איורים: אורה איל        

כנרת-זמורה-ביתן. 1997

הדף או המדור הזה באתר מכיל את כל הדברים שנכתבו על הספר פלוס אילוסטרציות של מספר עמודים מצולמים מתוך הספר הישן, המהוה והקצת קרוע שלי.

לקריאת כל הספר המצולם כולו לחצו כאן >>> אבא סבבה - כל הספר

אבא סבבה. ספר הילדים שאני הכי אוהבת. מאת גלית שרף זיתוני

לפני שנים רבות מאוד, הייתי העורכת האחראית של 'כולנו' 'פילון', קבוצת עיתוני ילדים והוצאת ספרים מבית ידיעות אחרונות. אחרת הפריבילגיות השוות של התפקיד הייתה לקבל את כל ספרי הילדים החדשים למערכת. ובחדר העורכת הצטברה ספריה ענקית מלאה בספרי ילדים. יום אחד הגיע שליח עם ספר חדש. אבא סבבה. כתב אותו קובי ניב, איירה אותו אורה אייל, ואני קראתי והתאהבתי. היה ברור לי שזה ספר שאני לוקחת הביתה, ושומרת אותו עד שיהיו לי ילדים, שאוכל להקריא להם אותו. הספר הזה נדד איתי דרך הדירות השכורות בתל-אביב, חיכה בסבלנות שנים ארוכות על מדף הספרים שלי, ובסופו של דבר זכה להיות הספר הראשון בספרית הילדים (הענקית) אצלנו בבית. לאמילי נמאס מהאבא המעצבן שלה, והיא יוצאת להחליף אותו בחנות האבאים "אבא סבבה". החנות פתוחה רק בלילה, אפשר לבחור אבא מתוך קטלוג, ואפילו לראיין אותו על הדברים הבאמת חשובים (אתה נותן עונשים? אתה אוהב דג מלוח?), ובכל מקרה חשוב מאוד לשמור על הקבלה. ואיך שהאבא האמיתי של אמילי מבין מה צריך לעשות כשהיא בוכה? הספר המקסים הזה הוא כבר בן 18 [הדברים נכתבו ב-2006. ק.נ]. הקראתי אותו אינספור פעמים לגדולה, למרכזי ועכשיו גם לבת השש. וללא ספק הוא צלח את מבחן הזמן, ונשאר מצחיק, מפתיע, מרגש וחכם. מומלץ בחום. 

שוהם סמיט. הארץ. 

קובי ניב ב"אבא-סבבה", מיטיב להתיך את המגוחך והאבסורדי עם הטרגי, כאשר הקולנוע בולט כמקור השראה: סרטי אימה שבהם המוכר (אבא, במקרה זה) עובר הזרה והופך ל"מאוים" הפרוידיאני. הרגע הדרמטי ביותר ב"אבא-סבבה" הוא רגע מצחיק-מבעית שבו הבת שמאסה באביה המעצבן והחליפה אותו ב"חנות אבאים" באבא חדש, מביאה אותו הביתה, אך אמה אינה מבחינה בשינוי, רק מתרעמת על האבא החדש שהחליף את המכונית מבלי לשאול אותה. זו סיטואציה קומית, אך איני מכירה, בוודאי לא בספרות הילדים, כתב אישום נוקב וחריף מזה בגנות היחס האינסטרומנטלי לעתים של נשים כלפי בעליהן ומקומו של האב במשפחה. 

יעל דר, הארץ ספרים. 

אפשר להחליף הורים (אבל לא רצוי)

אף אחד לא בחר את ההוים שלו, ואין ספק שאתם, וגם הילדים שלכם, תוכלו להעיד שאפילו לשנות אותם טיפ טיפה זה קצת קשה.ספרות הילדים מלאה סיפורים על הוים שאוהבים את הילדים שלהם אף על פי שהם עושים שטויות ("אז אבא הרים / בחיבוק רחמים את בתו הטובה הטובה... וכשאבא נשק לה, אוהב וסולח, / נשק לה גם הירח" מתוך \,ויה ערב" של פניה פרגשטיין" שיצא לרשונה ב-1949). יותר מזה, הספרות מנסה כבר שנים להסביר לילדים שכשההורים כועסים עליהם, אין בכך כל ערעור על עוצמת אהבתם.

