יולי - אוגוסט

26.8.24

מי שמשתתף במלחמה הזו הוא לא מתנגד של נתניהו אלא עושה דברו

מה עושים אנשים במדינת ישראל כשהם חשים שראש הממשלה מפקיר אותם, מסכן את עצם קיומה של המדינה, לדעתם? הימין הקנאי רוצח אותו. השמאל לכאורה כותב עליו ספר נורא, "מר הפקרה". קראתי שאפילו שירי, הבת של שלמה, ארצי כתבה שם משהו. וואו. בטח קירות המקלט האטומי של משפחת נתניהו רועדים מאימה.

אבל רצח רבין היה רק הצעד האחרון, הסופני, במלחמה שהכריזה כת המתנחלים על הסכם אוסלו, שלטעמה סיכן את חזון ארץ ישראל השלמה והיהודית שלה. פתח במצווה ברוך גולדשטיין בטבח במערת המכפלה שהביא עלינו את פיגועי ההתאבדות, שאכן איימו לפוצץ את הסכמי אוסלו. אבל משדבק רבין בהסכמים, למרות שהכת הקנאית רדפה אותו לכל מקום בו הלך, לא נותרה להם, בעיניהם, ברירה אלא להרוג אותו, וכך חזר הימין לשלטון והסכמי אוסלו מתו. רצח רבין לא היה אישי. יגאל עמיר לא תיעב את רבין בגלל שהוא מושחת או חלאה. הוא רצח אותו כדי להרוג את מדיניותו, והצליח.

ומה עושים עכשיו מתנגדי נתניהו, שהביא עלינו את הטבח ב-7 באוקטובר ואת מלחמת ההתשה הנמשכת מאז, ושאין רואים את סופה? פחות או יותר שום דבר. נאדה. גורנישט. קצת מפגינים, קצת כותבים דברים, מפרסמים ספר, אפילו קוראים לאיש "מחריב המדינה" אבל לא רודפים אותו, ובטח שלא עולים על הכנסת ועל הממשלה ומפילים אותה, חלילה.

רק תתארו לכם מה היה קורה אם, במקרה, ראש הממשלה שבמהלך כהונתה היה מתרחש טבח ה-7 באוקטובר היה יאיר לפיד והחברים בה היו מירב מיכאלי, ניצן הורוביץ, עמר בר-לב, חילי טרופר ותמר זנדברג. בתוך יומיים-שלושה היו מתנגדי הממשלה עולים בעשרות ובמאות אלפים על בניין הכנסת, וגם אם היתה המשטרה יורה והורגת בהם בעשרות ובמאות, הם היו כובשים את הכנסת, שוחטים את ראש הממשלה ושריו ומפילים, שורפים עד היסוד, את הבניין על יושביו.

ומה עושים מתנגדי ממשלת נתניהו, שבאחריותו ובאשמתו התרחש טבח ה-7 באוקטובר ונמשכת המלחמה בעזה ומול החיזבאללה בלי שרואים את קיצה? הרי ברור כשמש אוגוסט שאין בה שום תוחלת, לבד משמירה על שלטונו של נתניהו. זו, בוודאי עכשיו, לא מלחמה על הבית ולא מלחמה להצלת מדינת ישראל. והמלחמה הזאת לא יכולה להסתיים בשום "ניצחון מוחלט". זה שקר. אין ולא יהיה שום "ניצחון מוחלט" על הבעיה הפלסטינית, ממש כשם שלא היה "פתרון סופי" לבעיית היהודים. הנה, אנחנו פה, חיים והורגים ומתים. וכך יהיה גם עם הפלסטינים. הם יישארו פה לעולם, גם אם נהרוג בהם במאות אלפים.

המלחמה הזאת, כמו שממשלת ישראל מנהלת אותה יכולה להסתיים, אלא רק להימשך, או במתכונת ההתשה היומית הנוכחית עד קץ הדורות, או במלחמה אזורית כוללת, שתקדים ותביא עלינו את קץ הדורות כבר בימינו וחיינו אלה.

ועכשיו נתניהו מחרטט לנו שביטחון ישראל עומד על שליטה בציר פילדלפי ובציר נצרים. הרי כבר היינו שם, בשליטה צבאית מלאה על כל רצועת עזה ועם גוש קטיף במלוא עוזו, ובכל זאת התרחש שם אסון הנגמ"ש בו נהרגו 11 מחיילנו, זוכרים? זוכרים איך חיילינו זחלו בחולות לקבץ את שאריות חבריהם המתים? אז מה אתה מבלבל לנו את השכל?

ובינתיים המדינה נחרבת. ונגיד, נגיד שמחר המלחמה אכן מסתיימת בהסדר כלשהו, אתם מבינים כמה זמן ייקח לשקם את הגליל והנגב והכלכלה ובכלל? זה ייקח שנים על שנים.

אתם, מתנגדי נתניהו לכאורה, הרי רואים ומבינים את זה היטב. אז מה אתם עושים כדי להפיל את נתניהו ולהציל את ישראל? ובכן, כן, את צודקת יונית, זה לא ייאמן, אבל זה בדיוק מה שקורה – מתנגדי נתניהו מתגייסים לצבאו של נתניהו (ושל בן-גביר וסמוטריץ') כדי להציל את נתניהו ולייצב את שלטונו גם בעתיד. מתנגדי נתניהו משרתים את נתניהו ונלחמים את מלחמתו כשהם יודעים שהמלחמה הזאת מחריבה את ישראל. ככה, ממש. מי שמתגייס ומשתתף במלחמה הזו הוא לא מתנגד של נתניהו, הוא עושה דברו של נתניהו, הוא שותפו של נתניהו להחרבת המדינה.

איך זה יכול להיות דבר כזה? התשובה ברורה ועצובה – אתם מתנגדים לנתניהו האיש, אבל לא למדיניות העליונות היהודית הקטלנית שלו. אז שיהיה לכם בהצלחה ושתחזרו בשלום, כמו שאומרים.

19.8.24

יש מקום לאופטימיות, אבל הוא לא פה

בתוך הכאוס האסוני שבו אנחנו שקועים כבר כמעט שנה, שאין רואים אפילו את קצה תחילתו של סיומו ומשרה על כולנו מועקה עמוקה ודיכאון כדי ייאוש, צץ לפתע מתוך הריסות חיינו ונפשותינו, גם מעל דפים אלה, ייאוש חדש – אופטימיות.

כך למשל פרסם כאן רביב דרוקר לפני כשבוע מאמר בכותרת "לא להתייאש. הם יפסידו", שמסקנתו מתבססת על מה שבעיניו היא הצלחתה של המחאה המנוחה שהיא "מעוררת השראה, חסרת תקדים בתולדות המדינה, עצרה ממשלה דורסנית עם רוב יציב. חִיזרו למסיבת העיתונאים היהירה של אויב הדמוקרטיה, יריב לוין מינואר 2023. הוא הציג את ההפיכה המשטרית רק כשלב ראשון. דבר מזה לא קרה. אזרחים עצרו בכוח רצונם את האנשים שמחזיקים בעוצמה הגדולה במדינה".

באמת, דרוקר, אתה מאמין במה שכתבת?

