הוצאת כנרת בשיתוף ארגון נעמת 1991

12.9.24 - פתאום עכשיו, באיחור של 18 שנה, גיליתי ביקורת שכתב בשנת 2006 בחור בשם מולי באתר "סימניה", שהעניק לספר חמישה כוכבים, את הדברים הקצרים והנחרצים הבאים:

ספר ששינה לי את החיים ופתח לי את העיניים.

אין מה לפרט ואין מה להוסיף. ספר חובה!

זיכרונות (חלקיים. בכל זאת חלפו 33 שנה) מהוצאת הספר לאור

 כפי שמסופר בהקדמה לספר - שאזל מזמן מן השוק וגם אין אותו, מטבע הזמנים, בשום פורמט דיגיטלי - הקרויה שם 'מילות פתיחה' , אז "מתישהוא בשנת 1986 פנתה אלי אורנה ננר, שהתחילה באותם ימים לערוך את המוסף 'סגול' של העיתון 'חדשות', ובהכירה את השקפותי ביקשה ממני לכתוב שם טוב קבוע בשם 'פמיניסט', ואכן ב-28.12.86 התחלתי לכתוב את הטור הזה, הממשיך להתפרסם בעיתון 'חדשות', גם לאחר שהמוסף 'סגול' שבק חיים לכל חי". 

"אבל המאמר הראשון ב'סגול' לא היה המאמר הפמיניסטי הראשון שלי", אני ממשיך וכותב בהקדמה לספר. "את המאמר הפמיניסטי הראשון שלי כתבתי ב-1973, בהיותי סטודנט עול-ימים, והוא אכן המאמר הפותח את אסופת המאמרים הפמיניסטים שלי המקובצת בספר הזה, שרובם, אך לא כולם, אכן התפרסמו במשך השנים האחרונות ב'חדשות''. 

אחר כמה שנים טובות שפרסמתי את הטור ההוא ב"חדשות", החלטתי שאני רוצה לקבץ את מיטב המאמרים שם, וגם מאמרים פמיניסטים נוספים שלי בעיתונים אחרים, לכדי ספר. 

אבל קל זה לא היה. אפילו קשה. אף הוצאה שפניתי אליה לא רצתה להוציא את זה לאור. פשוט כך. בסופו של דבר, עלה במוחי רעיון, ופניתי למזכירת נעמת אז, מאשה לובלסקי, באמצעות הדוברת שלה כרמל איתן, שדומני שהיא דוברת נעמת עד עצם היום הזה, וביקשתי מהן שיתמכו כספית בהוצאת הספר לאור. והן אכן הסכימו ועשו זאת. אני לא ממש זוכר את הפרטים, אבל נדמה לי שנעמת נתנה להוצאת כנרת מענק של עשרת אלפים שקל, או לירות, לך תזכור איזה מטבע היה אז, ורק אז, כשהסכום הזה כיסה, אני מניח, את מרבית ההוצאות, הסכימה הוצאת כנרת להוציא הספר לאור, וכך, רק כך, הוא הצליח לצאת לאוויר העולם. 

גם משכבר יצא הספר לאור הוא לא זכה, ככל שזכור לי, לקבלת פנים מלבבת או נלהבת בתקשורת של אז, אלא התקבל, שוב – ככל הזכור לי, די בחומות של התעלמות מוחלטת ושתיקה גמורה. מאז כבר התרגלתי לזה שהתקשורת מקבלת כמעט את כל הספרים שלי כך, בהתעלמות או בעויינות, אבל אז זה היה ממש מפתיע וכמובן מאכזב. 

אני זוכר אפילו בפירוט ניסיון כושל אחד שלי, קצת מעליב ובעיקר מעציב, בעניין הזה. באותם ימים הייתי משחק כדורגל  בימי שישי במה שנקרא 'שערים קטנים' עם קבוצה של חברים קבועים. אחד השותפים למשחק היה רפי רשף, שבאותו זמן היה מגיש סלב (עוד לא הומצאה המילה, אבל הוא היה כבר כזה) בגלי צה"ל, בתוכנית אקטואליה שנקראה דומני "נכון לעכשיו". אז באחת ההפסקות, שיצא לשנינו לשבת בצד, דיברתי איתו, אולי גם נתתי לו, לא זוכר, את הספר, והצעתי לו שהוא יראיין אותי על הספר בתוכנית שלו. התשובה שלו הייתה מדהימה. הוא השיב בשלילה, כמעט בביטול, ואמר לי את המשפט שחרוט לי מאז על כל לוחו במוח. "פמיניזם זה פאסה, קובי", הוא אמר לי, ובכך הקדים את זמנו במאות, אם לא באלפי, שנים. 

בהקדמה וגם על גבי הכריכה האחורית, הבאתי את קטע הסיום, דומני, מתוך מאמר שכתבתי לגליון שהוקדש ל"נשים" של ירחון שהיה אז בשם "פוליטיקה":

לאט לאט, אבל בטוח, הבנתי שהבעיה איננה שנשים יתפקדו בכל התפקידים הגבריים בעולם, ואז הכול יסתדר. לא. הבעיה איננה התפקידים. הבעיה היא העולם. לא צריך להילחם על כך שנשים יתפסו תפקידים של גברים, צריך להילחם על כך שהערכים הנשיים יחליפו את הערכים הגבריים. צריך לעשות את העולם נשי יותר. 

ועולם נשי יותר זה עולם שמחליף מלחמות בדו-שיח, שמחליף קרבות בשיתוף-פעולה, שמחליף יריות בדיבורים. זה עולם שאין בו לא מדכאים ולא מדוכאים. זה עולם שמקדש את החיים, ולא את המוות. זה עולם שמחליף את שפת הכוח בשפת המוח.

