אהבה קטלנית 977. התחלת הספר
אבל קודם שתי הערות:
א. המימשק הגרפי, במחשב או בטלפון, שבו אתם רואים וקוראים כאן את תחילת הספר, שונה מהמימשק הגרפי של הספר המודפס, וחשוב לומר זאת, כי זה חלק מהותי מהספר. בעמוד הכריכה האחורי בתמונה כאן אתם יכולים לראות איך, פחות או יותר, זה נראה בספר. לכן אני ממליץ למי שרוצה לקרוא את הספר כולו הפורמט המודפס ולא הדיגיטלי.
ב. פסי הנקודות אינם חלילה מחיקות - כמו שיש כאלו שהבינו בטעות, ואני לא מבין למה – אלא הפסקות בהקלטה שמקליט גיבור הספר כדי לספר לעולם מה קורה בחדר שהוא נמצאים וכלואים הדמויות, ושהספר הוא סטנוגרמה, כלומר תעתיק מילולי של כל ההקלטות הללו, כפי שנמצאו.
░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░ ░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░ ░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░ ░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░ זהו. לחצתי. זה מקליט. אני יודע שזה מקליט. אבל אני לא יכול לבדוק. אני לא יכול לשמוע. כי אם אני שומע את זה, זה מוחק את מה ש ░░░░ את מה שאמרתי. ואני רוצה שזה יקליט את הכול, את כל הסיפור שלנו פה, אני רוצה שזה ░░░░ אבל אני בעצם לא יודע אל מי אני מדבר. מי אתם בכלל. מי ישמע את זה. מתי ישמע את זה. איך ישמע את זה. איך זה ייצא מִפֹּה בכלל. אני למשל אף פעם לא יצאתי מפה. אף פעם. כל החיים שלי אני רק פה, בדירה הזאת שלנו, דירה תשע־שבע־שבע, שאנחנו חיים בה. אף פעם לא יצאתי מכאן. ואני בן ארבעים וארבע. אנחנו סגורים כאן. אי אפשר לצאת. גם אסור וגם אי אפשר. אין איך. אין פה בכלל דלתות. רק קירות. קירות לבנים מפלסטיק כזה. אבל פלסטיק קשיח. זה כמו בטון מזוין, תשע־שבע־שבע לא־שומע אמר לי, הוא עבד פעם בבניין, וזה כמו בטון מזוין. ואי אפשר לשבור אותם. גם אין לנו פה שום כלים. כלום. והפתחים היחידים זה חרכים, ארבעה חרכים שנמצאים מעל לשולחנות־אוכל שלנו. זה בקיר בצד השני. אני עכשיו בשירותים. יש כאן צד אחד, קיר אחד, שיש בו שני שירותים ושתי מקלחות, ואני עכשיו כאן בשירותים. פה אני מקליט, כי רק פה ░░░░ רק פה אני יכול להקליט. פה ובמקלחות. כי פה הם לא מצלמים ולא מקליטים אותנו. זה בגלל חוק צנעת הפרט ░░░░ זה מה שתשע־שבע־שבע רוברט אומר, שחל רק על השירותים והמקלחות. בכל שאר הדירה הם כל הזמן מצלמים ומקליטים את כל מה שאנחנו עושים ואומרים. אבל לא רואים את המצלמות ואת המיקרופונים שלהם. הם חבויים. אנחנו לא יודעים איפה הם. אבל הם שם. אנחנו יודעים שהם שם ░░░░ אבל כאן יש את חוק צנעת הפרט. זה בשביל שנוכל בשקט לחרבן, הוא אומר, תשע־שבע־שבע רוברט, וצוחק. מצחיקה אותו המילה הזאת, לחרבן. ותשע־שבע־שבע