הרי אחת ממטרות המחאה, שהחלה עוד לפיה "ההפיכה המשטרית", היתה להפיל את שלטונו של נתניהו, ובכך כשלה המחאה כישלון חרוץ. לא רק שלא הפילה את נתניהו, אלא אף ביצרה את שלטונו בחישוקי פלדה של ימין קיצוני, שהביאו עלינו את טבח ה-7 באוקטובר את מלחמת הזוועה הבלתי-נגמרת בעזה ובגליל ובכלל. אכן, הצלחה אדירה.

המטרה השנייה של המחאה היתה למנוע את "ההפיכה המשפטית", שכוונות יוזמיה היתה אכן לעשות כאן "הפיכה משטרית", וליצור מצב שבו הימין הקיצוני יוכל לעשות במדינת ישראל כרצונו הפראי. אז לכאורה מערכת המשפט עומדת איתן, מוכה וכנועה, על מכונה. אז על הנייר "ההפיכה המשטרית" כאילו נכשלה, אבל בפועל הימין הקיצוני שולט היום, במשטרה, בממשלה, במלחמה ובהוויתנו כולה. אז על איזו הצלחה אתה מדבר, דרוקר?

"בתחילת המלחמה הערכתי שבשלב זה כבר יהיו מיליון אנשים ברחובות" ממשיך וכותב דרוקר, ומודה, "טעיתי". לא סתם טעית, דרוקר, טעית בגדול. לא רק שאין מיליון אנשים ברחובות. בקושי יש כמה אלפים. גם בזה המחאה נכשלה. למרות הטבח הנורא ומלחמת הזוועה לא רק שהיא לא התרוממה, אלא בפועל היא התפוגגה, הסתיימה. נגמרה. נכשלה. חייליה משרתים עכשיו במלחמה אחרת, תחת פיקודם של נתניהו, סמוטריץ' ובן-גביר.

אבל לא טעות ולא המציאות מרפות את ידי דרוקר. "בסוף הטירוף יסתיים", הוא מסכם, וקורא לנו "לא להתייאש" כי "הם יפסידו". אז נכון, "בסוף הטירוף יסתיים", כי לכל דבר יש סוף. אבל על סמך מה אתה אומר שהסוף הזה יהיה טוב, כשכל העובדות בכל השטחים, כולל התפוגגות המחאה, מורים שהסוף כאן יהיה כנראה דווקא נורא? מותר לך כמובן, מר דרוקר, להזות כאוות נפשך, אם זה מה שמרגיע אותך, אבל למה לזרות חול בעיני הציבור? למה לנטוע אשליות של תקוות שווא בליבו של הציבור ההרוס מדאגה ולומר לו "לא להתייאש"? למה לא להתייאש? על סמך המיות נפשך הנוטה לטעות?

אל דרוקר הצטרף כאן גם ניסן שור, שכתב מאמר הזועק גם הוא אופטימיות מתוך ייאוש גמור, ומעידה על כך כותרתו הנוראה – "אם בגטאות רקדו ואלס, למה שבישראל 2024 לא נהיה אופטימיים"?. שהרי, יודע גם שור, רוב רובם של אלו שרקדו בגטאות ואלס סיימו אותו לא עם מתילדה וגם לא עם באשיר, אלא בגיא ההריגה. אז זה מה שאתה אומר לנו, מר שור, להיות אופטימיים ולרקוד, ולא להתייאש ולברוח חלילה, כי מחר נמות?

"כידוע", כותב שור במאמרו, ולא אומר לנו מהיכן לו הידע הזה, "פסימיזם הוא עמדה פריבילגית. אלה שמספרים לנו שהולך להיות הרבה יותר גרוע הם פסימיים מטעמי נוחות, אוחזים בהון ובדרכון זר, ומשתמשים בעמדה זו כתירוץ לשבור את הכלים ולהגר מכאן. מאוד קל להיות פסימי כשיש לך עוד אופציות", ומוסיף, "בהיפוך אירוני על אבידן – מה שמצדיק יותר מכל את הבדידות, את הייאוש הגדול, הוא העובדה הפשוטה, החותכת, שיש לנו לאן ללכת". כלומר, מה ששור אומר כאן זה שהייאוש נובע מבחירה והאופטימיות מחוסר ברירה. האופטימיות, מתברר אפוא, היא הייאוש החדש.

ההפך, דרוקר ושור, ההפך. חובתו בשעה אובדנית זו של כל אזרח ישראלי הדואג לעתיד ילדיו ונכדותיו, להתייאש עד עומק נשמתו. כי ייאוש המבוסס על ראייה מפוכחת, להבדיל מאופטימיות שכולה הזיות בלתי מציאותיות בעליל, הוא תוכנית לפעולה. כי עכשיו זה הזמן לבריחה ולא לאסקפיזם.

יש מקום לאופטימיות. אבל הוא לא פה.

12.8.24

אין עובדות. יש אלוהים

מה שקיים ניתן להוכיח את קיומו. מה שלא קיים לא ניתן להוכיח את קיומו. זה עד כדי כך פשוט. כל זה נכון, כמובן, עד שמוכח אחרת. אבל גם שמוכח אחרת, עדין העיקרון נשאר כשהיה – מה שקיים ניתן להוכיח את קיומו ומה שלא קיים לא ניתן להוכיח את קיומו.

ואת קיומו של אלוהים, לא רק זה "שלנו" אלא בכלל, לא ניתן להוכיח, ולכן הוא לא קיים. עד שיוכח אחרת, כמובן. והטיעון השגור שלפיו הרי גם לא ניתן להוכיח שאלוהים לא קיים, ולכן ייתכן דווקא שהוא קיים, הוא, ננסח זאת בעדינות, טמטום גמור. כי כמו שלא ניתן להוכיח שאלוהים לא קיים, כך לא ניתן גם להוכיח שלא קיימים שקרצ'קפילים, אתם יודעים, היצורים הפרוותיים הסגלגלים הקטנים האלה שגורמים לבני אדם לשכוח את הילדים שלהם במכוניתם בימים חמים ולגרום למותם. והרי עובדה היא שאנשים, בכל העולם, שוכחים את ילדיהם במכוניותיהם בימים חמים וגורמים למותם. אז הנה לכם, זאת ההוכחה שיש שקרצ'קפילים. נו, ואם יש שקרצ'קפילים, אז גם ברור כשמש שיש אלוהים.

לפיכך, מאחר שאין אלוהים, כל עבודת האלוהים, של כל הדתות, אל תיקחו את זה אישית, היא עבודת אלילים, שכל כולה שורה ארוכה של אמונות טפלות, חסרות כל ערך ומשמעות. ועוד דבר יש לומר בעניין הזה – העובדה שאירוע מסוים קורה אחרי אירוע קודם, אינה אומרת בהכרח שהאירוע המאוחר נבע מזה שקדם לו, אלא לרוב זה סתם רצף חסר כל סיבתיות. לדוגמה – אין שום קשר בין העובדה שהנחת או לא הנחת תפילין, או צחצחת או לא צחצחת שיניים בבוקר, לבין העובדה ששעה לאחר מכן שכחת את בנך במכונית וגרמת למותו. גרמת למותו כי זה קורה לאנשים.

כמובן, אינני טיפש עד כדי כך, שכמה פסקאות באתר, תהאנה נחרצות ומשעשעות ככל שתהאנה, לא ישכנעו איש מאמין שאין אלוהים. אם השואה לא שכנעה אותו, אז בדיחת השקרצ'קפילים, גם אם אשנה את טבעם מסגלגלים לפתלתלים, תשכנע אותו? ברור שלא.