עולם נשי יותר אומר עולם הגיוני יותר, רגשי יותר, אנושי יותר, ומכל זה ברור שכדי למגר את שלטון הדיכוי האנטי-נשי והאנטי-אנושי, זה לא מספיק לשנות כמה חוקים ותקנות. מדובר כאן במהפכה של ממש. מהפכה שתהפוך על פניהם את כל סדרי העולם. כי העולם כולו הוא עולם גברי, וכל סדרי העולם מסודרים בשביל גברים. זה שגברים יתייחסו קצת יותר טוב לנשים "שלהם", זה שהחוקים יהיו פחות מפלים ויותר שיוויוניים – כל זה יפה מאוד אבל כל זה עדיין במסגרת החברה הגברית. חברה שובניסטית במהותה, חברה שבנויה על צבא ומלחמה והשמדה והכחדה הדדית.  

מי שרוצה עולם אנושי יותר, עולם של שיתוף-פעולה הדדי ולא של השמדה הדדית, מי שרוצה עולם אנושי יותר, חייב להיאבק למען עולם נשי יותר. כי לא מדובר כאן במאבק נשי, מדובר כאן במאבק אנושי. 

וואלה, אני אומר לעצמי עכשיו שאני קורא את זה, יפה כתבת, ועוד לפני יותר משלושים שנה. סחתיין. אבל בעוד המימסדים למיניהם, התקשורת, האקדמיה, וגם הארגונים הפמיניסטיים שהיו אז בחיתוליהן והלכו וצמחו ופרחו, התעלמו ומתעלמים עד היום כמעט לגמרי מהספר, הרי שבמהלך השני קיבלתי הרבה, לא במאות ובאלפים, אבל בוודאי עשרות, תגובות מאזרחים ואזרחיות, רבים מהם נערות, שבהם סיפרו לי איך קריאת הספר גרמה להם לשנות ולגבש את תפיסת עולמם, וגרמו לי בכך לתחושה טובה, שהנה בכל זאת יש מעט שכר לעמלי. לא שמרתי ואין לי איך לשחזר את התגובות הללו, אבל פוסט אחד, קורע לב במיוחד, שבו מוזכר ספרי, דווקא בהקשר נורא, נחרט ונשמר בזכרוני, כי גם התכתבתי, באופן פרטי, עם כותבו, יונתן גור, לאחר הפרסום, והנה אני מביא אותו כאן, בהסכמתו כמובן, במלואו, כולל התמונה שנכללה בו: 

יונתן גור               

 5 בדצמבר 2018 

היום באיזו קבוצה בווטסאפ אחד החברים העביר הודעה ארוכה ומגעילה, שאמרה בגדול שרצח נשים זה בעיה של אתיופיות וערביות שבאות מ"תרבות של עולם שלישי". 

עניתי שאמא שלי הייתה לגמרי אשכנזיה, ושגם זה שרצח אותה היה לגמרי אשכנזי. 

גיליה, אמא שלי, באמת הייתה מאד אשכנזיה. אולי ממנה ירשתי את השנאה לשמש, מהמאמץ היום יומי שלה להציב ביניהן כמה שיותר שכבות של בד וקרם. היא הייתה בת לאצולה ביטחונית, ינקה הדר בית"רי עם חלב אמה אבל איכשהו התגלגלה בסוף לקיבוץ. 

קיבוץ אמנם, אבל גם שם היא עשתה דברים בדרך שלה. כמו חוק טבע, במשך שנים הגברים היו עושים תורנות שמירה בשער הקיבוץ ואילו הנשים מילאו את חובתן לחברה במטבח חדר האוכל. אמא שלי לא הייתה מוכנה לשמוע מזה, והחלה לבלות לילות בבוטקה קטן, חמישה קילומטרים מהגבול, בחברת תת מקלע עוזי (התמונה שאני שם כאן מראה שהיא בכל זאת הגיעה למטבח מתישהו, אבל אני אוהב אותה וגם אין לי תמונה שלה עם עוזי). 

כמו האהבה להיסטוריה, גם את הפמיניזם שלי אני מייחס בעיקר לה. כשהייתי בן 12 היא קנתה לי את הספר "פמיניסט" של קובי ניב והמסר שלו הופנם היטב (לא יודע אם זה חומר קריאה שהתאים לגילי אז, אבל יחסית לפרימו לוי או ויקטור פרנקל שהיא נתנה לי, או שהעלימה עין כשלקחתי אותם מהספרייה שלה, זה היה ממש בקטנה).

היא הייתה אישה עצמאית וחזקה. ההורים שלי התגרשו בפורים של כיתה ד' ומצאו להם בני זוג חדשים. לה זה לקח ממש מעט זמן, לו יותר. כשהייתי נער נהגתי לומר שיש לי בעצם שני זוגות הורים, כי היינו קרובים והרגשתי שהם עשו בחירות טובות. אחרי עשר שנים עם בן הזוג ההוא אמא שלי החליטה לסיים את הקשר. כמה שבועות מאוחר יותר, שוב בפורים, הוא הגיע לדירה שלה בהרצליה (היא עזבה את הקיבוץ כמה חודשים לפני כן), ירה בה ואז בעצמו. 

זה היה הלם מוחלט. במובנים מסוימים זה עדיין ככה. במקרים כאלה בדרך כלל יש סימנים מוקדמים, אבל אני לא הבחנתי בכאלה ועד כמה שידוע לי גם לא אף אחד אחר. בכל אופן, זה קרה. 

אני לא מדבר על זה הרבה. אני לא מתבייש בזה, זה חלק ממני, אבל זה לא בדיוק נושא שעולה בטבעיות וגם למדתי שזאת דרך די בטוחה להרוג שיחות. מי שהכיר אותי אז יודע וגם חלק ממי שהכיר אותי בכמעט 19 השנים שחלפו מאז, לא יודע כמה. אבל חשוב לי לספר את זה עכשיו כדי שאף אחד לא יוכל לספר לעצמו שזאת בעיה של סוג אחר של אנשים או סתם שזאת בעיה של נשים. זאת בעיה שלנו, מי שלא נהיה.

מאמרים מהספר, בתעתיקים ובתצלומים:

בת זונה  

פורסם לראשונה בעיתון הסטודנטים "פי האתון" 24.1.73

שיעור מאלף בדמותה המהוגנת והמכובדת של החברה הישראלית הנפלאה, בעלת המוסר היהודי הטהור והקדוש, נתן לנו יחזקאל אדירם ב"ידיעות אחרונות": 

"לא בכל יום עוצר אדם בשולי כביש בין-עירוני כדי לאסוף יצאנית למכוניתו המהודרת, ומגלה כי זוהי... בתו! ההלם והתדהמה היו גדולים, עד אשר מרוב התרגשו בקושי יכול האב לחזור הביתה ולספר לאם את אשר ראו עיניו." 

