כאמור, פה הגעתם לכל מיני הגיגים לא-סדורים שלי על ספרים וספרות. אם אתם רוצים לקרוא על ומתוך ספרים שכתבתי, מכל מיני מינים, לחצו פה  >>> ספרים של קובי ניב

הביוגרפיה של ליאונרד כהן מצויינת

התחלתי לקרוא (אני בעמוד 75) את הביוגרפיה שכתבה סילבי סימונס "החיים של ליאונרד כהן". השם בעברית קצת מאעפן, אבל הספר נפלא, כתוב נהדר, מורכב, מצייר תמונה ברורה, מפורט אבל ממש לא טרחני, ובעיקר מרגש. מומלץ בחום.

מילים ראשונות על "לפייס את היטלר" הנפלא

סיימתי זה עתה לקרוא את ספרו הנפלא של טים בוברי "לפייס את היטלר" (עם עובד-אופקים) העוסק בניסיונות הבלתי נלאים לפיוסו של היטלר, גם אחרי הפרתו של "הסכם מינכן" הידוע לשימצה, וממש עד הפלישה לפולין, על ידי ראש ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברלין, שזכה לכל אורך הדרך הזו בתמיכה עצומה של הפרלמנט הבריטי, ועוד ארחיב על הספר בהזדמנות. כאן אני רוצה רק להזכיר דבר אחד. איך חגגו תושבי וינה את האנשלוס (הסיפוח) כלומר את כיבוש ארצם עלי ידי הצבא הנאצי. הם הוציאו לרחובות את מאתיים אלפי יהודי וינה והכריחו אותם, שמחים וצוהלים, לקרצף על ברכיהם (ראו בתמונה מתוך הספר) את הרחובות והמדרכות והמכונית בעיר. בארבעת החודשים הראשונים של האנשלוס, מספר הספר, דבר שהתפרסם בזמן אמת בעיתונות הבריטים, התאבדו 7,000 מיהודי וינה. [המשך יבוא].

"הטרור הפלסטיני היכה באזרחי ישראל עוד לפני הקמת המדינה"

ברוב עוונותי רכשתי, שזה לא נורא, את ספרו של רועי שרון, שהוא כתב של משהו באיזה ערוץ, "ואינקמה (זה מתנ"ך) - סיפורו של הטרור היהודי",  ואף קראתי, שזה כבר בעיה, ועד תום (כי לא יכולתי להאמין שייתכן שדבר ההבל הזה נכרך לספר, ואולי בכל זאת יהיה בזה איזה משהו, אבל לא), ואגיד בקיצור כך - 1. הספר כתוב בעילגות עילאית. 2. הספר מלא כרימון רסס טעויות לרוב בכל תחום. 3. אין בספר שום דבר חדש, לבד מהעובדה, החשובה, ש-א', הקטין מפרשת שריפת המשפחה בכפר דומא, הוא כבר לא קטין, לא דתי ולא בארץ - ותודו שלא ידעתם את זה. 4. וזה העיקר, כמובן - סיפורו של הטרור היהודי מנותק מכל הקשר היסטורי (נכבה? כיבוש? מפעל ההתנחלות? לא דובים ולא נעליים), ועוסק בטרור היהודי, כמין איזה גיבנת שצמחה לנו על הגב בגלל הטרור הערבי. ולשם הדגמה של הטימטום, הנה משפט, שסימנתי בקו, מתוך הספר. ואם אתם לא מבינים מה לא בסדר במשפט הזה, אז תרכשו ותקראו את הספר, והנאתכם מובטחת עד לקצה הלבן של התחת.

למי שאוהבים [לקרוא על] מלחמות

יהתחלתי לקרוא את הספר "וייטנאם" מאת אחד, מקס הייסטינגס, ובינתיים הוא מצוין, ומצאתי בו משפט חכם, שאמר אחד, ג'ורג' אורוול - "הדרך המהירה ביותר לסיים מלחמה היא להפסיד בה". יאללה, רק שמחות, בריאות ואושר. ודובדבנים. 

"אני הבוחש בחרא" 

"זה התפקיד שלי: לבחוש בחרא. זה לא מוצא חן בעיני אף אחד. לא סותמים את האף כשעוברת משאית האשפה? לא מסתירים את פחי הזבל מאחור? לא מתעלמים ממנקי הרחובות, מהקברנים, מפועלי הביוב? לא נגעלים ששומעים את המילה "פגר"? מאותה סיבה גם לא מחייכים אלי. מסתכלים הצידה כשרואים אותי. אני הבוחש בחרא. וזה לא שאני מנסה למצוא משהו בתוך החרא. בדרך-כלל אני לא מוצא שום דבר. אני לא יכול להגיד לכם "היי, תיראו, מצאתי יהלום בתוך החרא. או מצאתי רעיון טוב בתוך החרא, או מצאתי משהו יפה". זה לא המצב. אני לא מחפש שום דבר ולא מוצא שום דבר. לכן אני לא יכול להוכיח שאני טיפוס מעשי ומועיל לחברה."  - - - פדרו חואן גוטיירס, הטרילוגיה המלוכלכת של הבאנה, תרגם מספרדית: משה רון. הוצאת עם עובד, 2005, עמוד 123.