אז למה באמת אני מבלבל לכם את המוח עם כל זה? כי בזמן האחרון, מתרבים כיתושים קטלניים, רבים ורבות מאלו המאמינים שיש אלוהים שציוונו להניח תפילין, לכבוש את הארץ ולתחוב לאנשים רעים דברים בתחת, שמבטלים ובזים ל"עובדות" (המירכאות שלהם) שאנחנו – החילוניים, המשכילים, הליברלים ושאר הערב-רבים – "מאמינים" בהם, לטעמם, ברוב כסילותנו ובורותנו בקודש, ובאים ללמדנו עובדות אמיתיות מה הן.

זה מגוחך ברמות שמימיות שאנשים ונשים שכל מהות קיומם, קודם כל בעיני עצמם, היא אמונת הבל הזויה בעובדת שווא גמורה של קיומה לכאורה של דמות או יישות אלוהית שלא היתה ולא נבראה, השולטת לכאורה בחיינו ובעולמנו. מטיפים לנו "מוסר" על כך שאנחנו שוגים בעובדות מוטות ומוטעות.

ובאילו עובדות אנו שוגים? מה הן העובדות המוכחות והמוצקות לדעתם? שלא הם, חלילה, הממשלה, ולא האלוהים המדומיין שלהם, השולט בכל זיז שאנו מזיזין ובכל פלוץ שאנו מפליצין, לא הם האחראים לטבח ה-7 באוקטובר, אלא הקפלניסטנים והשקרצ'קפילים.

הו אלוהים, האין גבול לטמטום?

5.8.24

"עשיתם לנו נָה, נעשה לכם בָּה", זאת התורה כולה

אפתח בעובדה מוכחת וניצחת, שרובכם המוחלט (99.7% בערך) מתכחשים לה נמרצות ונחרצות ובחצוצרות קשורות: מדינת ישראל קמה ומתקיימת על הנכבה הפלסטינית, על גירושם והחרבת בתיהם של רוב רובם של הערבים הפלסטינים שחיו בארץ הזאת לפני ש"אנו (היהודים הציונים) באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה" על חשבונם ובמקומם.

למטבע ההתכחשות שלכם לעובדה הזאת יש כאילו שתי פנים: האחת – הם התחילו, הם לא קיבלו את תוכנית החלוקה, הם הפסידו, הם הביאו את זה על עצמם. והשנייה – לא היתה שום נכבה, לא החרבת כפרים, ולא גירוש, קשקוש, הם ברחו, וכל הנכבה חארטה. אלא שלמעשה מדובר בשני צדיו של אותו מטבע ציוני שעל פיו, בין אם היתה או לא היתה נכבה, הרי שאנחנו לא אחראים לה כקליפת השום-דבר, וכל החרא הזה גם לא קרה וגם קרה באשמתם שלהם, אז זה בעיה שלהם, ולא שלנו. לא ככה?

אבל יש בכל זאת איזו בעיה זערורית עם ההתכחשות הסוחפת הגורפת והכאילו צודקת שלכם, וזו המציאות. כי אולי לא שמתם להם, אבל כבר למעלה ממאה שנה, ובטח מזה 76 וחצי שנים, מתנהלת בינינו, הישראלים היהודים, לבינם, הערבים הפלסטינים, מלחמת דמים נוראה מתמשכת על קיומנו, שלנו כשלהם, שלהם כשלנו, בארץ הזאת בפרט ובעולם הזה בכלל. אז בכל זאת יש לנו כנראה, ולא רק להם, איזו בעיה לא פתורה ולא גמורה, עם הנכבה, בין שהיתה או לא היתה, ולשני הצדדים, גם לנו גם להם, גם אין שום תוכנית איך לפתור את הבעיה, לבד מלגרש או להשמיד, והכי טוב גם וגם, את האחרים.

אז אתם לא חושבים, אולי, שלמרות שאתם חושבים שאתם צודקים – הם התחילו והם אשמים ואנחנו לא אחראים וכל זה – אולי בכל זאת אנחנו כן אחראים במשהו, טיפה'לה, לעתיד שלנו, של ילדינו, של נכדותינו, כאן, על האדמה הזאת, ועלי אדמות בכלל, ואולי כדאי – גם אם אנחנו הצודקים והם האשמים – בכל זאת לפחות לנסות לפתור את סכסוך הדמים הזה, ולאפשר לנו, וגם להם, חיים משותפים כאן?

שהרי בלי חיים משותפים, שוויונים (ואני מדבר על העיקרון, לא על הפיתרון), בינינו לבינם בארץ הזאת, המלחמה הזאת לא תיפסק לעולם, עד שאחד הצדדים, הם או אנחנו, יצליח להשמיד את האחרים, כנראה גם במחיר השמדתו הקלה שלו? אז זה מה שאתם רוצים? לזה אתם מייחלים? על זה אתם נלחמים? ואל תגידו לי עכשיו "אבל הם לא רוצים". תגידו, תגדירו, לא לי, לעצמכם – מה אתם רוצים?

כי מה התוכנית שלנו? אני מביט במדינה הזאת מיום שנולדה, ואני קצת יותר מבוגר ממנה, ואין לנו שום תוכנית לסיים את העניין הזה באיזשהו טוב כלשהו מלבד מוות, הרס וחורבן.

חיסולים זה התוכנית שלנו? מלחמות? מבצעים? מבצעים נועזים? יותר נועזים? סיכולים ממוקדים? מה? כבר חיסלנו, שוב ושוב, את בכיריהם ובכוריהם – את פתחי שקאקי, אבו-ג'יהאד, יחיא עיאש, סלאח שחאדה, אחמד יאסין, עבד אל עזיז רנטיסי, עדנאן אבו רול, אחמד ג'עברי (רשימה חלקיקית) ופשטנו בלי סוף בעורף האויב, בנחירי אפו ואף במפשעתו, מחופשים לנשים ולרופאים ולטניסאים ולתרנגולי הודו והרגנו בהם כמו ג'וקים שלוקים, ומה יצא לנו מכל זה? לא כלום. התקדמנו לאיזשהו מקום? מנענו כך את הטבח בעוטף עזה? מצבנו השתפר במשהו מכל המבצעים הנועזים והחיסולים הממוקדים? אדרבא, מצבנו הורע. הוּרה!"

עשיתם לנו נָה, נעשה לכם בָּה", זאת התוכנית שלנו. זאת התורה שלנו כולה. ואין בלתה. ואם עוד מישהו בעולם, תם או מטומטם, חשב שמדינת ישראל תהיה מוכנה לקבל אפילו קצה קצהו של פתרון, מסדרון או הסדרון שישים קץ למלחמת השמד ההדדית שאנחנו שקועים בה, שהוא פחות משליטה מוחלטת שלנו, היהודים הצודקים, "מהים עד הנהר", הרי קמה לה כנסת ישראל, לא ביבי ולא זיבי, וברוב מוחלט של כל המפלגות הציוניות היהודיות ("יש עתיד" נעדרו ו"העבודה" ברחו) והחליטה אך לפני שבוע ומחצה לשלול כל אפשרות של הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל.