"ואולי היה זה סתם דמיון תעתועים? האב, תעשיין מכובד מגבעתיים, והאם, אישה חביבה וסימפטית, מחליטים לבדוק את העניין. זה לא ייתכן: שבתם תעשה דבר כזה? היא לא סתם ילדה. היא בחורה אחראית, בת 23, שסיימה בחינות בגרות. משהו כאן אינו כשורה. האם והאם ההמומים פונים לחוקר פרטי. מתברר, שהאמת מרה הרבה יותר: הצעירה אומנם עוסקת בזנות ולא מאתמול..." 

"ההורים הם אזרחים למופת. כאבם גדול מנשוא: כמעט שלא יצאו חיים ממחנות הריכוז בתקופת השואה, עד שהצליחו לעלות לארץ, עד שהעמידו את עצמם על הרגליים, עד שגידלו את הילדה בבית טוב והשפיעו עליה מכל טוב – ופתאום התמוטט עליהם עולמם." 

שימו לב ושננו היטב: האב ההולך (דרך קבע?) לזונות, הוא "תעשיין מכובד", שכן יש לו "מכונית מהודרת", והוא אשכנזי (היה במחנה ריכוז). "ההורים הם אזרחים למופת". ביתם הוא "בית טוב". רק בתם (בהמשך כתבתו של אדירם) היא "צעירה סוטה". 

לבת, שהיא "לא סתם ילדה, היא בחורה אחראית, בת 23 וסיימה בהצטיינות בגרות" אסור לעשות בגופה כרצונה, היא "סוטה". אותה צריך להעמיד לדין. האב, לעומת זאת, הוא לא סוטה. לו מותר ללכת לזונות. הוא אזרח מהוגן ומכובד, אזרח למופת!!! 

האב זקוק לזונות, ולכן קשה לשער שהוא מצפה שלא תהיינה כלל זונות. אז מה כל-כך נורא שבמקרה גם בתו היא זונה? פשוט מאוד – זונות צריכות להיות "סתם ילדות", מבית לא טוב, ואילו בתו היא, כאמור, אשכנזיה מבית טוב עם הורים מכובדים. 

חברה המקדשת את המוסר המחליא והזנותי הזה היא הראויה לתואר "סוטה". ולאב, לעיתונאי ולשאר הסוטים האמיתיים ייאמר: "בלכתך אל זונה – אל תופתע לפגוש את בתך". 

שנה טובה.   

הערת המחבר: חמישים שנה ודבר לא השתנה

לקריאת מיטב מאמרי ב'הארץ' בנושאים הללו ב-12 השנים האחרונות  לחצו כאן >>>  

 מאמרים על נשים וגברים, מיגדר ואלימות, פמיניזם ומיזוגניות

מוכות-גורל  

פורסם לראשונה ב"הארץ" 12.12.86 

בעיתון הזה, "הארץ", הופיע ביום חמישי שעבר, במסגרת דיווח מישיבת הכנסת, המשפט הבא: "כשישה-עשר אחוזים מבעליהן של נשים מוכות הם בעלי מקצועות חופשיים". מחקר מעניין, לא? אתם הייתם מאמינים ששישה-עשר אחוזים מאלו שמתחתנים עם נשים מוכות הם בעלי מקצועות חופשיים? לא, גם אני לא הייתי מאמין שעורכי-דין, מהנדסים ורופאים מוכנים להתחתן עם נשים מוכות-שחין, למשל. כל הכבוד להם, לבעלים האלה, באמת. מה יש? מה אתם צוחקים? אתם כן הייתם מוכנים להתחתן עם נשים מוכות-גורל? אבל הם, כל הכבוד להם. יש להם בבית נשים שמקבלות מכות, והם אפילו לא מתלוננים. אין מה להגיד, אני ממש מוכה-תדהמה לנוכח התופעה האבירית הזאת.

התת-אלוף חושב שאישה היא תת-אדם

פורסם לראשונה בעיתון "חדשות" 15.3.87 

בידיעה קצרה של סוכנות עתי"ם, שהתפרסמה בעיתון "חדשות", מסופר כי "קצינת ח"ן ראשית, תא"ל אמירה דותן, אמרה אתמול לתלמידות י"ב מהתק"ם, שאין מקום לקצר את השירות הצבאי לחיילות". 

עוד מספרת הידיעה כי אחת התלמידות שאלה "למה חיילות לא משרתות בתפקידים קרביים?", ועל כך "ענה תא"ל אביגדור קהלני שנכח גם הוא במקום: 

"צריך לשאול את הגברים, אם הם רוצים אישה לוחמת. אני, למשל, מעדיף את אשתי עם ציפורניים משוחות ואודם על השפתיים, במקום שתסתובב במטבח עם סכין בין השיניים." 

אז בואו נראה איזה "השקפת עולם" מסתתרת בתוך דברי הקצין הבכיר: 

מה זה? למה "צריך לשאול את הגברים"? הצבא הוא של הגברים או של אבא שלהם? ואני לתומי חשבת שהצבא הוא של כל עם ישראל, שלפחות מחציתו נשים. ועוד לתומי חשבתי שישראל היא מדינה דמוקרטית, שבה נשים וגברים ואשכנזים ותימנים מחליטים ביחד על הכול, ולא רק שהגברים מחליטים בשביל נשים והאשכנזים בשביל תימנים. 

מה אומר כאן קהלני?  שהחלטה של אישה, כל החלטה של כל אישה,  בין אם זה להיות חיילת קרבית או בין אם זה לצאת לעבודה, איננה נתונה כלל ועיקר בידיה. הגבר הוא שיחליט בשבילה. נקודה. 

ואכן, כהמשך לוגי עובר קהלני מן הכלל אל הפרט, אל עצמו: "אני, למשל, מעדיף את אשתי עם ציפורניים משוחות ואודם על השפתיים, במקום שתסתובב במטבח עם סכין בין השיניים". 