ערימת ענק טרחנית של אשפה בלתי מעובדת

אני אוהב, מאוד אפילו, לקרוא ספרי היסטוריה, טובים, ויש כאלו. בעיקר אני אוהב לקרוא על שתי תקופות לא רחוקות כל כך - מלחמת העולם השנייה והשואה, ומלחמת יום כיפור, לא על המלחמה עצמה, אלא על התקופה שקדמה לה ומה שהביא אליה. לפיכך מה שמחתי לגלות בחנות הספרים את ספרו של פרופסור יואב גלבר "רהב" על "דרכה של ישראל אל מלחמת יום הכיפורים". אך אללי.

 איזה ספר נורא. זוועת אלוהים. כל כולו רצף עצום, ערימות, ערימות, של "עובדות" רכילותיות, שאין בהן שם הבחנה בין עיקר לטפל, שכול כולן נראות כך - "קיסינג'ר נפגש עם איסמעיל שאמר לו שסאדאת אמר לשזלי בניגוד למה שאמר לפאוזי, שמצידו הכחיש שבכלל שמע זאת, שמצרים תסכים לחדש את יוזמת יארינג בתחילת אוקטובר או ראשית נובמבר בתנאי שישראל תגיד לרוג'רס, בתוך שבועיים וחצי, שהיא תהיה מוכנה לסגת, מבלי להבהיר לאן, זאת בתנאי שהמצרים יסכימו להזיז את הטילים, דבר שהם לא יסכימו לו לעולם, ואז הנשיא ניקסון זימן אליו את רבין ואמר לו  שיגיד לגולדה שאם דיין יאמר בפומבי מה שאמר יריב לבר-לב בוועדת החוץ והביטחון, למרות שאבא אבן הסתייג, אז הוא יורה ליארינג להגיד לסיסקו שידווח לאיסמעיל שיאמר לסגנו שיגיד לאחותו חאדיג'ה ש..." וככה זה נמשך בלי סוף. ואתה מדלג 30 עמודים וזה שוב אותו דבר ועוד 50 עמוד ואותו דבר ועוד 100 ואותו דבר. די אלוהים. הצילו! נכנעתי. יאללה, שהמצרים יחצו כבר את התעלה ונגמור עם זה.

עכבר נהדר

בלי להיכנס לוויכוח המתלקח עכשיו בארה"ב, שאיני בקי וגם לא רוצה להתבקיין בו, "עכבר" (מאוס) של ארט ספיגלמן, שתורגם לעברית ב-1990 בידי יעקב רוטבליט, הוא אחד מהספרים הכואבים, המדוייקים והמופלאים ביותר שנכתבו על השואה.

מה איכפת לסיפור?

קורא, ליתר דיוק - מתחיל לקרוא, ספרים אין-קץ, מכל מיני סוגים ושנים, ורק במעט מאוד מהם מגיע על הסוף; וזאת מרוב שיעמום, בנאליה, ארכנות, טרחנות, התייפיפות, טיפשות, לא חסר ברוך השם סיבות להפסיק לקרוא. אבל לפעמים קורים ניסים. קורא עכשיו, ונהנה להפליא, את הספר המקבץ את המאמרים האישיים, נקרא לזה כך, "אל תשאלי אותי יותר," של נטליה גינצבורג האיטלקיה המנוחה, שלא הייתה יהודיה על פי ההלכה, טפו-טפו, שתתבייש לה, אבל מאוד יהודיה בכתיבתה החכמה, הצנועה והמבריקה, להבדיל מהכותבים הישראלים, היהודים על פי ההלכה (וההכללה) היהירים, המתייפפים, המזייפים והמייגעים. והנה לכם פיסקה שנטלתי לעצמי ממנה, מתוך המאמר "ביקורת ספרות":

"לדעתי, לסופר אסור אף פעם לסבול יתר על המידה מביקורת שלילית או מהתעלמות מיצירתו. ייחוס חשיבות עצומה ומהותית להתקבלות יצירתנו חושף בנו חוסר אהבה כלפיה. אם אנו אוהבים אותה, ואנו אוהבים אותה, עלינו לדעת שכל קורותיה, דרכה וגורלה, האהדה וחוסר ההבנה שהיא עשויה להיתקל בהם - לכל אלה יש רק חשיבות ארעית, כמו שאין זה חשוב כל כך לנהר או לענן על פני אלו ארצות ועצים הם חולפים בדרכם".