"עשיתם לנו זין בעין, נעשה לכם זין בתחת", כך היה, כך הווה, וכך יהיה. עד הניצחון המוחלט, שלנו או שלהם. מי שעוד יחיה, יזכה ויראה.

29.7.24

מה יש פה לדבר? אנחנו צודקים והם רוצחים

לפני עשרה ימים הפליג בדמיונו ב"ישראל היום" בחור בשם איתי אילנאי ותאר "כך ייראה תהליך ה'דה-חמאסיזציה' של עזה" (קיצרתי מעט):

"יקראו להם 'משפטי בארי', על אף שבפועל הם לא יתקיימו בקיבוץ עצמו אלא מעט דרומה משם, בבסיס אוגדת עזה. אולם הספורט של המחנה הצבאי יוסב לבית משפט, שייראה יותר כמו היכל תיאטרון ויכלול גם יציע עיתונות גדול. יחיא סינואר, מנהיג חמאס ברצועה, לא יועמד לדין, שכן כמה חודשים קודם לכן הוא יחוסל במנהרה ברפיח. [...] נשיא בית הדין הישראלי המיוחד, שיוקם לאחר שינוי זריז בחוק יסוד: השפיטה, יהיה משפטן יהודי־אמריקני בעל שיעור קומה בינלאומי, שינהל את הדיונים בקפדנות. בזה אחר זה יוכנסו לכלוב עשוי זכוכית משוריינת הנאשמים: בכירי תנועת חמאס, ובתוך כך שרים, מפקדים בזרוע הצבאית וקומץ פקידים, אלו שלא חוסלו עדיין בידי ישראל, שכמה חודשים קודם לכן הכריזה על הקמת ממשל צבאי ברצועה [...] העדים במשפט יהיו ניצולים מהטבח במסיבת הנובה, משדרות ומאופקים ומקיבוצי הנגב המערבי [...]. גזר דינם של רוב הנאשמים יהיה אחד – מוות. לא במקרה יזכירו 'משפטי בארי' את משפטי נירנברג, שערכו בעלות הברית לפושעי המלחמה הנאצים לאחר תום מלחמת העולם השנייה. המשפטים הללו [...] היו אבן יסוד בתהליך סדור של טיהור גרמניה מהשפעה נאצית. 'דה־נאציפיקציה'. המהלך נחשב עד היום להצלחה שהעלתה את גרמניה על המסלול הדמוקרטי והפכה אותה למדינה שוחרת שלום".

כל כך הרבה הבלים יש בדברים הללו, אבל אתחיל בכך שאילנאי כבר יודע, כלומר קובע מראש, ש"גזר דינם של רוב הנאשמים יהיה אחד – מוות". אבל איזה משפט זה, אם גזר הדין של מרבית 22 הנאשמים (כמו נירנברג), הוא מוות ידוע מראש? הרי אפילו במשפט נירנברג, שבו הועמד לדין סגנו של היטלר ומפקד חיל-האוויר הנאצי, ולא "מפקד המערך הרקטי" בשכונת זייתון, נגזר דין מוות רק על 12 נאשמים והאחרים נידונו לעונשי מאסר שונים. ואתה רוצה לדון את סגן מפקד המרגמה בחאן יונס למוות?

ויש לומר שוב את הדברים כהווייתם – כל השוואה בין השואה, בה נטבחו שישה מיליון יהודים לבין הטבח, הנורא כשלעצמו, של 1500 הישראלים ב-7 באוקטובר, היא זילות נוראה, מחפירה, משפילה ומעליבה של השואה. גם השוואת החמאס לנאצים היא נלוזה, שקרית, מטומטמת ומחפירה. הנאצים הגרמנים פתחו במלחמה, שבה כבשו ושלטו בכל אירופה כמעט, ושגבתה את חייהם של 60 מיליון בני-אדם. ואילו מלחמת עזה הנוכחית החלה בטבח שביצעה תנועת החמאס הג'יהאדיסטית של הפלסטינים הנתונים תחת כיבוש ישראלי, בו נרצחו 1500 אזרחים וחיילים של מדינת ישראל, הכובשת, השליטה, מדכאת העם הפלסטיני. זה לא זהה ולא דומה ולא כלום. אדרבא, רוצים לדבר במספרים? ישראל הרגה עד עכשיו בטבח התגובה שלה בעזה כ-20 אלף ילדים, ואילו הפלסטינים הרגו בטבח בעוטף עזה 40 ילדים "בלבד".

ולמה בכלל לערוך את ההצגה של "המשפט" הזה, כדי להרוג את הנבלות? למה לא להרוג אותם כבר עכשיו, כהרגלנו, בפצצות של שישה טון שנטיל עליהם ועל נשותיהם וילדיהם ונסגור עניין בלי שיהיה צורך לבזבז כסף על שיפוץ אולם הספורט באוגדת עזה? ואם כבר משפט, למה לא להוציא את אותם להורג מיד בהיכנסם לאולם, ובכך לחסוך את הדיונים ובלבולי המוח המייגעים, שלא לדבר על שכר הטרחה העצום של עורכי-הדין?

ברור שמר אילנאי אינו איזה יהודי צמא דם, הרוצה סתם להרוג ערבים, כדי לעשות מדמם מצות כשרות לפסח. אנחנו לא כאלה. שנית, השופט יהיה משפטן יהודי-אמריקני בעל שם (גרינברג או גולדשטיין?), ויהיו כלובים מזכוכית משוריינת, לא מפלסטיק זול, של רמי לוי. וזה יהיה משפט-משפט, משפט ראווה, משפט צדק, כמו שכתוב בספרים של היהודים.

ברור שאילנאי לא רוצה סתם להרוג ערבים. בשביל זה הרי לא צריך משפט. מטרת המשפט שהוא מפנטז היא לא להרוג אותם, אלא לחנך את הפלסטינים, וכמובן גם את כל העולם (השופט היהודי-אמריקאי לא רק שידבר אנגלית, אלא יהיה גם בעל שיעור קומה של לפחות מטר שמונים) שהישראלים הם הצודקים והפלסטינים הם סתם בני זנונים.

רק דבר אחד קטן לא לקח מר אילנאי בחשבון – שבמשפט, גם כזה המתנהל על פי כללי הצדק היהודי-אמריקני הנאור, לא רק ליהודים הצודקים, אלא גם לנאשמים ולסנגוריהם ניתנת זכות הדיבור. ואולי גם להם, ולא רק לנו, יש איזה טיעון קטן? אולי פתאום יקום איזה סניגור שלהם, משפטן מוסלמי-בריטי מטר שמונים וחמש קומתו, ופתאום הוא יגיד, ועוד באנגלית אוקספורדית, נגיד משהו כמו – "שני מיליון הפלסטינים בעזה לא נולדו מהים. הם והוריהם ואבות אבותיהם נולדו וגדלו וחיו במשך מאות בשנים, עשרות של דורות, מהים עד הנהר. והם לא גירשו מכאן שום יהודי. הם הגיעו לכאן הרבה לאחר גירוש היהודים. והנה לפני כמאה שנה החלו יהודים מכל העולם לבוא לכאן ובתהליך שנמשך עשרות בשנים, וששיאו היה ב-1948, הם גירשו את הפלסטינים מאדמותיהם, הרסו את כפריהם והתיישבו בכל הארץ, מהים עד הנהר, והפכו מיליוני פלסטינים לפליטים הנתונים תחת כיבוש ומצור, כמו היהודים בגטאות, ו..." מה תעשו במקרה כזה?