אז קודם כל, חבוב – מי שאל אותך בכלל? נערה אחת ביקשה לשרת בצה"ל כחיילת קרבית. זה הכול. היא לא שאלה אותך מה דעתך על אשתך. 

דבר שני – אם אתה כבר מזכיר את אשתך, אני רוצה להבין – אתה נשוי לכלבה אפגנית או לחתולה סיאמית? כי אם בן אדם אומר "אני רוצה את הכלבה שלי עם ציפורניים משוחות", או שהוא "מעדיף את החתולה שלי עם אודם על השפתיים" – זה נשמע די סביר, אבל להתייחס לבן-אדם כאל חיית-שעשועים, אדוני הגנרל? 

הלאה – למטבח. מה בעצם אומר כאן קהלני? הוא אומר שמקומה של אישה הוא במטבח. זו בעצם מהות התשובה של תת-האלוף לנערה שביקשה לשרת כחיילת קרבית. הוא בפירוש אומר לה – "גברת, את לא תחליטי מה תעשי עם עצמך, אנחנו הגברים כבר החלטנו בשבילך – את תשימי לק על הציפורניים ותלכי מיד למטבח! את הבנת את זה? ותפסיקי לבלבל את המוח שלנו עם מה את רוצה או לא רוצה לעשות. תבשלי ותשתק! זה הכול!" 

כן, כן, גבירותי ורבותי, התת-אלוף חושב שהאשה היא תת-אדם. וכאן אנחנו מגיעים לעניין האחרון – עניין הסכין בין השיניים. לדעתו של מר קהלני, הרי שאם נשים אכן תשרתנה כחיילות קרביות, מיד הן תתחלנה להסתובב (במטבח, כמובן) עם סכין בין השיניים. 

מדוע אתה חושב כך, מר קהלני? הרי אתה, למשל, שירתת ולחמת כחיל קרבי המון שנים והרבה מלחמות, אז אתה מסתובב (לא במטבח, כמובן) עם סכין בין השיניים? האם כל הדברים ששירתו ביחידות קרביות מסתובבים עם סכין בין השיניים? אז למה אם נשים תשרתנה ביחידות קרביות תסתובבנה אחר-כך (במטבח, כמובן) עם סכין בין השיניים? מה יש? מה אתה מפחד כל כך מנשים? אתה הרי גיבור רשמי עם תעודות. אז מה הפחד הזה מנשים? 

ולסיכום, כדי שמר קהלני עצמו יוכל להבין את מה שהוא אמר, אני משנה קצת את הסיטואציה – מדובר בנער תימני השואל תת-אלוף אשכנזי מדוע תימנים לא משרתים כחיילים קרביים, אלא רק כמנקים, ועל כך עונה לו הגנרל בדיוק באלה המילים: "צריך לשאול את האשכנזים אם הם רוצים תימני לוחם. אני, למשל, מעדיף את התימני שלי עם פיאות מסולסלות וחינה בשערות, במקום שיסתובב במחסן עם סכין בין השיניים". 

אתה הבנת את זה, אביגדור?

לקריאת מיטב מאמרי ב'הארץ' בנושאים הללו ב-12 השנים האחרונות  לחצו כאן >>>  

 מאמרים על נשים וגברים, מיגדר ואלימות, פמיניזם ומיזוגניות

מי פה החולה?  

פורסם לראשונה בעיתון "חדשות" 10.5.87. 

לפני זמן מה סיפרתי לכם כאן ששוטר במשטרת באר-שבע שהורשע במעשה מגונה באישה, שבאה להתלונן על כך שבעלה מכה אותה, נידון ל-500 שקל קנס. כדי להדגים את קולת העונש כתבתי שם, מפרי דמיוני החולני, שאם השוטר היה מורשע בגניבת וידיאו הוא בטח היה מקבל משהו כמו 3000 שקל קנס ואולי גם שלוש חודשי מאסר בפועל. 

והנה, לא עובר הרבה זמן ואני מגלה שדמיוני החולני הוא לא מציאותי, יען כי המציאות חולנית פי כמה וכמה מהדימיון הכי חולני שאני יכול להמציא. קראו נא לקט קטנטן של ידיעות מעיתונים של ארבעה ימים בלבד: 

[הארץ] תושב הרצועה למאסר וקנס על מעשים מגונים בפעוטה – תושב חאן-יונס, שהורשע במעשים מגונים בפעוטה בת שלוש וחצי, נידון למאסר ארבעה חודשים בפועל ושלושה חודשים על תנאי וקנס בסך 200 ש"ח (וזה אמור להיות עונש חמור יעני, כי הפושע הוא ערבי מרצועת עזה. אם הוא היה יהודי מחבל לכיש, למשל, אני מניח שהוא מקבל מקסימום 200 שקל קנס ואולי גם איזה מאסרונצ'יק על תנאי). 

[הארץ] חניה על מדרכה בת"א – 150 ש"ח (אתם שמים לב? חנייה על המדרכה ומעשה מגונה בפעוטה עולים בערך אותו דבר).

[הארץ] מאסר על תנאי לרופא-שיניים על מעשים מגונים ב-4 ילדים – רופא-שיניים מירושלים, שהורשע בביצוע מעשים מגונים בארבעה ילדים, נידון לשתי שנות מאסר על תנא ולקנס של 100 ש"ח (נו, אתם רואים? כשאמרתי לכם שיהודי לא היה נידון למאסר על מעשה מגונה בפעוטה חשבתם שאני מגזים, נכון? אז הנה לכם – אפילו על מעשים מגונים בארבעה ילדים הוא לא נידון למאסר בפועל. והקנס, גבירותי ורבותי, הוא אפילו פחות מחנייה על מדרכה. עובדה). 