לִימוֹן מוֹסִיף הָמוֹן וְאָלֶכְּסַנְדֶּר הֵמוֹן גָּאוֹן

מצרף פה בצילומים, סיפור קצרצר נפלא בעיני, "האקורדיון", בשישה עמודים קטנים, של אלכסנדר המון, מתוך ספרו "שאלת ברונו" (עם עובד, 2001) שהעליתי בחכתי מתוך ספריית הרחוב השכונתית שלנו, שמלאה באוצרות ומטעמים. אז הנה:

ואני לא יכול כאן, אי אפשר בלי השיר "האקורדיון" של המלחין היווני הגאון מאנוס לואיזוס (שתוכלו לקרוא עליו בספרי 'שיתוק ילדים'), זכר צדיק לברכה, כאן בביצוע חי של חאריס אלקסיו, שיר שנכתב לכאורה כמחאה נגד הכיבוש הנאצי של יוון בשנות ה-40 של המאה הקודמת, אך למעשה נכתב, וכל יווני, חוץ מהקולונלים של החונטה, הבין זאת, נגד הדיקטטורה הצבאית בשנות ה-70, שיר המסתיים בשורה, שכל הקהל שר תמיד בזעקה גדולה, "הפאשיזם לא יעבור".

בשבח ספריות הרחוב השכונתיות

פעם, כשהייתי צעיר ויהיר (זה בא קומפלט) אמרתי לאיזה פרסומאי "אני, פרסומות לא משפיעות עלי בכלל". הוא חייך מתחת לשפם שלא היה לו ואמר לי "באמת?! תבדוק את ארונית תכשירי הגילוח והבישום שלך, ואני מתערב איתך על מה שאתה רוצה שמה שיש לך שם זה מוצרים עם תקציבי הפרסום הכי גדולים בשוק. זה מחקרי. זה בדוק". והוא, כמובן, צדק. ולמה נזכרתי בזה פתאום? כי ככה זה גם עם ספרים. הספרים שאתם קוראים זה הספרים עם תקציבי הפרסום או השיווק הגדולים - שמדברים עליהם בטלוויזיה, שכותבים עליהם בעיתונים, ששמים אותם על שולחנות המבצעים בחנויות הרשתות הגדולות (אם זה לא ספרים שלהם או שלא משלמים להם עבור כך, הם בכלל לא מחזיקים את הספרים הללו בחנויות שלהם או במקרה הטוב מחביאים אותם מתחת לשולחנות מאחורי ישבני הקופאיות).

ספרים שליקטתי משם לאחרונה. יותר טוב מכל חנות ספרים בקניון ומכל ספרייה במתנ"ס. קרוב לבית, נגיש 24/7, בחינם, ללא כרטיס מועדון, בלי שום שאלות ונטול בירוקרטיה. הללויה! 

לכן, מה יפים ונאים הם ספריות הרחוב השכונתיות המוקמות בחצות הערים, שכל הכללים המחורבנים הללו לא חלים בהם. שאנשים שמים ולוקחים שם ספרים לא בגלל שדיברו עליהם בטלוויזיה או כתבו עליהם במוסף ספרים כלשהו או של סופרים שמחרטטים עליהם בחוגי הספרות, או שמישהו שילם להם על זה. אין שם שום כללים. וזה גם בכל לא עולה כסף. וזה גם לא רק ספרים חדשים, רבי-מכר עונתיים ו"מטלטלים" למיניהם (ככל שתקציב השיווק והפרסום גדול יותר, ככה כמובן הספר כאילו יותר "מטלטל")

מה זה צריך להיות החרא הזה?

איזו אישה (בלי שמות) העלתה בפייסבוק תשפוכת תשבוחות על ספרו החדש של ניר ברעם, וכדי להוכיח לנו את תוקף תשבוחותיה, גם הוסיפה צילום (לא הכי מוצלח וגם חתוך) של שני עמודים מהספר כדוגמה. אז קראתי בדפים המצולמים, ואמרתי לעצמי - אלוהים, זה ספרות, החרא הזה? מי כותב כך? מה זה? ובאיזה שפה זה? 

אז חוץ מהצילום, הנה גם כמה משפטים שדליתי מתוכם:

יונתן עשה דאבל עם זוג חמישיות מול 6 לב אדום של הדילר. אולי ההימור הקל ביותר בבלק ג'ק. הוא קיבל 4 וסינן קללה. הדילר קיבל 3 ואחר כך עוד 3 ועוד אחד. הוא עמד על 15. 

הוא סינן בעברית, "תישרף כבר, נודניק". 

הדילר חייך, המתין רגע ומשך 5 לב אדום. הוא בהה רגע בקלפים מולו ובז'טונים בשווי שבעים פאונד והביט בשנאה בדילר מקורזל השיער. איש אבטחה בחליפה שחורה נתן בו מבט [חסרה מילה]. הוא קם בתנופה והתיישב ליד הבר.

 [...] הוא נזכר בקיבוץ לפעמים. בעוד שיונתן לכוד בכישוף הזה ומתקשה לזכור יום אחד ששבילי הקיבוץ לא רשפו מול עיניו. אילו שבילים? לא באמת זכר אותם, ולא היו תמונות, ואם איזה תעתוע זמן היה מזמנו שוב אל הקיבוץ, לא היה מזהה אותו. כילד, הימים בקיבוץ העניקו לו נחמה ואור, אבל בקרוב יהיה בן 22 ונשבר מהזיכרונות האלו. אולי הגיע הזמן שיבקר שם או משהו. 