לא תעשו דבר, כי אתם אפילו לא מעלים בדעתכם שישנה אפשרות שכזאת. אמנם הם האויב שלנו ובמשך כמאה שנה הם הורגים בנו קצת ואנחנו הורגים בהם הרבה, אבל בעיני רוחנו בסכסוך הזה רק לצד שלנו יש טיעון מנצח ("ארץ ישראל שייכת לעם ישראל") ולהם יש טיעון מרצח ("תשוחרר פלסטין מהים עד הנהר"). אנחנו צודקים והם רוצחים.

אם לא נעבור, אנחנו, תהליך עמוק "דה-טמטומיזציה", הרי שטמטומנו ההולך וגובר יסחוף אותנו עמוק למצולות. ואין מציל ואין מושיע. הם בחופשה עכשיו.

22.7.24

לא השתנה שום דבר. אתם עדיין לא סופרים את הערבים, אלא כגופות

מחלוקת עזה נתגלעה בין נוסעי המיניבוס המקרטע של מפלגת "הדמוקרטים" הכאילו-חדשה, שקמה על חורבות העבודה, מרצ, עוטף-עזה והגליל העליון, והכל כאן ב"הארץ".

פתח במצווה דן דרין, ב"שלוש אכזבות מיאיר גולן". ראשית, המפלגה החדשה, הוא טוען, איננה איחוד עם מרצ, שכן זו "כשלה כמפלגה פוליטית" ו"התאיידה". ומה שנכון נכון. אבל בכל זאת ציין דרין שמרצ המנוחה "הצליחה בקידום השוויון החברתי של נשים, הומוסקסואלים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים". וואלה. ומה עם ערבים? למה דרין לא מזכיר אותם כמיעוט שיש להילחם על זכויותיו? כי הם פחות מ-22 אחוזים מאוכלוסיית ישראל, לעומת הטרנסג'נדרים שמהווים למעלה מחצי אחוז מהאוכלוסייה? האם דרין כועס על מרצ שלא נלחמו על זכויות הערבים או שגם הוא, כמוה, לא אכפת לו מהם? בכל מקרה הוא לא מזכיר אותם בכלל, אז התשובה היא כנראה גם וגם.

הדבר השני שמרגיז את דרין בלהקת יאיר גולן והדמוקרטים, הוא שנציגיה לכנסת ייבחרו בפריימריז, שלדעתו, כפי שהרכב סיעת הליכוד מוכיח, זו "שיטה מעוותת ומושחתת". וגם זה נכון. אבל מה עם מקום ריאלי ולו אחד פצפון, לאזרח ערבי ברשימת "הדמוקרטים"? על זה דרין אינו מלין. אדרבא, המילה "ערבים", שלא נדע, אינה מופיעה כלל במאמרו.

החטא השלישי שמוצא דרין במפלגה המחודשת היא העמימות במצעה באשר ל"קשר עם השכנים", אך אינו מפרט מי הם ה"שכנים" העלומים הללו, וגם לא באיזו קומה הם גרים. אך לעומת זאת הוא תובע תשובות נחרצות מיאיר גולן: "האם הוא בעד סיום הכיבוש והקמת מדינה פלסטינית... ומה תפישתו בנוגע לירושלים... ומה בנוגע לגרעין האיראני?"

מיד יצא כאן חוצץ דימיטרי שומסקי כנגד דברי דרין, וקבע ש"פתרון שתי המדינות יצטרך לחכות, [כי] יש משימות דחופות יותר", והן "הדה-כהניזציה והדה-ביביזציה של מדינת ישראל", שהן "שתי פעולות פנים-יהודיות ופנים-ישראליות שתכליתן תיקון מערכתי פנים-לאומי יהודי וישראלי". אבל מדוע נוקט כאן שומסקי בכפל הלשון של "פנים יהודי וישראלי?" רק כדי לא לשתף, חס ושלום, את הערבים אזרחי ישראל, המהווים חמישית מאוכלוסייתה, בהדברת הגזענות היהודית של "הכהניסטים"? ולא רק זה, אלא ששומסקי גם קובע שלפעולות הדברת הכהניזם והביביזם אין זיקה ישירה לסוגיית "השכנים". וואלה, שומסקי, הכהניזם הוא לא נגד "השכנים?"

ולמה בכלל קורא כאן שומסקי לערבים "השכנים" במרכאות? האם "השכנים" הוא כינויים של הערבים בפי "הדמוקרטים" הנאורים, להבדיל יעני מ"הבני-דודים" שהוא כינוים בפי "הכהניסטים" הנוראים?

והנה מתברר לפתע, שבעניין הזה של "השכנים", "הבני-דודים", כלומר הערבים, אין שום מחלוקות בין שני "הדמוקרטים", שמבחינה זו הם אכן ממשיכי דרכו ושומרי גחלתו של "השמאל הציוני" לדורותיו – הם לא סופרים את הערבים, אלא כגופות. וראוי אפוא שהמפלגה החדשה תיקרא "הדמוקרטים היהודים" כמשקל נגד ל"עוצמה יהודית".

ואיך בדיוק תפילו ותמגרו ותחרבשו את הביביזם והכהניזם? שהרי בלי שיתוף הערבים, האזרחים ומפלגותיהם, בתהליך הדבר בלתי אפשרי. ובשביל להבין את זה לא צריך להיות גאון, צריך רק מחשבון. מפלגות "האופוזיציה" לא יכולות ולא יוכלו גם לאחר הבחירות, אם וכאשר תתקיימנה, להקים ממשלה בלי הערבים. אלא שאותם אינכם סופרים ולא מחשיבים, ולכן תיאלצו, מסכנים, להקים ממשלה עם "הציונות הדתית", למשל, נכון? ככה תמגרו את הכהניזם?

אבל, ממשיך שומסקי בשלו ומתריס מול דרין, שהנה בהסכם האיחוד בין העבודה למרצ נאמר במפורש שהמפלגה המאוחדת תחתור "לפתרון הסכסוך על בסיס שתי מדינות לשני עמים". וזה יפה מאוד, לא? לא. ממש לא. כי גם נתניהו אמר בדיוק את אותם דברים בנאום בר אילן המפורסם שלו. נו, אז מה? תפוח אדמה.

יתר על כן. ביום חמישי קיבלה הכנסת החלטה – חסרת כל משמעות לבד מתמיכה בעמדתו של ראש הממשלה נתניהו – השוללת אפשרות של הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל. לבד מסיעות הקואליציה, ובהם "הכהניסטים", תמכו בהצעה גם סיעות "האופוזיציה" הימין הממלכתי (סער), המחנה הממלכתי (גנץ) וישראל ביתנו (ליברמן), שאיתן מתעתדים "הדמוקרטים" החדשים להקים קואליציה שתמגר את הביביזם והכהניזם.

אה, כן, ועוד דבר קטן – וכיצד הצביעו הח"כים של "העבודה", עמודי התווך של מפלגת "הדמוקרטים" החדשה, על הצעת ההחלטה הזו? הם לא הצביעו. הם ברחו מהאולם.

כך שמי שתולים זרזיף של תקווה במפלגה "החדשה" יתרסקו מהר מאוד ביחד איתה.

