טווסות חלולים כקיבה ריקה של ילד עזתי שמתנחלים צדיקים יהודים שופכים שקי קמח כדי שלא יגיעו לפיו, פן יבולע לנו רע מקרעי פיתה שישביעו מעט את רעבונו.

עם ישראל ייחס לתחרות השטותית הזו, משום מה, סגולות ריפוי וזיכוך מיסטיות ביטחוניות ומדיניות, משל היו שמן שיצקו עלינו הבאבות סאלי ודאלי זצ"ל. וכשפעם זכינו פעמיים ברציפות בתחרות, כשהשנייה בהם התרחשה בירושלים שלנו הקדושה, בירתנו המאוחדת לנצח, היתה זו הוכחה שמימית נחרצת שהציונות היא אלוהית.

וככל שהתחרות נהייתה יותר ביזארית וחסרת משמעות, כך הלכנו והטלנו עליה את יהבנו המוסרי והקיומי, וזכורות חגיגות הזכייה של נטע ברזילי ב-2018, כשבמקביל להן הורגת ופוצעת ישראל מאות פלסטינים על גדרות הגטו העזתי הנצור.

אבל השנה, בתוך שאנחנו הורסים רבבות בתים, מגרשים מאות אלפים וטובחים נשים וטף באלפים רבים ברצועת עזה, פסיכוזת האירוויזיון הרקיעה כאן לשחקים שטרם נראו כמותם אף במחוזותינו המעוותים.

וכך מצאתי בפייסבוק, ערב הגמר, את הדברים הללו שכתב רועי סלמן, סופר-נוער מהולל שזכה אף בשני פרסי הוקרה ממשלתיים: "כשאלפי מטומטמים צועקים לה בוז, ואפילו נציגים ממדינות אחרות מתנהגים אליה בבריונות – עדן גולן מראה שאנחנו כאן כדי להישאר... והיום, כשהיא תשיר מול לא מעט מפלצות... היא רק בת 20 ומייצגת את המדינה בזמן הכי קשה... אבל היא שם כדי להשמיע את קול החטופים, וחשוב שכולם ישמעו. המופע שלה נפתח בכך שהיא מכופפת כמו גופה ואז מתרוממת לאט, הרקדנים סביבה משלבים גם ריקוד טראנס כמחווה לאסון בנובה, הכל לבן ומרגיש קצת כמו אווירת גן עדן שלאחר המוות, העיגול הפתוח שהיא עומדת בתוכו מזכיר את המיגוניות. אנחנו שם כדי לספר את הסיפור שלנו".

וואלה? כל המתנגדים להרג, גירוש, עושק, גזל ודיכוי העם הפלסטיני על ידי ישראל במשך עשרות רבות של שנים, ולמלחמת הנקם הקטלנית שאנחנו מנהלים עכשיו בעזה הם מטומטמים ומפלצות, לא פחות, ורק אנחנו, החכמים והצדיקים היחידים ביקום?

אלא שלהוותי, אך בהחלט לא להפתעתי, דבריו אלו של איש הרוח עטור הפרסים האדון סלמן, ולא ההבלים שאני כותב כאן, מייצגים את דעת רובם המוחלט של יהודי ישראל, שאכן התייחסו להופעתה של הזמרת נציגת ישראל כאל התייצבות מוסרית עוצמתית גאה ואיתנה של הקורבן היהודי הנרדף והמזמר, מול מקהלת הבריונות המפלצתית האנטישמית העולמית המטומטמת. ויכולנו לה. בכל זאת הגענו, למרות הכל, למקום חמישי. הללויה!

ובראש הגדוד הציוני הפטריוטי ההיסטרי – שלהבדיל מהאיראני והצפון קוריאני הוא טוטליטארי מרצון ולא בכפיה – מתייצב, כמה לא מפתיע, מנהיגנו רב-החסד האדמו"ר המזמר יואב אליאסי, "הצל" שליט"א, בשני פוסטים הקורעים את האימא של ארובות השמיים: באחד מהם תמונת אירוע נאצי בגרמניה ההיא, כשהכיתוב מסביר לנו שהמצולמים הם "צוותי השיפוט באירוויזיון", ובשני מצוירת עדן גולן כז'אן ד'ארק הישראלית, האבירה המנצחת של הצדק והחירות.

אנחנו משוגעים. נטרפה עלינו דעתנו לגמרי. וזה לא מבשר טובות.

6.5.24

זה לא הסיפור (ב): הפלסטינים הם לא הנאצים

דומני שהראשון לטבוע את התואר "נאצים" לפלסטינים מבצעי הטבח ב-7 באוקטובר היה פרשן הטלוויזיה עמית סגל, וקביעתו זו כי החמאס, ובעצם כל הפלסטינים, הם נאצים, או אפילו ה-נאצים בה"א הידיעה, נפוצה ונתקבלה כאן כמוסכמה מוחלטת שאין עליה עוררין.