"אין לי כבר כוח להימורים המזדיינים האלה" "תמיד כשאתה מפסיד יש איזו דרמה של חשבון נפש ו[אז?] חוזרים לשולחן", אמר יואל. 

"צודק", חייך יונתן.

אלוהים (ריח הזבל תמיד מזכיר לי אותו) זה הכול קלישאות חבוטות נוראות. קללות מסננים. עיניים רושפות. ומשחקי מילים קלוקלים - תעתועי זמן יזמן. ועילגות. ומלים גסות (מזדיינים) כדי להוכיח מה? בגרות? נועזות? כל הדבר הזה ננראה כמו חיבור של תלמיד כיתה ח' שנתבקש לכתוב פרודיה, והמורה הדגישה - פרודיה לא מוצלחת, בבקשה - על חוברות הזבל של פעם - טרזן וביל קרטר ופטריק קים. אבל הפרודיה לא מגיע לקרסולי המקור. אז מה, זו הספרות העברית? אלו הספרים שאתם אוהבים. אלוהים! ייאוש. שלא לדבר על השמות שבחר ניר לגיבוריו - יונתן ויואל. אין לך את זה ביותר סתמי, חבוט ולעוס?

על מצב שוק הספרות [פוסט אישי]

טוב, הרבה אנשים אומרים לי או שואלים אותי בפרטי שהם יקנו או מתי יהיה הספר [החדש שלי - שיתוק ילדים] בסטימצקי. אני לא יודע למה זה. בטוח שאין להם אחוזים בסטימצקי. אולי סטימצקי זה שם גנרי אצלם לרשתות חנויות הספרים הגדולות. אז אני רוצה להגיד כמה דברים שאנשים לא יודעים ולא מבינים על תעשיית והפצת הספרים בישראל בימים אלו. ספרים שלא יוצאים בהוצאות הגדולות והממוסדות (כנרת, ידיעות, וכו', וגם הוצאות 'קטנות' לכאורה הם בבעלותם) אין להם שום סיכוי להימכר בחנויות הללו, שהם או בבעלות ההוצאות הללו או שיש להם הסדרים כספיים איתם. קודם כל המפיצים דורשים מיוצר או מדפיס הספר כסף, הרבה כסף, רק כדי להפיץ את הספר, זאת חוץ מאחוזים רבים, כמעט כל הכסף שנכנס מהמכירה בחנות, כך שלמו"לים העצמאים ובטח לכותבים נשאר או פרוטות או חובות. חוץ מזה, בסופו של דבר, גם אם אתה עושה, משלם, את כל זה, בסופו של דבר בחנויות של הרשתות הללו (סטימצקי וצומת ספרים, נגיד את השמות במפורש) לא שמים את הספר שלך לא בחלונות הראווה (כי גם על זה משלמים) וגם לא על הערימות בשולחנות (כי גם שם יש עדיפויות, כלכליות) אלא אולי מתחת לשולחן, וגם כן רק ב-5 חנויות, ולאו דווקא המרכזיות, מ-50 החנויות שלהם.  כך יוצא שכל זה גם ברכה לבטלה וגם בזבוז כסף לבטלה. בקיצור, מדובר בגזל שעל ידו מה שעושים רשתות הסופרמרקטים לחקלאים המגדלים אבוקדו ועגבניות זה גזר גמדי. אז אני לא מבין למה אתם מתעקשים להשתתף ולקחת חלק בגזל הזה? הנה, את הספר שלי, למשל, בעוד שבחנות הוא יעלה לכם, אם הוא בכלל יהיה שם, 82 שקלים, הרי אתם יכולים לקנות אותו באתר ההוצאה (כנסו לקישור כאן  ותראו איך) או ב-70 שקל באיסוף עצמי או שתקבלו אותו הביתה בדואר רשום תמורת 92. אז מה יש לכם עם הסטימצקים האלו? ואם כבר אתם מתעקשים על איזה סטימצקי - אז צלצלו קודם לחנות הספציפית שאתם מתכוונים אליה, תזמינו את הספר בטלפון, ורק כשיודיעו לכם שהגיע, אז תלכו לחנות לקנות אותו. זהו, שמחתי לעזור. תודה ושבוע טוב.

לקריאה על הספר החדש שלי, את פתיחתו, וגם איך לקנות אותו ליחצו כאן >>> שיתוק ילדים

"אנשים חסרי חוש הומור לעולם לא יסלחו לך על זה שאת מצחיקה"

"מועדון הרצח של יום חמישי". מתחיל טוב, מהיר, זריז, משעשע, לפעמים כדי שנינות, קליל, לא מחייב. "ספר טיסה" קלאסי. אבל ככל שהספר מתמנשך, הוא מתחיל להיות מייגע, ארכני וטרחני, וואתה גם מאבד עניין בדמויות, מרוב שהם לא מחייבות. מה גם שכול התעלומות נפתרות מזה שאחת הדמויות מצליחה איכשהו - בכוח אישיותה, תושיייתה, גארוניותה או אינטואיציתה - להגיע לפתרון, ואין כוח לספרים מתח שכאלו, שבמקום שיתנו לך הקורא לעבוד כדי לחתור לפתרון התעלומות, מגישים לך את הפתרון על כפית, שלא לומר בקלשון.  כדי כך התייגעו הדברים, ששקלתי אפילו לא לסיים את קריאת הספר כי לא הפסיק לענייין אותו ולא היה אכפת לי מי מי רצח את מי ולמה. אבל מה, יש בספר אחד משפט אחד מופלא, שאומרת אחת הדמויות (גו'יוס, אם זה חשוב לכם) שווה הכול, וזה המשפט המופיע פה בכותרת. וראוי בכל ספר, ויהיה טוב או גרוע או סתם, שיהיה בו משפט אחד כזה, שראוי להיזכר. יאללה, ביי.