15.7.24

אלוהים ציוונו, כדור הארץ שטוח, החיסונים הם זיהומים - זה הכל אותו טירלול

הפעם זה יהיה מאמר קצת חידתי. אני אביא בפניכם פוסטים, לאו דווקא לפי סדר הופעתם, שהעלתה דמות עלומה בעמוד הפייסבוק שלה. תחילה לא אחשוף את שמה, ורק לקראת סוף המאמר אגלה לכם במי מדובר וגם מה יש לי לומר. אז הנה, מתחילים:

ב-14 באפריל השנה העלתה הדמות תמונות של חלקי הטילים ששוגרו מאיראן ונפלו כאן, וכך כתבה: "הטיל הזה הגיע מאיראן בדיוק כמו שנחתו על הירח. קומדיה דל חארטה. הסחת דעת לרצח האכזרי והמתועב על ידי בני עוולה של רועה הצאן הצדיק בנימין בן ה-14 השם יקום דמו, לחטופים ולהידוק שליטה על ידי הפחדה. הניסיונות הפאטתיים להנדסת תודעה שקופים על מלא. אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף. תהילים מג".

ב-7 במאי, כדי ללמד בינה את אלו שתהו על קביעתה שכדור הארץ שטוח, היא שלחה אותנו לצפות בשני סרטים בני שעה – באנגלית אמריקאית כמובן – לֶבֶל ולֶבֶל 1, שמכילים בתוכם את כל תיאוריות הקונספירציה שנולדו אי-פעם עלי אדמות – "מעולם לא היה ניסוי אחד שמוכיח שהארץ נמצאת בתנועה", אומר שם אחר המרואיינים. והאדם כמובן לא נחת על הירח, התמונות שכאילו מראות זאת צולמו בבריכה עם שחקנים. ו"הירח אינו חתיכת סלע, אלא פלזמה קוסמית". ו"הגלובוס הכדורי המסתובב הוא ההונאה הכי גדולה". ואין דבר כזה "כוח משיכה". והאבולוציה היא הבל. ועוד ועוד דברי איוולת, הבל וזבל.

ב-30 בינואר פרסמה האישה הזאת תמונה של השדרן דני קושמרו וכתבה עליו כך: "דני גושחארו, יחצן שקפים, דוגמגיש של שקרים. כל מה שמטמבל, הפוך גוטה הפוך. חבר רומני אמר: משמעות שמו חלום בלהות. איש חכם אמר: אין כוח בעולם שמסוגל לעצור אמת שזמנה הגיע – הרב מאיר כהנא, הי"ד".

ב-21 בספטמבר אשתקד, לקראת מלאות 50 שנה ליום כיפור, העלתה שאלות: "האם המלחמה תוכננה ויוזמה? האם עוד מלחמת דילול אוכלוסייה? האם עוד קרבות, הקרבות על מזבח הלטאות?" ואם אתם תוהים מי הם "אנשי הלטאה" הללו, השולטים בעולם (ולמה אלוהים שלנו מרשה להם את זה, אגב?) אז שאלו את יאיר נתניהו, שגם הוא מאשים אותם לפעמים, או תעשו גוגל. ויש גם האומרים שהלטאות השליטים הם בעצם היהודים.

וכמובן שהיא גם מתנגדת לכל החיסונים – לא רק לקורונה, גם לשעלת – שהרי הם כולם מזימה של התאגידים להשתלט על העולם, לדלל את האוכלוסייה, ואלוהים יודע מה עוד.

האישה הזאת, כתביה מוכיחים זאת בבירור, לא לגמרי אפויה והזויה ברמות. אולי התוודעתם אליה בתקשורת לאחרונה. שמה אריאלה דניאלס מילר, ולפני כשבועיים היא שכלה את בנה רואי במלחמת עזה, ונתפרסמה בהספד שנשאה על קברו, המשקף היטב את השקפת עולמה במלואה:

"בני האהוב והיקר רואי מסר נשמתו לבורא עולם. רואי שלי הגיבור בחר במסלול פיקודי. רואי פיקד כמ"מ בפלוגת תומר בגדוד רותם גבעתי. חיילי הפלוגה מבתים דתיים. הם נכנסו לעזה בשירת אני מאמין. חייליו כמו מרבית הלוחמים, דתיים וחילוניים כאחד, עונדים פאצ'ים של בית המקדש והמשיח, ובכך מכניסים את רוח הקודש לעזה הטמאה ומטהרים אותה. אנחנו מצויים כעת כעם במסע יציאה ממצרים, בדיוק כפי שניתן היה להיכנס לארץ ישראל ביציאת מצרים ב-11 יום, והמסע ארך 40 שנה, כך המסע שלנו ברצועה הקטנה הזדונית השטנית. זאת מערכה המנוהלת רק על ידי בורא עולם בשביל שנתאחד בתוכנו! נהיה בערבות הדדית האחד עם השני, ונחזק אמונה בבורא עולם שאין עוד מלבדו. חרדים חילונים דתיים אנחנו כאן חולקים יחד את אדמת ארץ ישראל אדמה השייכת לנו כחלק מהארץ המובטחת ועזה הינה חלק בלתי נפרד ממנה. אנחנו לא עם כובש, אנחנו חוזרים הביתה. חוזרים למקורות בכל המובנים. אנחנו עם חזק רוחנית, ואנחנו אור לגויים כי בחרנו להיות כך. זו משימה שעלינו לעמוד בה. עלינו ללמוד מהחיילים הטהורים מהי אחדות, שותפות גורל ואמונה עזה בבורא עולם... השם נתן השם לקח יהי שם השם מבורך. אנחנו בפעמי גאולה והכניסו חזק לתודעה – בכל שולט אלוהים. באחדות ובאמונה מנצחים. אמא של סרן רואי מילר – גאה בך, זכיתי".

ואת דבריה המשיחיים והקנאים הללו מביאים ראשי ובכירי ואתרי הציונות הדתית כדברי מופת, כדבר אלוהים חיים, כאורים וכתומים שצריכים להוליך את המחנה, שלהם, שכמובן מוליך אחריו גם את המחנה שלנו, של כולנו.

וגם מעל דפים אלה, במאמר שכותרתו "רב האור על החושך: הלוואי ונהיה ראויים לבנים כמו רואי מילר", שבח והלל ישראל הראל, מהאבות המייסדים של כת המתנחלים, את דברי ההספד הללו של האם השכולה, אם כי עשה זאת בדרך לא ממש ישרה, וציטט מדבריה רק את הדברים שחשב שיהיו נוחים ונעימים לקוראי הארץ לקבל ולעכל (אבל, כפי שכבר אמר כבר ראש הממשלה יצחק שמיר בשעתו, "למען ארץ ישראל מותר לשקר") כך – "הם נכנסו לעזה בשירת 'אני מאמין'... דתיים וחילוניים כאחד... זו מערכה בשביל שנתאחד ונהיה ערבים זה לזה... עלינו ללמוד מהחיילים הטהורים מהי אחדות, שותפות גורל... באחדות ואמונה מנצחים", כשהוא מסתיר מקוראיו את ענייני הטומאה והטהרה ובית המקדש, ואז סיכם את מאמרו בשורת המחץ "הלוואי שנהיה ראויים לבנים ולאימהות שכאלה". על כל הדברים שאמרה, כמובן, לא רק על הדברים שציטט.