לא־שומע תמיד אומר לו כן, לחרבן ולאונן. ואז רוברט מתרגז. לחרבן מצחיק אותו ולאונן מרגיז אותו. לא, הוא צועק ומאדים, אסור. אסור. אסור, הוא צורח, הם יחתכו לך את הביצים. אסור. אבל כולם פה מאוננים. גם הוא, גם תשע־תשע־שבע רוברט. אנחנו שומעים אותו. הוא, כשהוא גומר, הוא נוהם ░░░░ כמו דובים ░░░░ ראיתי פעם בערוץ החיים ░░░░ ככה אנחנו יודעים. ואף אחד לא חתך לו בינתיים כלום. לא לו ולא לאף אחד. והשולחנות־אוכל הם בצד השני. באמצע יש את הסלון ואת החדרי־שינה. הם לא באמת חדרים, אין להם דלתות. רק פה, בשירותים ובמקלחות, יש דלתות. בגלל החוק הזה של צנעת הפרט. זה יותר תאים. גדולים כמו חדרים, אבל תאים. תאי־שינה. תַּ"שִּים קוראים להם. וכל אחד יש לו את הת"ש שלו, בצבע שלו, לכל אחד יש פה צבע, שלאף אחד, חוץ ממנו, אסור להיכנס. שם אנחנו ישנים. ואחרי זה, בצד השני, במקביל לקיר של השירותים והמקלחות, שם זה פתוח, זה החדר־אוכל שלנו. בקיר שם ░░░░ מחובר לקיר יש לכל אחד שולחן־אוכל, כמו מדף כזה, קבוע בקיר, בצבע שלו. ומעל לכל שולחן־אוכל יש את החרכים האלו. וכשמגיעה השעה של האוכל, שלוש פעמים ביום אנחנו אוכלים, הם נפתחים, ומשם נכנסות הארוחות שלנו, נעות על מגשים. כל אחד יש לו את הארוחה שלו הקבועה, לפי מה שהוא אוהב ומה שהוא צריך. ואז החרכים נפתחים ונכנסים המגשים עם האוכל. ואז הם נסגרים. ואחרי האוכל, יש לנו שמונה־עשרה דקות לאכול, אז הם עוד פעם נפתחים והמגשים יוצאים והם שוב נסגרים. ואתה אפילו לא יכול להכניס יד בחרכים האלו, כי הם שורפים. ורק אם אתה מת ░░░░ כשאתה מת, אתה יוצא, מוציאים אותך מפה. אני לא יודע איך. אף אחד לא יודע. אבל הם נכנסים לפה. אנחנו יודעים שהם נכנסים לפה. הם גם מנקים לנו, וגם מחליפים סדינים ולפעמים רהיטים. כל מיני דברים הם עושים. אבל זה תמיד בלילה, כשאנחנו ישנים. בשביל לישון אתה צריך לשים על הראש כובע כזה, כל אחד בצבע שלו, כּוֹבַ"ש קוראים לזה, כובע־שינה. זה כמו שהיה פעם כובע־ים, ככה שְׁלוּלִית אומרת. זה מבד רך, ובפְנים יש מלא אלקטרודות. וזה עוטף לך את הראש. וכשאתה נרדם, זה מבטל לך את ההכרה. ההכרה שלך עוברת אליהם, לחדר־בקרה. ככה לא־שומע אומר. וככה, את כל הדברים האלו בלילה הם עושים כשאנחנו בלי ההכרה שלנו. ושכמישהו מת, רק בלילה מתים, לבד מתים, הם מוציאים אותו, ומישהו אחר נכנס במקומו. הם מכניסים מישהו אחר במקומו. אנחנו לא יודעים איך הם עושים את זה, אבל הם עושים את זה. הם עושים את זה כשאנחנו ישנים. הם מחליפים את מי שמת במישהו חי, ובבוקר כבר יש מישהו אחר, חי, חדש, במקום זה שמת, הישן. ואנחנו ארבעה, אנחנו תמיד ארבעה. ובסלון יש לנו חלון גדול, גם כן חזק, כמו הקירות. אי