סדנא דחרא חד הוא

בשנת 2016 פירסם בני ציפר (שנתפרסם בעיקר כמלחך הרשמי של עכוזי ביבי ושרה) ב'הארץ' כתב-הגנה על איל גולן ומשכביו הדוחים (והלכאורה לא-פליליים) עם מעריצות קטינות, ובין השאר כתב שם כך:

"עמים בני תרבות יודעים שכדי שתהיה אמנות, וכדי שהיצירה תשגשג, יש להעניק לאמנים פריבילגיות וחירויות מוסריות שאין לבני אדם אחרים. זאת הבינו לפעמים גם רודנים, שלא היתה להם סובלנות לשום חירות של הפרט, אבל קיבלו איכשהו שאמנים לסוגיהם — במוזיקה, בשירה, בספרות ובציור — רשאים לחיות חיים בוהמיים ושזה חלק מאותו הסכם לא כתוב בין החברה ליוצריה, שמוקצה להם מעין מרחב מופשט משלהם, שחלים עליו חוקי מוסר והתנהגות פרועים, ובכלל זה בתחום המיני"

המלחך והמלכה

בשנת 2020 יצא בצרפת, וזכה גם לתרגום לעברית, ספרה (המומלץ!) של ונסה ספרינגורה "ההסכמה" על פרשת ניצולה המיני, בהיותה בת 13, על ידי הסופר גבריאל מצנף, שהיה אז בן 50, שהנציח בספריו את מיטב מעללי הניצול המיני הפדופילי שלו, וזכה על כך במדינתו, צרפת, לשירי הלל ופרסים לרוב. ובעמוד 176 היא כותבת כך:

"שנים חשבתי על הפירצה חסרת המובן הזאת במרחב משפטי ברור כל כך, ואני מוצאת לה הסבר אחד: אם יחסי מין בין מבוגר לקטינה בת פחות מחמש-עשרה אינם חוקיים, מה פשר הסובלנות הזאת כשהם נעשים על ידי נציג של אליטה – צלם, סופר, במאי או צייר? אין זאת אלה שהאמן משתייך למעמד נפרד, שהוא אדם בעל סגולות נעלות ולכן אנחנו מעניקים לו חסינות מלאה, בלי שום תמורה למעט הפקת יצירה מקורית וחתרנית, מעין אריסטוקרט בעל זכויות יתר מופלגות שלעומתן כוח השיפוט שלנו, הנתון במצב של שיתוק עיוור, נדרש להתבטל".

זהו. אין פואנטה. אבל תקראו את הספר.

מרוב עצים לא רואים כלום

למה אנשי האקדמיה מלהגים בשפה העילגת הזאת שלהם?

שוב נפלתי בפח. קראתי, בהארץ דומני, ביקורת משבחת על ספר בשם "העט נגד החרב - אינטלקטואלים גרמנים גולים במאבק נגד הנאציזם". ומאחר שהנושא מעסיק ומעניין אותי אצתי לרכוש אותו. אבל מה? באתרי מכירת הספרים "הרגילים" לא היה אותו, אז הפניתי עצמי להוצאה, מוסד ביאליק, ושם אכן הוא היה. ומאחר שהיה מבצע של ספר שני בחצי מחיר או משהו כזה, אז מצאתי עוד ספר שעניין אותי  הקרוי "עמים נבחרים - מקורות מקודשים של זהות לאומית", ורכשתי את שניהם במכה  ובשליחות אחת.

והספרים הגיעו והתחלתי לקרוא, במקביל בשניהם, אני אוהב ככה, ואוי ואבוי, כפול ומכופל. שני הספרים כתובים בשפה האקדמית העילגת והנלעגת שכולה משפטים ארוכים,  פיסקאות שלמות, שאין להם ראש ולא זנב, וכוללות כל אחת שלושה ציטוטים, שתי מובאות ולפחות 16 הערות שוליים, ואתה לא מוצא את ידיך ואת רגליך, ולא מבין כלום, ואחרי שניים שלושה עמודים אתה מרגיש כאילו חווית פגיעה מוחית והפכת לאידיוט.