לעומת זאת, הצגת כעסים של ילדים כלפי ההורים היא עניין חדש יחסית בספרות הילדים. הספרות הוותיקה לא העזה לספר על ילדים שכועסים מאוד על ההורים שלהם. אהבת ילד להוריו נתפשה כנתון שממנו יכולה לצאת עלילה לדרכה. 

אין ספק שהספרות החדשה יותר (משנות השבעים) בהשפעת הספיכולוגיה שהתאזרחה מאוד בינתיים, מספרת לא מעט על ילדים שבורחים מהבית, על ילדים שמתביישים בהוריהם, כל סודות לילדים בלבד, ועוד כהנה וכהנה ערעורים על אהבה חסרת פניות של ילדים להוריהם.

קובי ניב בספרו "אבא סבבה" עושה צעד נועז קדימה בכיוון זה. אף שהסיפור שלו טבול בהרבה הומור וסופו מסקנה מוכרת - האבא הפרטי הכי טוב. הוא מעביר את קוראיו חוויה לא קלה , ואולי אף מפחידה. בגלל המינונים הנכונים של הומור, שאורה איל תורמת להם רבות - גם באמצעות בחירת המראה הקומיקסי של הספר, שלכאורה אינו "כבד" - החוויה הכללית אינה מבהילה ממש, ולמרות זאת, אין ספק שזהו ספר עם משקע רגשי עמוק.

גיבורי הספר הם היחסים בין אמילי (ילדה כבת חמש) ואביה, יחסים אלה עובדים תמורה, באמצעות מימוש של פנטסיה שללא ספק חולפת במוחם של ילדים רבים: החלפת ההורים.

האבא של אמילי מעצבן מאוד: הוא שר ברחוב, הוא צוחק כשאמילי אומרת "שנביץ" במקום "סנדוויץ'", והוא אף פעם לא עונה בלי לחזור על השאלה. למשל: "כדור הארץ הוא עגול כמו כדורסל, נכון אבא?" ואבא משיב: "נכון אבא". אבל הכי חמור - כשאמילי כועסת, אבא אומר וצוחק: "אם אני לא מוצא חן בעיניך, אז נלך לחנות ונקנה לך אבא חדש". אין תשובה מכעיסה מזו, כי היא פוגעת בשור הבעיה: הורים אי אפשר להחליף.

זה נכון בדרך כלל, אבל לא בסיפור הזה, בסיפור הזה זועקת אמילי בכעס רב: "אני רוצה אבא חדש". ואבא עונה לה בשקט: "או-קיי, אז בלילה נלך ונקנה לך אבא חדש".

ובאמת, בלילה מעיר אבא את אמילי ומסיע אותה לחנות גדול שעל השלט שלה מתנוסס השם "אבא סבבה" הכתובת היא רחוב שמשון 1, לכל המעוניין)

הדף הבא מצחיק נורא: רואים שם אבות מוצבים על דרגשים קטנים וממוספרים. לכל אבא יש לוגן משלו, שאין ספק שנבחר בקפידה אחרי ש עם קופירייטר מקצועי: :"עושים כיף עם אבא יוסף", או ":אבא מספר תשעים ושש יעשה בשבילך בשר על האש", או "אבא ירון נותן ביטחון". ההשתדלות הזאת של האבות למצוא חן ולהימכר מצחיקה מאוד, גם ילדים וגם הורים. אין ספק שלו הוצבנו אנחנו מאחורי חלון ראווה היינו כולנו הורים למופת עם ייחוד וחזון.

בחנות הזאת יש מוכרות עם מחשבים ונתונים. כל ילד שמגיע עם אבא שהוא רוצה להחליף, מוזמן לראיין את האבות או לבחור באמצעות המחשב אבא מתאים. כאשר נבחר האב, הוא מובא מהמחסן ונמסר לילד (ששילם לפני כן בקופה).