[חדשות] יישב שנה ורבע על גניבת רדיו ממכונית – צעיר מאשקלון שנתפס כשהוא גונב רדיו-טייפ ממכונית נידון למאסר שנה ושלושה חודשים בפועל ועוד שנה על תנאי (אתם רואים כמה שטעיתי בעניין השוטר ההוא שקיבל 500 שקל קנס על מעשה מגונה? אני כתבתי , מדמיוני, שאם הוא היה גונב וידאו היה מקבל שלושה חודשי מאסר וקנס של 300 ש"ח, אבל הנה מסתבר שבמציאות מקבלים בגלל גניבת רדיו-טייפ, שהוא יותר זול מוידיאו-טייפ, עונש הרבה יותר חמור – שנה ורבע מאסר בפועל. ולהזכירכם - השוטר שעשה מעשה מגונה באישה, שבאה להתלונן במשטרה על כך שבעלה מכה אותה, קיבל בסך-הכול 500 שקל קנס). 

[חדשות] כייסים למאסר – אדם מאשדוד, שנתפס בעת שניסה לכייס קונה בשוק העירוני בלוד, נשלח לשנתיים וחצי מאסר. צעיר מרמלה, שניסה לגנוב ארנקה של עוברת אורח, נידון לעשרים חודשי מאסר בפועל ועוד עשרה חודשי מאסר על תנאי (איך שלא תהפכו את זה ייצא לכם שלכייס אדם או לגנוב ארנק זה מעשה חמור פי שבעים ושבעה, כל פי הקודים של בתי-המשפט שלנו, מאשר לעשות מעשה מגונה בפעוטה או בארבעה ילדים או בסתם אישה שבאה למשטרה להתלונן על כך שבעלה מכה אותה). 

[חדשות] מאסר על תנאי ו-1500 ש"ח על סחיטה מינית – אדם מרמת-גן, שהורשע בסחיטה מינית באיומים מאישה, לאחר שגנב ממכונית את ארנקיה ומסמכיה, נידון ל-18 חודשי מאסר על תנאי ולקנס של 1500 ש"ח (לפי הגיונם של בתי-המשפט שלנו, כפי שהוא בא לידי ביטוי בפסקי-הדין שלהם, הרי שאם האיש היה מסתפק רק בגניבת הארנק והמסמכים, אז הוא היה אוכל אותה במאסר בפועל, אבל השופט כנראה התחשב בכך שהאיש גם ביצע סחיטה מינית באיומים,  ובשל כך הוריד לו את העונש ממאסר בפועל למאסר על תנאי). 

בקיצור – החברה שלנו, באמצעות בתי-המשפט שלה, לא מגינה כמעט בכלל על ילדות, ילדים ונשים, וכל אחד יכול לעשות  בהם כמעט ככל העולה על רוחו. אך לעומת זאת, החברה שלנו, באמצעות בתי-המשפט שלה, מגינה היטב על מדרכות, ארנקים ורדיו-טייפים, ואוי ואבוי למי שיעז לגעת בהם. 

אז מי פה החולה – הדמיון שלי או החברה שלנו?

לחזרה לתוכן העניינים של האתר >>> לחצו על "תוכן העניינים" בשורה העליונה

פרסומת לסרט  

פורסם לראשונה בעיתון "חדשות" 21.12.87 

במסגרת מסע יחסי הציבור לסרט החדש שלו "אבא גנוב" התראיין יהודה ברקן למוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות", ושטח שם בפני המראיינת שוש מיימון את עיקרי השקפת עולמו. 

מאחר שלא הרבה אנשים קוראים את "ידיעות" ביום שישי, החלטתי להביא בפניכם, קוראים וקוראות יקרים, קטע שלם מהראיון הזה, ממש כפי שהופיע ב"7 לילות", וזאת כמובן כפרסומת חינם לסרטו של ברקן. 

ובכן, הנה הקטע במלואו, ללא השמטות וללא קיצורים: 

ברקן: אני חסיד גדול של נשים. מעריץ מה שהן יכולות לעשות לי כגבר. כל אישה, אם היא יודעת לשחק אותה נכון, מסוגלת להוציא מגבר דברים, שאם הוא עצמו היא רוצה – לא היה מצליח. 

מיימון: לדוגמה... 

ברקן: אישה נבונה יכולה להגשים לכל גבר את חלומותיו. גבר שמחליט להיות עורך-דין ולא כל-כך הולך לו, אם הוא פוגש את האישה הנכונה, עובר מ-76 אוקטן ל-96. 

מיימון: ומה עם חלומות של האישה? 

ברקן: המימוש שלה מתבטא בכך שהיא רואה את הגבר שלה מגיע ליעד. 

מיימון: אתה לא חושב שזו גישה שוביניסטית? 

ברקן: אני באמת שוביניסט. שוביניסט ידוע, ואין לי שום בעיה עם זה. הצירוף האידיאלי הוא בין שניים. אישה שיש לה צורך לתת מחפשת את הפרטנר שצריך לקבל. למה התכוון המשורר? אני יודע לקבל. אני יודע לעשות מחביתה עם סלט דבר שלא אכלתי בחיים. אפשר לומר שבענין הזה אני גבר מזרחי. אומנם, גדלתי בבית פולני, אבל התפיסה של הגבר המזרחי, שהוא הגבר בבית, בפירוש מקובלת עלי. 

מיימון: מה זה בית פולני? 

ברקן: בבית פולני האמא קובעת מה עושים והאבא מוציא-לפועל. אצל הפולנים האשה שולטת. אני הלכתי בדיוק הפוך. אני גבר-ים-תיכוני. וזה מתבטא לא בלקחת אלא גם בלתת. יש לי יד פתוחה, כמו של ספרדי. 

מיימון: פמיניסטיות מוקיעות אנשים כמוך... 

ברקן: אני מתייחס אליהן בסלחנות. הפמיניסטיות האלה, עדר נשים, שלא קיבלו תשומת-לב מאף גבר, החליטו להקים סיעה כדי לקבל קצת תשומת-לב. כל אישה שמקבלת את החיזוקים שלה כאישה לא תבוא ותגיד לגבר שלה "בוא הנה, למה אני לא יכולה ?", שזה, כידוע, המוטו הפמיניסטי. 

מיימון: אתה לא מודע להישגים של התנועה הפמיניסטית? 