בקיצור, את "עמים נבחרים" הפסקתי לקרוא בעמוד 88 מתוך 350, וב"העט נגד החרב" נשברתי כבר בעמוד 26, מתוך 360. למה? כי אלו לא ספרים לקריאה של בני-אדם. זו התכתבות פנימית בין אקדמאים לצורכי קידום מקצועי ונסיעות לכנסים של 12 פרופסורים ונשותיהם או פילגשיהן בכל מיני אוניברסיטאות באתרי תיירות מבוקשים כמו טוקיו, הוואי, ניו-זילנד וכולי.

ושוב עולות, אכן, בהקשר הזה שתי שאלות קרדינליות (אתם רואים? גם אני כבר קצת אקדמי, דופק מילים בלועזית) - א. למה הפרופסורים האלו כותבים בשפה העילגת, המטומטמת, הבלתי-תקשורתית הזאת. וב - למה באמת הוצאות הספרים לא "מתרגמות" הספרים הללו לשפת בני-אדם?

אז לגבי השאלה השנייה, למה הוצאות ספרים מוציאות לאור זבל ג'יברישי כזה, אין לי תשובה, אלא רק השערה,שמישהו - קרנות מחקר, אוניברסיטאות, משרדים ממשלתיים, הכותבים עצמם - משלמים להם על זה, וכסף טוב, כנראה.

ולגבי השאלה הראשונה, למה האקדמאים הללו כותבים בשפה העילגת, המסורבלת והמטומטמת הזאת, יש שתי תשובות פשוטות. קודם כל הם כותבים גרוע, כי הם לא יודעים ולא מסוגלים לכתוב טוב יותר. ושנית - זה כמו ההורים או הרופאים האלו שמדברים ביניהם אידיש או לטינית או לאדינו או אנגלית, כאילו כדי שהילדים או החולים לא יבינו את דברי החוכמה יעני שלהם. אבל זה לא שום דברי חוכמה. דברים לא מובנים הם לא חוכמה. הם גארבג', הם ג'יבריש. הם לא-כלום. אבל "החכמים" האלו למיניהם, בגלל שהם מדברים ומתכתבים ביניהם בשפה לא-מובנת (גם להם עצמם, אגב) שכזו, זה כאילו עושה אותם חכמים, מורמים מהם, יודעי חן, מביני עניין, חכמים. אבל בן-אדם שלא מצליח להעביר את "תורתו" לבני-אדם אחרים, הוא לא אדם חכם. הוא איש טיפש. זהו, אמרתי את זה.

וגם קצת בשבח עצמי. מה יש, אסור?

14.4.21 - כותרת הביקורת על ספרי האחרון ב"הארץ ספרים" היום:

"הלשון הטבעית והקולחת והבחירה בקול מספר שכולו תמימות וחוסר הבנה של המציאות מאפשרות לקורא להזדהות מיידית עם המתרחש, והופכות את המתח הנבנה מעמוד לעמוד ליעיל מאוד. הנרטיב נבנה באופן מרשים. התוצאה היא רומן מרתק, מותח, מלהיב."  (יוחאי ג'רפי, הארץ, ספרים)

ואם אתם רוצים לקרוא עוד על הספר הזה ועל עוד רומנים, שלי ליחצו כאן >>> פרוזה. רומנים. החיים קשים. נמותו. 977  וגם על הספר החדש שלי >>> כאן >>> שיתוק ילדים

על החיים ועל המוות

אני באמצע הספר "פעימה וקו" שכתבו יחדיו הצייר אסף רומאנו (גילוי נאות: חבר שלי) והרופא פיטר גילבי (שאני לא מכיר בכלל) וזה ספר מקורי ומפעים על המוות, שבנוי כהתכתבות ביניהם ביחס ליצירות אמנות שונות, ציורים, שגם הם, איך לא, קשורים למוות. אני יודע שהעיסוק במוות הוא לא סקסי בעיני רוב האנשים, והם בורחים ממנו כמו ממוות. אבל מוות, אני אנסח זאת כך, הוא בעיני הדבר הכי חשוב בחיים. כן, לא יום החתונה (לא הראשונה וגם לא השניה), ולא לידת הילדים, וגם לא הגיוס (שלך או שלהם) לצבא. המוות הוא המאורע הכי חשוב שלנו בחיים. וככל שנבין זאת, זאת דעתי, כך נחיה טוב יותר. והפרק השלישי או הרביעי, האחרון שקראתי בינתיים, העוסק, באופן יוצא דופן בספר, במותה של אשתו-אהובתו של אסף, כרמיאל, הוא יצירת מופת מרגשת עד מוות, תרתי משמע. אוצו רוצו לקנות. 

מעוניינים לזהות תהליכים?

בעז נוימן היה עילוי, מרצה להיסטוריה שכתב ספרי מופת על התקופה הנאצית, כמו "נאציזם" ו"ראיית העולם הנאצית", שלמרבה הכאב והצער נקטף בדמי ימיו, בן 43 בלבד, ממחלת הסרטן. בשנת 2019, ארבע שנים לאחר מותו, יצא ספר חדש שלו, "היסטוריות חדשות של הנאציזם", עיבוד של קורס משודר שלו באוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל.  כמו ספריו הקודמים, גם הספר הזה הוא מרתק, כתוב לא בלהג אקדמי, אלא בשפת בני-אדם, ומלא בתובנות חדשות.