ואם אתם לא מבינים ש"אלוהים ציוונו" ו"כדור הארץ שטוח" ו"החיסונים הם מזימה" זה הכל אותו טרלול, ואתם מאפשרים לכת המתנחלים המטורללת המטורפת להוליך אותנו, כפי שאכן קורה עכשיו, לאובדן ולחורבן, אז תסלחו לי, לא הם המטורללים פה, כי אם אנחנו.

8.7.24

אל תשגו באשליות. ישראל לא תשתקם

אפתח הפעם, שלא כהרגלי, בסיפור אישי סתמי. לפני כחודש המכונית הישנה אך האהובה שלי שבקה חיים. הלך המנוע. ומאחר שהתקנת מנוע חדש היתה אמורה לעלות יותר משוויה, החלטתי להיפרד ממנה ומכרתי אותה לפירוק, לגריטה, במחיר הזעום שהציע לי המוכר הממולח ממני בסחר בגרוטאות.

בהזדמנות חגיגית זו, החלטתי גם שלא לקנות מכונית אחרת, ולהסתפק בשארית חיי בהתניידות בהליכה (זה גם בריא), בתחבורה ציבורית (אני כבר בגיל שלא משלמים) ופה ושם – כמו למשל במאה הימים שבהם אין בישראל, המדינה הנחשלת בעולם בתחום הזה, תחבורה ציבורית – גם במוניות. כך אני גם מקווה, זה עוד בבדיקה, לחסוך בכל חודש בערך מה שאני משתכר כאן בכתיבת מאמרי השבועיים, מה שאולי יאפשר לי להפסיק לכתוב לכם את מה שאתם לא רוצים לקרוא (עוד נראה).

אבל זה לא הסיפור. הסיפור הוא שלפי החוק, לבד מזה שמכרתי את המכונית לסוחר מורשה, שהתחייב בהסכם בינינו שהמכונית נמכרה לו "לפירוק בלבד" וגם להשמיד את לוחיות הזיהוי שלה, כנדרש בחוק, וגם ביטלתי את המשך תשלומי הביטוחים, התברר לי שאני גם מחויב להודיע למשרד הרישוי על ביטול הבעלות שלי על המכונית, מאחר שהועברה לפירוק, ואולי גם, לא תאמינו, לקבל החזר של כ-200 שקלים על שארית התשלום מרישיון הרכב שלי שפקע טרם זמנו.

יפה. אז צלצלתי למוקד השירות וביקשתי להודיע על כך, וגם להעביר להם, באינטרנט, חשבתי לתומי, את כל המסמכים הנדרשים, כרשום באתרם, ובכך לסגור עניין. אבל לא. אצלם אי אפשר לעשות את זה ככה. "אתה חייב לבוא בעצמך עם כל המסמכים למשרד הרישוי", אמר לי המוקדן. טוב, אם אין ברירה, אז אין ברירה. נכנסתי אפוא לאתר משרד הרישוי לארגן לעצמי תור. אז קודם כל בעיר מגורי, תל-אביב, אולי בגלל שהיא דלת אוכלוסין או שאין בה מספיק מצביעי ליכוד, אין סניף של משרד הרישוי. הכי קרוב זה ברמת-גן. אבל התור הכי קרוב שם היה רק כעבור חודש. הזמנתי, אבל חזרתי למוקד ושאלתי "מה, חודש אני צריך לחכות כדי להודיע לכם שהורדתי את המכונית מהכביש? זה לא הגיוני". "ככה זה", הוא אמר לי, "אתה רוצה שאני אבדוק לך בעיר אחרת?". צחקתי, "מה שאני אגע לחדרה או לדימונה בשביל זה ואחסוך שבועיים?".

בקיצור, ביום ובמועד שנקבע לי, ביום רביעי האחרון, התייצבתי במשרד הרישוי ברמת-גן, והנה בתור מחכים, יושבים, כמה עשרות אנשים, משהו בין ארבעים לחמישים, ומתוך שש העמדות שם רק עמדה אחת מאוישת ופעילה. ככה. אז חיכיתי כחצי שעה בסבלנות, אבל אז הבנתי שנגזר עלי עכשיו לחכות כאן בתור לפחות עוד שעתיים, אחרי שהזמנתי תור לפני חודש. והתחרפנתי. הלכתי לפקידה ואמרתי לה "למה יש פה רק פקידה אחת? מה, לא ידעתם שיבואו כל האנשים שהזמנתם להיום? זה הפתיע אתכם או מה?" היא משכה בכתפיה. צעקתי עליה, מסכנה, היא לא אשמה, וגם קיללתי, בעוונותיי. ובסוף לקחתי את המסמכים שהבאתי, כתבתי עליהם את שמי ומספר תעודת הזהות והטלפון שלי ונתתי לה את זה עם מספר התור שלי ואמרתי לה "כשיגיע התור שלי, תטפלי בבקשה בענייני" והלכתי. הם בטח לא יטפלו בזה. אבל בזין שלי.

והכי מדהים הוא שרק אני, זקן אשכנזי יעני פריווילגי, יצאתי שם מכליי וצעקתי וקיללתי. וכל שאר האנשים ישבו נכלמים ושתקו כדגים מלוחים. ואז אני רואה שכל קהל הממתינים שם הם אנשים קשי-יום, פועלים, נשים, זקנים, נכים – אלו האנשים שהליכוד וש"ס הזבלות הבטיחו לדאוג להם. אבל מה שכן, בכניסה עומדים חמישה אנשי ביטחון ובודקים שחס וחלילה איזה זקן לא ייכנס לשם עם מקל הליכה מלא בחומר נפץ. פקידה אחת, חמישים מוזמנים אומללים וחמישה אנשי ביטחון. אני בוכה עכשיו, כשאני כותב את זה. טפו עליכם.

ושלא תגידו לי עכשיו "זה מירי רגב". זה כל הממשלה הזאת. זו חבורה של נפלים חדלי-אישים, כולל ראש-הממשלה, שלא יכולים לנהל קיוסק שמוכרים בו יותר משלושה מוצרים שונים. באמת, אין טמטום כושל רקוב ומושחת כזה בכל העולם. ככה.

כך שאם אתם חושבים שהאנשים האלו, הממשלה הזאת, תצליח לסיים את המלחמה שהם מנהלים, (חחח עלק מנהלים) עכשיו, באיזשהו הסדר שיבטיח לנו שקט כלשהו, ושהם, אלו שלא מסוגלים לנהל אפילו תור, יצליחו לשקם את עוטף עזה ואת הגליל ההרוסים, אתם לא יודעים איפה אתם חיים. זה לא יקרה, לא בשנים הקרובות, לא בעשרות השנים הקרובות ולא בכלל.

ואם אתה תולים תקוות, ולו קלושות, באלו שיחליפו אותם, אולי, אז גם זוהי סתם אשליה.ונתחיל בכך שמנהיג האלטרנטיבה לכאורה, בני גנץ, האמור להפיל את נתניהו, לרשת אותו ולנפץ את מורשת ההרס ורקב שהאיש בנה כאן במשך שנות דור, שירת רוב חייו הפוליטיים, גם כרמטכ"ל אגב, כעושה דברו וכלבלבו של ביבי. אז מי שהיה כל ימיו זנב מכשכש ומקשקש, יהפוך פתאום לדרקון רושף-אש שיוציא אותנו מהאפלה אל האור?