אפשר לא לשבור ואפילו לא לסדוק אותו. ובחלון אנחנו רואים את השכונה, את החלק שאפשר לראות, שבה אנחנו גרים. אבל הם שם לא כמונו. יש להם חיים רגילים. הם לא סגורים בשום מקום. זה רחוב רגיל, עם מדרכות, וכביש, ומכוניות, ועצים, ואנשים הולכים ובאים, ואנחנו כבר מכירים אותם, את כולם שם, והם נכנסים לבתים שלהם ויוצאים. יש להם חיים רגילים, כמו בסרטים. אבל אין לי ░░░░ אין לי הרבה זמן להקליט. זה רק שש דקות מותר להיות כאן. לכל מי שנכנס לפה. להשתין, לחרבן, לאונן. אסור לאונן, אבל אין ברירה. אין משהו אחר. אסור משהו אחר. שש דקות. יש פה שעון כזה שיורד, שהולך אחורה, שמראה לך ░░░░ גם בחדר־אוכל זה ככה, את הזמן שנשאר לך. זה מתחיל באפס שש אפס אפס, אפס חמש חמישים ותשע, ויורד עד שאתה גומר ויוצא. אבל אם אתה לא יוצא וזה מגיע לאפס מוחלט, אז כל הרמקולים בכל הדירה, הם משמיעים הודעה קולית, הודעה מספר אחד־שבע־ארבע, נא לפנות את השירותים. אבל זה לא קרה אף פעם לאף אחד. חוץ מלתשע־ שבע־שבע פוחדת, שכל הזמן זה היה קורה לה. כי גם מלצאת מהשירותים היא הייתה פוחדת ░░░░ מהכול, מכל דבר, היא הייתה פוחדת. ואחרי ההודעה, כשהיא לא הייתה יוצאת, הכול פה היה מתחיל לצפצף ולהבהב כמו שעושות בסרטים המכוניות של השוטרים, אלו שתופסים את הפושעים עם הצלקות והשפמים. ואז פתאום הדלת של השירותים הייתה נפתחת מעצמה, בצרחה. שתיהן היו צורחות. גם הדלת וגם פוחדת. ואז, מרוב פחד, פוחדת, היא הייתה בורחת החוצה, וטורקת אחריה, חזק, את הדלת. ורק אז היה נהיה שקט. ופוחדת, הכי היא פחדה זה למות. ובסוף באמת היא מתה. ותשע־שבע־שבע פוזלת, שׁלוּלִית, היא החליפה אותה, את פוחדת שמתה. אבל רגע ░░░░ אני רואה שנשארו לי רק שלושים ושמונה שניות ░░░░ אז אני מפסיק. שלא יתפסו אותי, כי אם ░░░░ אבל אני אחזור. זו רק ההתחלה. להתראות. ביי. ░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░ ░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░░ היי. שלום. זה עוד פעם אני. זה תמיד יהיה אני. בפעם הראשונה פחדתי. אבל לא קרה כלום, אז היום אני יותר רגוע. אבל ░░░░ אבל אסור לְפַתֵּחַ הֶרְגֵּלִים. ראיתי את זה פעם בסרט, בערוץ הסרטים. שמישהו, בסרט, הוא לא היה הוא. הוא הִתְחַזָּה, הוא התחפש למישהו אחר. וגם היה לו שם אחר, לא השם שלו. והמפקד שלו בסרט אמר לו שאסור לו לפתח הרגלים. כי אם אתה מפתח הרגלים, אז הם יכולים לתפוס אותך. הם יודעים נגיד שתמיד, שכול יום, בשעה שבע וחצי, אתה אוכל ארוחת־בוקר באותו מקום, אז הם יכולים לשים לך שם רעל בקרואסון, ואסור שיתפסו אותי, אז בגלל זה לא ░░░░ לא משנה ░░░░ וחוץ מהשמות שלנו, לכל אחד כאן יש גם את הצבע שלו, כל הדברים