התמונה בשערו של הספר - "אין חשש. הוא צמחוני"

אביא פה, לשם הדגמה, וגם בגלל המימד האקטואלי שלו, קטע קצר, מסופו של הספר (עמוד 241) - "כפי שהראה ההיסטוריון פרנסיס ניקוסיה, מאז 1933 ועד סוף שנות השלושים חלקו המשטר הנאצי והתנועה הציונות אינטרס משותף אחד ראשון במעלה: הרצון לגרום ליהודים להגר מגרמניה.  שניהם לא האמינו באסימילציה (היטמעות - ק.נ) היהודית וגם לא ראו בה פתרון שיש להיאבק עליו. במסגרת מה שניקוסיה מכנה "מונולוג דואלי" שיתפו פעולה המשטר הנאצי והתנועה הציונות בקידום ההגירה היהודית מגרמניה בכלל וההגירה לפלשתינה בפרט. שיאו של שיתוף הפעולה הפרגמטי השה היה הסכם ההעברה, שנחתם בין שלטונות הרייך לבין הסוכנות היהודית ב-1933 והסדיר העברת רכושם והונם של יהודי גרמניה לארץ-ישראל בשנים 1939-1933, בתמורה להסכמה גרמנית ליציאה מאורגנת ומסודרת של יהודים מהמדינה. ההסכם איפשר לגרמניה הנאצית לעודד ולנהל הגירה יהודית מסודרת משטחה, לבלום את תנופת החרמות הכלכליים שהוטלו עליה, לייצא סחורות על מחוץ למדינה ולהעביר את הרכוש היהודי הרב שנותר בשטחה לידיים גרמניות במחיר נמוך יחסית. מבחינת הציונים הסכם ההעברה יצר מכניזם מאורגן להגירת יהודים מגרמניה והתיר להם להוציא בכל זאת חלק מהונם מהמדינה, רובו בסחורות גרמניות, ומיעוטו בסכומי כסף נזילים. בחשבון אחרון, לצד הצלת חיי יהודים, הסכם ההעברה תרם לא מעט, מבחינה כלכלית וטכנולוגית, להנחת התשתית למדינה היהודית שבדרך".

הסדנה לטימטום מהונדס

יש זן של יצור אנושי שנובט בערוגות של תנועות אנטי-דמוקרטיות כמו "הציונות הדתית", שניתן לקרוא לו נברן-מלשן. מדובר באנשים שעיסוקם בנבירה בדברים שאומרים, כותבים, עושים, או לא עושים, יריביהם הפוליטיים, כלומר כל מי שהוא בעד חופש ביטוי ודמוקרטיה. היצורים הללו נוברים ונוברים ונוברים, וזה משהו שלומדים היטב לעשות במדרשיות ובמכללות הדתיות, ובכל פעם שהם מוצאים משהו "חשוד", נגיד מישהי שלא עמדה בצפירה, או מישהו שכתב שישראל היא לא דמוקרטיה (רגע, בדמוקרטיה אסור להגיד שהיא לא דמוקרטיה? או שזה דווקא סממן של דיקטטורה, שאסור להגיד בה שהיא לא דמוקרטיה?), ומיד הם רצים להלשין על האיש/ה בתקשורת ובמקום העבודה (זה הם הכי אוהבים, לפגוע בפרנסה) ואם "הסוטה מדרך הישר" בעיניהם הוא מרצה באוניברסיטה, זה הלחם והחמאה והסבבה שלהם.

ושלא תחשבו שזה לא עובד. זה עובד באבוהה. זכורני אף אני יום אחד, כשעודני תר באיקיאה אחרי משהו, לא זוכר מה, צילצל הטלפון שלי ועל הקו היה הדיקאן, לא פחות, של המקום שבו לימדתי באותה עת. ולמה הטלפון? ומה הדחיפות? "הגיע לידיעתי", הוא אמר לי, כלומר איזה סטודנט הלשין עלי, "שאמרת בשעור שלך משהו על זה שאנחנו הורגים ילדים בעזה" (זה בטח היה בתקופת אחד המבצעים שם), ואז הוא אוסיף שזה לא אתי, או ריקי, או שלפי תקנון האוניברסיטה או משהו כזה להביע דעה פוליטית בהרצאה. וכמובן שמיד התנצלתי ואמרתי שלא אעשה את זה יותר וניצלתי. כי הוא יכול היה גם לפטר אותי בהינף יד. ומה לעשות שגם אני, כמו כולם, צריך להביא לחם לילדי. אבל ברור לי שזה עובד. שכל מי שמרצה היום באוניברסיטה או במכללה בישראל מופעל עליו לחץ המלשנות הזה, וזה עובד. הם כולם שותקים. חוץ ממעטים, אבל גם הם רק כאלו שכבר יש להם קביעות ואי אפשר לפטר אותם.