אבל לא. מבצעי הטבח וארגון החמאס ובוודאי שכלל הפלסטינים אינם נאצים. לא כל מעשה רצח או טבח אכזרי ונורא ככל שיהיה, וטבח ה-7 באוקטובר בהחלט היה כזה, הוא "נאצי". האם רצח הנער הפלסטיני מוחמד אבו חדיר, שנרצח רק בשל היותו פלסטיני בידי שלושה יהודים על ידי שריפתו חי נופלת במשהו ממעשה אכזריות כלשהו שבוצע ב-7 באוקטובר? האם סגל או ישראלי אחר כלשהו הגדיר את הרצח הזה כנאצי? האם שריפתם חיים של בני משפחת דוואבשה, ובהם גם תינוקם בן השנה וחצי, על ידי המתנחל עמירם בן-אוליאל אינה מזוויעה ממש כמעשי לוחמי הנוח'בה של החמאס? ובכל זאת, האם סגל או ישראלי אחר כינה את מעשה הרצח או את הרוצח "נאצי"? אדרבא, חברת הכנסת מהקואליציה לימור סון הר-מלך כינתה את בן-אוליאל "קדוש".

ושמא תאמרו זו לא האיכות אלא הכמות, אז מה עם הטבח שביצע ד"ר סגן (לבוש מדים וחמוש בנשקו הצה"לי) ברוך גולדשטיין במערת המכפלה ב-39 מתפללים מוסלמים, רק בשל היותם מוסלמים? האם עמית סגל או ישראלי כלשהו כינה את הטבח או את הרוצח "נאצי"? אדרבא, מי שמכהן היום כשר בכיר בממשלת ישראל תלה את תמונת הרוצח, בהערצה ובגאווה, בסלון ביתו.

ובתולדות העמים, כולל עמנו שלנו, היו כבר מעשי טבח רבים ונוראים ועצומים מאלו של החמאס ב-7 באוקטובר. כך למשל, בשנת 1648 ולאחריה, במסגרת מרד האוקראינים נגד השלטון הפולני-ליטאי, שבראשו עמד בוגדן חמלניצקי, שנחשב שם עד היום כאחד מאבות האומה האוקראינית, נטבחו בחרב ובמגיפות כ-50 אלף יהודים. ואביא כאן רק מקצת מתיאוריו, הקשים לקריאה, של עד למעשי הטבח אז, הרב נתן הנובר: "ושחטו ילדים בחיק אימותם. והרבה ילדים קרעו לקרעים כדגים, ונשים מעוברות קרעו בטניהן, ושמו חתול חי בתוך הבטן, והניחון כך בחיים, ותפרו הבטן וקצצו בהן ידיהן שלא יוציאו החתול חי מן הבטן. ותלו הילדים בדדי אימותם. וקצת ילדים חתכו בשיפוד וצלאום אצל האש והביאום אל אימותם שיאכלו מהם".

אבל לא רק בנו היהודים בוצעו במהלך ההיסטוריה מעשי טבח נוראים. הנה לפי וויקיפדיה: "טבח ננקינג היה אירוע רצח ואונס המוניים אשר בוצע על ידי הצבא האימפריאלי היפני בעיר ננקינג בסין ובסביבתה במהלך מלחמת סין–יפן השנייה. מעשי הטבח החלו בדצמבר 1937, היום בו נפלה ננקינג בידי היפנים, ונמשכו כשישה שבועות. על פי הערכות שונות באירועים נרצחו בין 150 ל-300 אלף אזרחים וחיילים סינים וכ-20,000 נשים נאנסו".

מעשי הטבח המזוויעים הללו לא הוגדרו, כמובן, כ"נאצים", כי הם התרחשו בטרם באו הנאצים לעולם. שהרי טבחים אכזרים ועצומים אף מזה של ה-7 באוקטובר, לא הומצאו, במירכאות, על ידי הנאצים. מה שמאפיין את מעשי הטבח ההמוניים הנאציים – כלפי יהודים, פולנים, צוענים, נכים, הומוסקסואלים ואחרים – הוא לאו דווקא אכזריותם ונוראותם, אלא היותם מעשי טבח של השמדה המונית מדינתית, שלטונית, מאורגנת ומתועשת, שאפילו טבח ההמונים של הצבא היפני המנצח בננקינג לא היה כמותו.

לפיכך, ובמובהק, טבח החמאס ב-7 באוקטובר, ככל שהיה אכזרי ומזוויע, לא היה "נאצי". זה לא היה מעשה טבח של השמדה המונית מתועשת וזה לא היה טבח שבוצע בידי המדינה השלטת. אלא אדרבא, הטבח בוצע לא על ידי השליטים, שבמקרה הזה אלו הם אנחנו, הישראלים, אלא על ידי הפלסטינים הנשלטים, ויש שיאמרו המדוכאים, על ידינו. כך שלא כל מה שעמית סגל אומר ועושה, גם לא הכיפה שהוא חובש לראשו, הם תורה מסיני.

ובוודאי שהפלסטינים, שרצחו ב-7 באוקטובר 1300 מאיתנו, ובמהלך הסכסוך כולו אולי עוד 15 או 20 אלף, הם לא נאצים ולא ה-נאצים. הגרמנים הנאצים, הם ועוזריהם כמעט מכל העמים האירופאים, הם אלו שטבחו בנו לא 1,200 ולא 20 אלף, כי אם שישה מיליונים. אבל לגרמנים כבר סלחנו מזמן על מה שעוללו לנו. לפלסטינים, לעומת זאת, לא נסלח כנראה לעולם על מה שעוללנו להם אנו.