אחרי לבטים רבים אמילי מתפשרת על אבא שחרחר אחד שאוהב דג מלוח. האבא הפרטי שלה נשאר בחנות ונשלח למחסן. בבוקר אמא ואחיה של אמילי, מיכאל, לא מבחינים מיד בהחלפה. בוקר הוא הרי זמן שבו אנשים לא מקדישים תשומת לב רבה זה לזה. כאשר אמא מוצאת במגרש החניה אוטו אחר היה מזדעקת, אבל גם עכשיו היא אינה ערה לגמרי לעוצמת השינוי שחל בבית. רק בארוחת הצהרים כאשר האב החדש מבקש דג מלוח (פעמים) , מתבררת הזוועה.

כולם צועקים על אמילי ואמא קובעת: "טוב, עכשיו אנחנו הולכים לחנות הזאת ולוקחים משם את אבא בחזרה". אלא שהחנות "הזאת" פתוחה רק בלילה, וכשאמילי חוזרת בלילה, היא מגלה לצערה שאבא כבר נלקח משם על יד ילדה אחרת. בלית ברירה אמילי לקוחת אבא אחר - הפעם אבא ספורטיווי שעסוק כל הזמן בתרגילי התעמלות.

עכשיו באה סדרה ארוכה של החלפות משעשעות מאוד. התחנה האחרונה היא אבא אופה (ושמו קלוד ללוש-ללוש). זהו אבא חביב למדי ואנושי, שמתגעגע מאוד לבתו גלית. גם אמילי שלנו כבר מאוד מתגעגעת לאבא שלה, והשניים מחליטים ללכת ל"אבא סבבה" עוד באותו לילה, ולהחזיר את המשפחות למתכונתן הראשונה.

בחנות מחכה להם אכזבה. הילדה גלית ואביה של אמילי לא חזרו לשם החלפה. כשעולה הבוקר יוצאים אמילי וללוש-ללוש בצער מהחנות.

אבל, אבל, אבל, כאן מתחיל הסוף הטוב. וכדי לרמוז עליו רק מעט אצטט את השמפט האחרון בספר: "ומאז ועד היום שתי המשפחות חברות טובות ולכל החופשות והטיולים הן תמיד יוצאות יחד"?

לא לעיתים קרובות יוצא ספר שהאיור והטקסט שבו מתאימים לחלוטין ונאאים כאילו אדם אחד יצר אותם. ונהה, דווקא ספר שעניינו התאמות ויחסים בין שני כוחות שונים זה מזה, מצליח להדגים מהי הרמוניה מלאה בין ציור לטקסט.

יש גם לציין לטוהה את ההוצהא, שמצאה לנכון לספר לקוראיה, ולתת להם בשפה מובנת ונעימה, מעט מידע על יוצרי הספר הזה.

לקריאת כל הספר המצולם כולו לחצו כאן >>> אבא סבבה - כל הספר

חלי טל שלם. אתר "פסיכולוגיה עברית". 

אבא יש רק אחד?

כמטפלת ביבליותרפיסטית המספרת לא מעט סיפורים בקרב אוכלוסייה מגוונת, ספר הילדים של קובי ניב  "אבא סבבה", הוא בבחינת "ספר מנצח". קרי, אין ילד שנשאר אליו אדיש, שלא לומר מרותק. והספר מאפשר לנו לעסוק באספקטים הלא מדוברים ביחסי הורים-ילדים ובשאלה מהו מקומו של המבוגר בעיני הילד. 