ובכלל, הביטו בקוראי התיגר למיניהם – הרי הם עלובים מעולב. מי יציל אותנו. בנט, שמאמין שארץ-ישראל שייכת רק לעם ישראל? מי? גדעון סער ולהקת הנמושות שלו? מי? מפלגת היוסים (כהן, לוי, בניון ואבוקסיס) הכושלים? והרי אפילו הקיצוני השמאלי שבין מנהיגי הימין היעני ליברלי (כלפי להט"בצ'יקים, אבל לא כלפי ערבצ'יקים) הללו, יאיר לפיד, אומר שלא ניתן, כלומר שהוא לא רוצה, להקים ממשלה עם ערבים.

אז הם יקימו ממשלה או עם החרדים או עם הציונות הדתית. כך שהכול יישאר בעצם אותו דבר, עם אותו רהב גזעני ואותו רקב שלטוני, אלא שבמקום שמפניה ורודה הם ישתו ויסקי ענברי. נו, אז מה?

1.7.24

חתונת הדמים. על זה אנחנו נלחמים

אם תפשפשו בזיכרון האינטרנט שלכם עשרה ימים לאחור ליום חמישי, ה-20 ליוני, תראו שהיה זה עוד אחד מהימים הכואבים הרבים במלחמת הטבח הנמשכת בעוטף ובעזה, היום בו נהרגו בניהם של הדעתנית החרדית ללי דרעי, ויותר מכך של המדליסט האולימפי אורן סמדג'ה. למה יותר מכך? כי מותו של עומר סמדג'ה היה משמעותי לחיי האומה ולרוחה, כדי כך שראש הממשלה – שלא כל כך שם על אלפי משפחות הנטבחים, החטופים והחללים אחרים – טרח לבוא, בכבודו ובעצמו ועם שלל מצלמותיו, לביתם של הוריו לנחמם באבלם ולעודד את עצמו להמשיך במלחמה.

אלא שבערבו של אותו יום דמים קשה, התרחש אירוע לא פחות חשוב בתולדות האומה, שהוסתר או מודר מצרכני התקשורת "הרגילה", אך זכה להדים, עצומים ובהחלט נלהבים, רק במדורים "הצדדיים" של הרכילות והידוענים. המיליונר הידוען מהכדורגל והנדל"ן, עמוס לוזון, השיא את בנו הכדורגלן (וואו!) עומרי לבח"ל, המעצבת (ווי!) לירון באשי, בביתן מספר1 בגני התערוכה, זה שנערך בו האירוויזיון, בהשתתפות 1200 אורחים, בטקס-מסיבת חתונה שעלותה הוערכה בכשישה מיליוני שקלים (ווה-ווה-ווי-ווה!).

"ביתן 1 הפך לאגדה עם העיצוב המושקע והמטורף ביותר שתוכלו לחלום עליו", התלהבו בספורט 1, מקבוצת מעריב, "כל כך מפואר, כשכאימא של החתן נכנסה, היא בעצמה היתה המומה". בוואלה סלבס נכתב שזה היה "עיצוב שלא יבייש חתונה של סינדרלה". ואחותו של החתן, המעצבת אור לוזון, הידוע בכינויה אור לו, "החליפה לא פחות משלוש שמלות במהלך האירוע", על כך דיווח אתר Fashion Forward מקבוצת מאקו/ערוץ 12, וסיכם בצהלה ובגאווה, ש"כזה עוד לא היה לנו". אור לו עצמה, רק שתדעו לכם, סיכמה, גם על כך דיווח אתר ספורט 1, שזה היה "האירוע הכי טוב שהייתי בו בחיים".

הכלה בשמלה השנייה. צילום מהאינסגטרם של המעצבת, אחות החתן

ועכשיו לפרטים, שהרי שם נמצא אלוהים. אז הנה לכם מה שהיה שם, הכל מפי הגבורה של גיא פינס בתוכנית "חדשות התרבות" הלילית שלו: 6,000 מטרים (כלומר שישה קילומטרים), של בד פשתן שנתפרו במשך חודש לווילונות מעוצבים; 2,000 מטרים, (כלומר שני קילומטרים), של ניאונים ומאה מון-לייטים אדומים (שאין לי מושג מה זה) ליצירת תאורת אווירה; 20 אלף ורדים שנקטפו ועוד 3,000 הורטנזיות, הפרח הזה שאין בארץ בשוטף, הוטסו מיוחד מהולנד, ושנשמרו בשתי משאיות קירור (ממקורות אחרים נמסר שהיו גם אלף סחלבים); וארבעים שוזרות עבדו שלושה ימים כדי ליצור זרים של 150 פרחים בכל שולחן; ועוד אלף פרחים נשזרו על החופה בגובה שישה מטרים; 2400 מטרים (כמעט 2.5 קילומטרים) של שטיחים נפרשו וגם 6,000 נרות. 500 אנשי צוות עבדו על האירוע, וכמאתיים מלצרים ושבעים ברמנים שאמורים למלא כל בקשה.

בחתונה, כתבו באתר אייס, "לקחו חלק הזמרים הגדולים ביותר במדינה" – נתן גושן, ישי ריבו, ליאור נרקיס, עומר אדם ושרק. ובין 1,200 האורחים היו דוד פתאל, ירדן שועה, שינו זוארץ, אלונה ברקת, אלי פפושדו, אדל בספלוב, משה כחלון, ברק אברמוב, בר רפאלי, יעל שלביה, מנור סלומון ומיקי בוגנים, שעל פי ספורט 1 "שרפו את הרחבה (לא הובהר אם מדובר ברחבת ה-16 או ברחבת הריקודים) עד 5:00 בבוקר".

עכשיו תגידו "אבל זה עניין פרטי. וזה הכסף שלו. וזכותו לעשות בו מה שבא לו. והתאריך נקבע מראש והם לא יכלו לדעת שבאותו יום ימותו חיילים", ואני אגיד לכם "אבל רבאכ, אנחנו כבר כמעט שנה בתוך מלחמה וטבח, וחיילים מתים ואלפי ילדים נהרגים, והלך הגליל, ועוד יש חטופים וחטופות בעזה, במנהרות".

אבל לא, אני אגיד לכם משהו אחר. עמוס לוזון, זמריו ואורחיו הם ישראל. לא אהוד ברק, תמיר פרדו, אהרון צ'חנובר ודוד גרוסמן – שכתבו בניו-יורק טיימס שנתניהו לא מייצג את העם – הם שמייצגים את העם, כי אם דווקא בנימין נתניהו, וישראל כ"ץ, ואריה דרעי, ושלמה קרעי, ומירי רגב, ובצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר ויצחק גולדקונפף ועמוס לוזון, ואדל בספלוב ומיקי בוגנים. זה העם שלנו, והמדינה שלנו מעוצבת בצלמם ובדמותם, ועל קיומה וקימומה אנחנו נלחמים.

ואם בניכם ימשיכו וימותו במלחמת עזה לעזאזל המפוארת, ש"כזו עוד לא הייתה לנו", תבררו, אולי נשארו באיזה מחסן כמה פרחים משומשים שהוטסו מהולנד, לפזר על קבריהם. עם ישראל חי!