ברקן: אלו הישגים? על מה את מדברת? הן רוצות להוכיח שהן יכולות להיות כמוני, רק בלי ביצים. אני חושב שזו מתנת-אל שאת, עם הנתונים הטבעיים שלך, תוכלי להזיז לגברים. דבר אדיר. הבעיה היא שאף-אחת מהן, וזו הסיבה שהן התאגדו, לא מסוגלת להזיז לגבר. קחי את הקלסתרון של הנשים הללו, תראי איך הן נראות: שפם, זקנים. בכלל, מקטלגים אותן תחת הקוד: האשה המסרסת.

זהו זה. עד כאן הקטע של ברקן. 

יכולתי לעשות לו כל מיני תעלולים בנוסח הפיכת הראיון הזה מראיון עם גבר על נשים לראיון של ארי על יהודים ("תראי איך הם נראים: שפמים, זקנים קטנים") או עם לבן על כושים ("הם רוצים להוכיח לי שהם יכולים כמוני, רק שחורים") או של אשכנזי על מזרחים ("פרענק נבון יכול להגשים לכל אשכנזי את חלומותיו"), אבל אני לא אעשה זאת. פשוט מעליב אותי להתייחס אל הפרימיטיב הזה. 

מה שכן, כל יצור אנוש שיילך אחר הדברים האלו של ברקן לראות את הסרט שלו – אכן מגיע לו העונש הזה.

בדיחה קטנה – שנאה גדולה   

פורסם לראשונה בעיתון "חדשות" 21.11.88   

בשבועון ילדים צבעוני נפוץ, שיש לו כמה עשרות אלפי קוראים וקוראות צעירים, במדור שבו מתפרסמות בדיחות ששלחו הילדים והילדות למערכת, מצאתי בשבוע שעבר את הבדיחה הבאה: 

לאחר שהאיש חיכה בקוצר-רוח מחוץ לחדר שאשתו תגמור ללדת, יצא אליו הרופא ופניו עגומים. "יש לי בשורה טובה ובשורה רעה", אמר הרופא, "אשתך מתה בלידה". "ומה הרעה?", שאל האיש. 

מצחיק, לא? לא. בכלל לא מצחיק. אפילו מפחיד קצת. אפילו מבהיל. די מחריד בעצם. שהרי מה מצחיק כאן? מה הבדיחה כאן? זו סתם שנאת נשים, ותו לא. שנאת נשים גרידא. 

כי מה בעצם אומרת הבדיחה הזאת? שזה שנשים מתות זו בשורה טובה, או מה? שאשה טובה זו אשה מתה, כמו שערבי טוב זה ערבי מת, ויהודי טוב זה יהודי מת?  האם זאת הכוונה? 

האם באמת היה עיתון ילדים כלשהו, בארץ או בעולם, מעז לפרסם בדיחה גזענית רצחנית שכזאת על ערבי או על כושי או על יהודי? 

על יהודי בטח שלא, וגם על כושי לא, ואפילו על ערבי לא, נכון? 

נכון. אז למה על אישה כן? 

מאיפה היא באה, שנאת הנשים הזאת? איך היא נולדת? האם זה עניין תורשתי? האם יש גנים של שנאת נשים, כמו שיש גנים של שנאת יהודים? או שמא שנאת נשים ושנאת יהודים ושנאת ערבים מועברות איכשהו על ידי הסביבה, על ידי ההורים, על יד מערכת החינוך, על ידי כלי-התקשורת? הנה, תראו בעצמכם, תראו איך שנאת הנשים כבר הגיעה והתנחלה אצל ילד קטן, בן עשר או אולי קצת יותר, שכבר אץ רץ לשלוח ולהפיץ  את שנאתו בעיתון. 

והעיתון, גבירותי ורבותי, העיתון הוא עיתון לילדים, עיתון עם מסר חינוכי, הוא גם נותן פרס לילד שונא הנשים הזה, בכך שהוא בכלל מדפיס את בדיחתו הגזענית, וגם – וזה העיקר – העיתון המחנך הזה מפיץ את התועבה הזאת, זורע שנאת נשים חולנית במוחם של עשרות אלפי ילדים וילדות. 

זהו זה להיום. בסך הכול בדיחה קטנה. להתראות.

מגיל אפס 

פורסם לראשונה בעיתון "חדשות" 3.7.89 

זה שיש כמה הבדלים בין גברים לנשים, בין בנים לבנות, זה כל אחד ואחת רואים. יש רק ויכוח קטן אם ההבדלים הללו עושים מי מהמינים טוב יותר, אבל לא נדון בזה עכשיו. הפעם נתרכז בשאלה – ממה נובעים ההבדלים הללו? האם השוני הוא בגנים השונים? בהרכב המולקולרי השונה של ה-די.אנ.איי הגברי והנשי? במבנה המוח השונה? האם השוני הוא בדרך השונה שבה מגדלים את בני המינים השונים? ואולי זה שילוב בין סביבה ובין תורשה? אבל אם זה שילוב, מה משפיע יותר – הגנים או הגננת? 

טוב, אז עכשיו הויכוחים האלו היו די תיאורטיים מבחינתי, אבל לפני כמה שבועות נולדה לי בת (תודה, תודה), אחרי שכבר גידלתי בן לגיל שבע (שוב תודה), ועכשיו אני יכול לעקוב מקרוב ובאופן אישי אחרי ההבדלים ביחסה של הסביבה (וזה כולל גם את שני ההורים) אל תינוקות וילדים משני המינים. 

וההבדלים (ביחס של הסביבה) מתחילים ממש בגיל אפס, כבר מהמתנות הראשונות שמקבל הרך או הרכה הנילודים – איזה מתנות קיבל הבן שלנו כשנולד? כמעט כל המתנות היו צעצועים שנועדו לגרות ולפתח את המחשבה, התנועה, הראייה, השמיעה המוסיקלית, התפיסה החושית וכיוצא באלו – למן כדורים מצייצים, דרך מוביילים מצלצלים וכלה ב"אקטיביטי סנטר" מצייץ ומצלצל ומצרצר קומפלט. אלה היו רובן המכריע של המתנות. וחוץ מכל עשרות הצעצועים, הוא קיבל גם שלוש חליפות בגדים.