שלו הם בצבע שלו ░░░░ והמספר של הדירה שלנו הוא תשע־שבע־שבע ░░░░ אני לא יודע אם יש עוד דירות כאלו. אני חושב שיכול להיות. כי הרי לא סתם, זה לפי איזה סדר, נתנו לנו את המספר הזה. אז אולי יש עוד כאלו, כמונו. אבל אני לא יודע ░░░░ אני לא יודע אם אני מסביר לכם טוב את הדברים, מה כבר אמרתי לכם, ומה אני צריך להגיד, ואני ░░░░ אני גם לא יכול להקשיב למה שאני מקליט. אם אני אקשיב, זה ימחק את זה. אני חושב שכבר אמרתי לכם את זה. ואני לא יכול לרשום. אני לא יודע קרוא וכתוב. רק מִסְפָּרִים. כי אני נולדתי פה, ולא צריך פה לדעת קרוא וכתוב. וגם אין לנו איך לכתוב. זה הכול או שמראים לך או שמשמיעים לך. ואני גם לא יכול לספר לשלולית. אפילו שאני נורא רוצה, אני לא יכול לספר לה. כי אם אני אספר לה, הם ישמעו את זה ויתפסו אותי. גם בסרט הזה שסיפרתי לכם, גם שם הוא לא יכול היה לספר לאף אחד שהוא לא הוא, כי אז היו תופסים אותו. ופה זה אותו דבר. אני לא ░░░░ לא יצאתי מפה אף פעם, אז אני לא יודע אם יש עוד כאלו דירות או עוד אנשים כמונו, חוץ מאלו שאנחנו רואים בחלון, בעולם. וגם האחרים שפה איתי בדירה, גם הם לא באמת יודעים. כי לפני שנכנסים לפה מוחקים למי שנכנס ░░░░ מוחקים לנו, לכולם, מוחקים לנו את הזיכרון. ואף אחד לא זוכר איפה או מי הוא היה קודם. אז כמו שאמרתי קודם, לכל אחד פה יש צבע משלו, ואני למשל, הצבע שלי כתום, וכל הדברים שלי כתומים. המיטה, השולחן־אוכל, האוזניות, הכול. כל מה ששלי כתום. חוץ מהבגדים, שזה הם בוחרים לכל אחד לפי הטעם שלו. הם יודעים את הטעם של כל אחד מאיתנו. בכל דבר. בבגדים, בסרטים, באוכל, בהכול, ולפי הטעם שלנו הם בוחרים לנו את הדברים האלה. והשם שלי זה מִישְׁקָה. כי יש לי משקפים. בגלל זה בהתחלה קראו לי מִישׁקָפוֹפֶר, ובסוף קיצרו למישקה. ולא־שומע הצבע שלו צהוב בננה. ורוברט הוא כחול. אבל לא כחול ים עמוק. כחול דרדסים חיוור. והוא גבוה והוא ░░░░ הוא נוקשה. איך שהוא הולך, איך שהוא מזיז את הידיים. פעם ראיתי איש כזה בסרט, אבל הוא לא היה איש, הוא היה מכונה, רובוט. בגלל זה הוא היה נוקשה. אבל רוברט הוא בן־ אדם, אני חושב, לא רובוט ░░░░ פוחדת, שסיפרתי לכם עליה, זאת שהייתה כאן לפני שלולית ומתה, ואז שלולית החליפה אותה, הצבע שלה היה סגול. אבל כשהיא מתה, ושלולית נכנסה במקומה, אז החליפו לה, לשלולית, שנכנסה במקומה, החליפו לה הכול לאדום ░░░░ ושלולית, היא נתנה לי את המכשיר־הקלטה הזה שאתם שומעים עכשיו. מתנה ליומולדת היא נתנה לי את זה. וזה בכלל לא מכשיר־הקלטה. זה בכלל תוכי ░░░░ כי זה ░░░░ כי לכל אחד פה, לכל אחד מותר להביא לפה, כשהוא נכנס, משהו שאתה בוחר לעצמך, שלא הם בוחרים לך, שמותר לך