ועוד אוסיף, כמובן, ששתיקה, בענניינים פוליטים ואחרים, והימנעות מהבעת דעה, גם הם הבעת דעה. סתם לצורך העניין, מרצה באוניברסיטת המבורג בשנות השלושים של המאה הקודמת, שראה שמפטרים מן האוניברסיטה את כל המרצים היהודים, ולא אמר מילה, שתק, לא הביע דעה, אז הוא הביע דעת או לא הביע דעה? הוא התנגד או תמך בפיטורי היהודים?

ועכשיו לענין עצמו. נברן-מלשן אחד כזה, חנן עמיאור שמו, הוציא עכשיו ספר שכולו נברנות-מלשנות שכזו. וזה לא פלא. האיש עובד בזה, בשכר. הוא עורך אתר "ביקורת התקשורת" הימני 'פרספקטיבה', שזה עיסוקו, לנבור ולהלשין. שם הספר "הסדנה להנדסת תודעה".

הספר עוסק קצת בפייק ניוז "שמאלני" - וכמובן שיש כזה, אבל הוא בטל לא בשישים, אלא בשישים מיליון, לעומת כמות ואיכות הפייק ניוז הימני -  ובפרשנויות מוטות (של אמנון אברמוביץ, כמובן, לא של עמית סגל, חלילה) וכולי. לא קראתי את כל הספר - למה, הסנט דה ג'ויש פיפל ספררד אינף? - ואתרכז רק בפרק האחרון, שגם לא את כולו גמעתי, ושהוא, כפי שמכריז הסופר עצמו בהקדמה עוסק ב"מדור הדעות של 'הארץ' שבו נחצים כל הקווים האדומים".

בפרק עצמו מביא עמיאור, באופן מוטה ומטעה ציטוטים ממספר, מועט יחסית, של כמה כותבים במדור הדעות. לכאורה כל בחירה, מעצם מהותה, היא מוטה ומטעה. אבל פה היא מוטה ומטעה במכוון, במובן זה שעמיאור עושה כאן בדיוק את מה שהוא כאילו יוצא נגדו, כלומר "מהנדס תודעה". ורק אגיד שגם ציטוט קטן משלל מאמרי שלי מופיע בספר שלו, כתוב שם שכתבתי ש"זה גיהנום פה", אבל על מה ובאיזה הקשר לא כתוב.

אבל כל זה לא משנה. עצם המחשבה והטענה של אדם כלשהו, ועוד יעני איש-תקשורת, שהבעת דעה היא הינדוס תודעה, שמדור דעות, שבו אנשים מביעים את דעתם בשמם, ורוב מביעי הדעה שם, להבדיל ממני, הם ציונים עד שורש עצמותיהם,  זו לא סתם "הנדסת תודעה" אל כזו "שחוצה את כל הקווים האדומים" (איזה קווים אדומים? של מי? של מה? מי קבע אותם? אתה? אימא שלך? סבתא שלי?), זה טימטום שקשה לתארו ולהגדירו.

מה, אם אני מדבר עם בן-אדם ואומר לו את דעתי, ונגיד, מה שכמעט לא קורה בשיחות בין אנשים, מצליח לשנות את דעתו, זו "הנדסת תודעה", אתה עד כדי כך אידיוט, עמיאור? עמוס שוקן, מו"ל 'הארץ', קראתי באיזה מקום, חושב שעמיאור הוא רשע. אני אקל איתו. הוא לא רשע, הוא אידיוט. מה שכמובן מבטיח שספרו יהיה הצלחה מסחרית מסחררת. 

אפשר לכתוב ספר משעמם על הנכבה? 

קשה, אבל אילן פפה עשה זאת. "הטיהור האתני של פלסטין". קראתי וקראתי, אספתי את כל כוחותי כדי להתגבר על ערימות הטרחנות, הפרטנות והצדקנות; על המחסור המוחלט בהגיון כלשהו בעריכת הספר ואופן סיפורו; על חוסר ההבחנה המשווע, בלשון המעטה, בין עיקר לטפל; על הכתיבה המכאנית, המונוטונית, היבשושית והמייבשת; והצלחתי למרות הכול להגיע לעמוד 232, שזה באמת הישג יוצא-דופן. אבל שם, למקרא המשפט "הם התקבלו בדגלים לבנים ובארוחה שמנה" קרסתי טוטאלית. ארוחה שמנה? אימא שלכם שמנה! יאללה, די וביי. אפסו כוחותי.

תגובתו של אילן פפה: 

אתר משעמם ומשמים מלא שנאה אישית ורשעות. מה קרה לקובי ניב של פעם?

ספר מתלתל

ביקורת על ספרו האוטוביוגרפי של הספר רפי ונטורה "החלקה צרפתית"

סתם, סתם. אין באמת ספר כזה. אבל בגלל שבכל ביקורת נלהבת שאני קורא על כל ספר שני, עכשיו זה על ספרה של גליה עוז, כותבים שהספר מטלטל, ממש מטלטל ואף מאוד מטלטל, החלטתי להעשיר את אוצר ביקורת הספרות העברית בסופרלטיב חדש, אחר, שונה, מתלתל. 

עו"ד כנרת בראשי לאחר קריאת ספרו של ונטורה