והנהנה, כשנולדה לנו בת, אלו מתנות קיבלה היא? בגדים, שמלות ובגדים (שמלות כבר אמרתי?) כשחלוקת הצבעים, אגב, היא 85% ורוד, 10% אדום ו-5% סגול. מתוך כמה עשרות המתנות אחד הביא עריסה (וזו מתנה אובייקטיבית), אחת הביאה בובת ברווז גדולה (הולך גם לבנים) ואחד שלח "אקטיביטי סנטר" (בטח הוא חשב בטעות שנולד בן), אבל חוץ משלושת יוצאי-הדופן הללו, כל שאר עשרות המתנות היו בגדים, בגדים, בגדים. 

את ההבדל הברור הזה, שבמתנות שנותנים הקרובים והדודות והקוזינות והחברים לרך או לרכה הנולדים, את ההבדל הזה יהיה קשה לתרץ בנימוקים תורשתיים או גנטיים (אלא אם כן מדברים על הגנטיקה של הדודים ולא של הילודים). גם יקשה לנמק ברצונם העצמי החופשי של מקבלי המתנות. התינוק בן השבוע לא ביקש צעצועים והתינוקת בת השבועיים לא ביקשה שמלות. 

ההבדל היחיד הוא בכך שאנשים (וזה כולל נשים) חושבים שתינוק גבר צריך לקבל דברים שיעודדו אותו לפעול ולהתפתח ולהתקדם בעולם, ואילו תינוקת אשה צריכה דברים שיגרמו לה להיות קישוט חמוד ויפה. 

ההבדל היחיד, במקרה הברור הזה, לא קיים במציאות, אלא הוא קיים אך ורק בראש של האנשים, במוחה של החברה. 

ועל כן, ידידי וגבירותי, אם אתם רוצים לשפר ולו במעט את העולם, אז בפעם הבאה כשייוולד לחברים או לקרובים שלכם משהו, אל תקנו את המתנות שלכם לפי מין הילוד. בכל מקרה, בין אם זה בן ובין אם זו בת – הביאו להם צעצועים. את הבגדים התכולים לתינוק או הוורודים לתינוקת, ההורים כבר יקנו לפי טעמם, טוב?

לקריאת מיטב מאמרי ב'הארץ' בנושאים הללו ב-12 השנים האחרונות  לחצו כאן >>>  

 מאמרים על נשים וגברים, מיגדר ואלימות, פמיניזם ומיזוגניות

אנסים טובים באמצע הדרך  

פורסם לראשונה בעיתון "חדשות" 31.1.90 

בעמוד האחרון של "ידיעות אחרונות" מיום ה-18 לינואר הופיעה במסגרת כותרת שאמרה "שנה וחצי מאסר על גניבת קומקום". הידיעה עצמה סיפרה כי "2 צעירים בין 32 ו-25 מקרית-עקרון נתפסו לאחר שגנבו קומקום בשווי 70 שקל. אתמול דן אותם שופט השלום הרן פינשטיין לשנה וחצי מאסר, ולתשעה חודשי מאסר". זאת הייתה הידיעה, ואחרי שקראתי אותה חשבתי שהכותרת בעצם הייתה צריכה להיות "שנה וחצי מאסר על גניבת חצי קומקום", לא? 

לא חשוב. מה שחשוב הוא מהסיפור עושה כאן במדור הזה, בבחינת מה לקומקום ולפמיניזם? אז אני אגיד לכם מה – כשקראתי את הידיעה חשבתי לעצמי "מעניין מה היו חוטפים שני הצעירים הללו, אם במקום לגנוב קומקום היו אונסים בחורה. הם בטח היו מקבלים עונש קטן יותר, אני כמעט משוכנע בכך. כי הרי כבר הראיתי פה כמה וכמה פעמים שהעונשים על פגיעה ברכוש גבוהים מעונשים על תקיפה מינית של נשים. בגלל זה כבר כתבתי פה לא פעם שבכל מקרה שבחורה נאנסת, אם היא רוצה שהאנס ייענש כמו שצריך, אז היא צריכה להתלונן שהוא גנב לה את הארנק. עכשיו צריך להוסיף - אם את רוצה שיענישו את זה שאנס אותך, תגידי שהוא גנב לך את הקומקום. 

זה מה שהרהרתי ביני לבין עצמי, ולא הייתי כותב את כל זה כאן, אילולא מצאתי ב-19 לינואר, ממש למחרת סיפור הקומקום, את הסיפור הבא בשני עיתונים – "על המשמר" ו"חדשות": 

ב"חדשות" אמרה הכותרת "3 קטינים שניסו לאנוס בת 16 לא יילכו לכלא (יען כי) זה יפגע בהתפתחותם". ב"על המשמר" אמרה הכותרת "בני-טובים שהורשעו בניסיון אונס נידונו לפיקוח קצין מבחן", כשכותרת המשנה מסבירה מדוע קיבלו עונש כל קל – "כדי לא לדרדרם לעולם הפשע". 

הבנתם? מדובר בשלושה "בני-טובים" (מה זה "בני-טובים"? זה בנים של אשכנזים או של עשירים או של שניהם כאחד? ואם אלה "בני-טובים", אז מי הם "בני-רעים"? בנים של מזרחים או של עניים או מה? ואך כך, האם גונבי הקומקום קיבלו עונשים כל כך חריפים רק בגלל שהם "בני-רעים"?) שהורשעו על פי הודאתם, בניסיון לאנוס נערה בת 16, ושלמרות חומרת העבירה לא נידונו למאסר, "כדי לא לדרדרם לעולם הפשע". 

כלומר – על-פי זה יוצא שאונס זה בכלל לא פשע. אונס זה בסך-הכול משובת-נעורים קלילה  של "בני-טובים". ושלושת השופטים הטובים פרידמן, סלוצקי וקליינברגר נתמלאו הבנה ורחמים על שלושת האנסים בני הטובים ולא שלחו אותם למעצר יען כי (ואני מצטט) "שליחתם למאסר עלולה לגרום להידרדרותם, לפגיעה בבריאותם ולהרס התפתחותם החיובית". 