להכניס אותו איתך לכאן כשאתה בא. אבל זה יכול להיות רק דבר אחד קטן. כי זה רק מזכרת, מזכרת מהחיים שלך הקודמים ░░░░ אבל אני אין לי כזה. כי אני לא נכנסתי לכאן ░░░░ אני ░░░░ אני נולדתי כאן. אז אין לי מזכרת מהחיים הקודמים שלי. כי לא היו לי חיים קודמים. כל החיים שלי זה פה. אבל חוץ ממני לכל אחד יש משהו. לתשע־שבע־שבע רוברט יש תמונה מפעם, בשחור־לבן, של ילדה קטנה, כנראה שהיא הייתה מלכה, עם כתר על הראש ושרביט ביד. הוא הראה לי אותה פעם ובכה. והוא תמיד מחזיק אותה בכיס של החולצות שבץ־נא ░░░░ ככה שלולית קוראת לחולצות כפתורים הכחולות או האפורות החיוורות והמשבצות הדהויות שהוא לובש ░░░░ כי בגלל זה, זה מה שהיא אומרת, פקידים לובשים חולצות עם משבצות, כי זה התפקיד שלהם, לשבץ אותנו. ובשביל מה הכיס? שאלתי, אבל היא לא ידעה. ללא־שומע יש על היד שעון, גם כן של פעם, עם מחוגים, שמראה כל הזמן אותה השעה, עשרה לשש. זה הוא אמר לי את השעה. אני לא יודע לקרוא שעונים כאלה. ושלולית, כשהיא באה לפה, במקום פוחדת שמתה, היה לה ░░░░ זה לא באמת תוכי, זה רק בובה של תוכי ░░░░ בובה כזאת קטנה, של תוכי, אבל שכאילו הוא בן־אדם, התוכי, הבובה. זה מחומר פלסטי רך כזה, נעים, שנכנס לך בדיוק בכף היד, שאפשר ללחוץ, למעוך, עם האצבעות, בתוך האגרוף שלך. וזה ░░░░ כשאתה לוחץ, זה נמעך כזה וחוזר, מתרכך לך ביד. וזה עושה לך להרגיש נעים. והפנים שלו אדומות. לא סמוקות. ממש אדומות. ועיניים גדולות לבנות, עם אישונים כחולים, והמקור שלו צהוב. הוא יפה כזה, שמח, מלא חיים. אבל הוא לא תוכי רגיל. הוא רופא. זאת אומרת, הוא לא רופא, הוא כאילו רופא ░░░░ זה שלולית אמרה לי שהוא רופא. היא ידעה ░░░░ היא יודעת את זה מהחיים הקודמים שלה. זה בגלל שיש לו, לתוכי, לבובה, תלוי עליו, סטטוסקופ היא אמרה לי שקוראים לזה, שבודקים עם זה אם הלב דופק. והוא גם לובש חלוק לבן. וככה יודעים שהוא רופא. אבל אני ░░░░ או שלא ידעתי, או שאני לא זוכר את זה, כי מחקו לי את זה שידעתי. והידיים והרגליים שלו, של התוכי הרופא הזה, הם גם כן אדומים, כמו הפנים שלו. ועל הכיס של החלוק כתוב לו משהו ░░░░ היא ידעה שיש לי יומולדת כי קיבלתי עוגה. ואז היא נתנה לי את הבובה שלה מתנה ░░░░ אבל היא לא ידעה שאני לא יודע לקרוא ░░░░ ועל הכיס של החלוק שלו, ביקשתי ממנה, אז היא קראה לי ░░░░ כתוב לו שם רוֹס, עם שני אֶס, היא אמרה, ושזה השם של המרפאה, של הקליניקה, שלהם, של התוכים. אז צחקתי, זה הצחיק אותי. היא הצחיקה אותי. וגם היא צחקה מזה ░░░░ ובגלל זה אני קורא לו רוֹסִי, תּוּכִּי רוֹסִי, זה השם־חיבה שלי שלו. אבל שלולית זה לא באמת השם שלה ░░░░ מה שקרה זה ░░░░ רגע, הזמן נגמר. נמשיך מחר.