אונס (אם הוא מתבצע על-ידי "בני-טובים" כשרים בבת-ישראל כשרה) הוא לא פשע. חס ושלום. אבל אם בית המשפט הנכבד היה שולח את האנשים החיוביים האלה לבית-הכלא, הרי שאז עם עוד היו עלולים, חס-וחלילה, טפו-טפו-טפו, לסטות מדרך האונס הישרה בה הלכו, ולהידרדר לפשע, והידרדרות נוראה זו אף הייתה עלולה לפגוע בבריאותם, רחמנא ליצלן ומי יודע – האנסים הטובים הלל עוד היו יכול להידרדר ולהיסחף אל תוך עולם הפשע, ואפילו כדי גניבת קומקומים היו יכולים להידרדר. ווויייי-ווויייי-ווויייי. 

ועל כן נמלא פינו שיר תהילה לבית-המשפט המחוזי בחיפה, שברוב חוכמתו כי רבה, הציל את החברה הישראלית כולה מן החרפה.

והנה לכם, למי שהגיעו עד כאן, גם בונוס - מאמר שהופיע במדור "פמיניסט" ב"חדשות" לאחר שהספר נחתם ויצא לאור, אבל למרות זאת, לפי עניות דעתי, שווה  קריאה:

מה זה שייך? 

פורסם לראשונה בעיתון "חדשות" ב-17.6.91

הקורא אלי רבי, סטודנט מחיפה, הפנה את תשומת לבי למאמר שהופיע ב״חדשות״ בתאריך 7.5.91, שבו הופיע תחת הכותרת "עדות הנאנסת" ראיון עיתונאי או חקירה משטרתית או עדות בבית־המשפט (מהעיתון לא ניתן להבין מה זה בדיוק) של נערה בת קיבוץ שנאנסה על־ידי שלושה נערים מכרים, בני קיבוץ אף הם, שהורשעו בדין ונידונו (כך היה כתוב בעיתון) "לשהות שנה וחצי עד שנתיים במוסד סגור".

 לא מדובר כאן במקרה המפורסם של קיבוץ שמרת, שנמצא עכשיו בדיון משפטי, אלא במקרה אחר, בקיבוץ אחר. 

ופה כמובן המקום להצהיר, שברור לגמרי שאין שום קשר בין האידיאולוגיה הקיבוצית או החינוך שנותנים הקיבוצים לילדיהם, לבין העובדה שלאחרונה אירעו כמה מקרים שבהם ביצעו נערים בני קיבוץ אונס קבוצתי בנערות. אילו היה מדובר בנערים ימניים חובשי כיפות מעיירות פיתוח, כי אזי ברור היה שהם אונסים בגלל החינוך הפשיסטי החרדי שהם קיבלו, אבל במקרה של נערים מן הקיבוץ אין שום קשר בין האידיאולוגיה והחינוך לבין העובדות. עובדה. 

זאת הייתה הערת ביניים שולית, ועתה נחזור אל הראיון או החקירה או העדות של הנאנסת, שבה היא מספרת את סיפור השתלשלות האירועים באותו ליל אונס. והנה, לקראת נסיום שואל אותה לפתע העיתונאי או החוקר או הקטגור או הסנגור או השופט את השאלה הבאה:  "האם את לובשת חזייה, והאם באותו ערב לבשת חזייה?"

 זאת הייתה השאלה, ואני בכוונה לא נותן לכם כאן את התשובה, כי זה הרי מה שאני רוצה פה להגיד - שלא רק שהתשובה היא לא מן העניין, אלא שגם השאלה בכלל לא רלוונטית. כי מה זה בעצם שייך? מה זה בעצם אומר? מאיפה השאלה הזאת בכלל באה? למה העיתונאי/החוקר/התובע/הסנגור/השופט (להלן "האיש הזה") בכלל שואל את השאלה הזאת? 

האם תמיר שואל האיש הזה את הנשים שהוא מראיין או חוקר במסגרת עבודתו אם הן לובשות חזייה ומתי? לא. כמובן שלא. רק בחורות שנאנסו הוא שואל אם הן לובשות חזייה, נכון? 

למה בעצם? מה זה חשוב אם חא לובשת חזייה בדרך־כלל, או אם היא לבשה חזייה בלילה שבו היא נאנסה, הא? 

השאלה הזאת חשובה רק מבחינה אחת - להראות שהאיש הזה חושב, והוא כמובן לא האיש או האישה היחידים שחושבים כך, שאם בחורה הולכת בלי חזיית אז יש איזושהי הצדקה לכך שמישהו יאנוס אותה, נכון? 

כי אחרת מה זה רלוונטי - לצורך ראיון עיתונאי או חקירה משטרתית או עדות בבית־משפט - אם היא לבשה או לא לבשה חזייה באותו ערב, הא? 

נניח שאיזה שלושה גויים היו תופסים בצרפת או בשוויץ איזה יהודי ומתעללים בו מינית; האם גם אז היה מישהו - יהא זה עיתונאי, שוטר, עורך־דין או שופט - שואל את היהודי אם הוא לבש אותו לילה ציצית או טלית או כיפה, יעני כדי לבדוק שמא הגויים תקפו אותו בשל לבושו הפרובוקטיבי? לא. במקרה ההוא זה היה ברור לכולם, לבד מלאנטישמים מובהקים, שמדובר בתקיפה אנטישמית מובהקת, שאין לה שום קשר לשאלה האם לבש או לא לבש היהודי ציצית באותו ערב.

 כי אם מקצינים קצת את ההיגיון העומד בבסיס השאלה הזאת, שעל־פיו הנשים מביאות על עצמן, באיזושהי דרך של התגרות בגברים (אי־לבישת חזייה, שמלה קצרה מדי, שתיית בירה, אכילת פלאפל וכו'), את כל מעשי האונס והרצח הנעשים בהן, הרי שלפי אותו היגיון יכול מאוד לחות שהיהודים הביאו על עצמם, בשל התגרות בגויים (הבגדים המגעילים האלו, האפים הארוכים מדי, שתיית דם הילדים בפסח, והשום והבצל שהם אוכלים), את כל הפוגרומים ואת השואה, הלא כן?