 מעבדה במנהרת הפלאות 

רואה אותם בגני משחקים, בתי קפה, או ארוחות משפחתיות - מבוגרים המשועשעים מניסיונות משחקי ההתגרות שלהם בילדים קטנים. הם לוקחים מהם חפצים, או מאיימים שייקחו ("אני אקח לך, תן לי, זה שלי!"), רק כדי לראות את העיניים הגדולות של הפעוט נפערות בזעזוע ובעתה. המבוגרים, צוחקים צחוק מבהיל, נהנים מה"משחק" המתעלל שהצחיק רק אותם. הם מפרים (מבלי דעת לרוב, אולי משחזרים, אני נוטה לחשוב) הסכם אינטואיטיבי בין ילד חסר אונים החש עצמו נגזל ממש, לבין מבוגר עם כל הכוח שבעולם - חילול אמנה לא רשמית באופן אכזרי. הסיפור "אבא סבבה" שכתב קובי ניב מאפשר לנו לבחון את אותם אספקטים לא מדוברים ביחסי הורים-ילדים. כיצד הורים עשויים להרגיש (לעומת הסטריאוטיפ ההורי "מכיל-כל") את ילדיהם על שלל אופני התנהגותם? ומהו מקומו של המבוגר ההורה בעיניו של הילד? קובי ניב לקח את השאלות הללו למעין מעבדה במנהרת הפלאות. בסיפורו הוא מנסה למממש ספק סיוט ספק משאלה: האבא בסיפור מציע לילדתו להחליף אותו באבא אחר, בחנות המיועדת בדיוק לכך וקרויה בשם "אבא סבבה". העלילה הבדיונית/מבהילה מתרחשת כאשר אמילי המואסת באביה מכל מיני סיבות ("בדרך כלל הוא דווקא היה אבא חמוד ומצחיק, אבל לפעמים מרוב שהוא רצה להצחיק הוא היה מעצבן") קטנוניות עבור מבוגר אך מהותיות עבור ילד: הוא לועג לה בכל פעם שהיא הוגה בטעות את המילה "סנדוויץ'", שר בקולי קולות ברחוב (קצת כמו "אבא עושה בושות" של מאיר שליו) ואולי הכי משפיל, כשהיא שואלת אותו "נכון, אבא?", בציפייה לקבל תשובה מאשרת, במקום לענות הוא מתחכם, חוזר אחריה וצוחק.

אני רוצה אבא חדש

מלבד הרעיון המקורי שבסיפור, ישנם גם האיורים ה"משדרגים" אותו פי כמה. הדיאלוגים מתנהלים בקומיקס, וביניהם כתוב הסיפור. בעיני זו דרך מעניינת להעביר סיפור לילדים ונוער, המקובלת יותר ויותר בשנים האחרונות (כמו בספרים "יומנו של חנון", "קפטן תחתונים וגם "נונה קוראת מחשבות"). המאיירת הוסיפה פרשנויות לא מעטות משלה. למשל באיור הדיאלוג בו אמילי שואלת את אביה " כדור הארץ הוא עגול, נכון אבא?" ואביה, כאמור עונה "נכון אבא", ניתן לראות כי האב אוחז בעיתון בו כתובה ידיעה על חוקרים שמצאו כי כדור הארץ הוא עגול. כלומר, אם לרגע היה עונה לה ברצינות, יכול היה לשתף אותה בעולם המבוגרים, בעיתון שהוא קורא. אבל הוא מעדיף להתיילד ולקנטר את שאלתה או את עצם פנייתה אליו. הסיטואציה מתומצתת להפליא בשירו של יהודה אטלס (1977) מתוך "הילד הזה הוא אני" : "כשאני מספר לך משהו / ואתה כל הזמן רק / 'יופי יופי' משיב / אני יודע שאתה בכלל לא מקשיב". דוגמא משעשעת נוספת לדיסהרמוניה בין שאלת הילד לתשובת המבוגר היא באיורו של אחד האבות המתמודד כאב להחלפה; עניבתו של האב מעוטרת בשלל דגים אך הוא עונה בשלילה כשנשאל האם הוא אוהב דג מלוח. "את רוצה לקנות אבא חדש?" שאל אבא את השאלה שהוא הכי אוהב לשאול. "כן" אמרה אמילי בכעס "אני רוצה אבא חדש". "אוקי, אז בלילה נלך ונקנה לך אבא חדש" הודיע אבא. סצנת ההחלפה מתרחשת בלילה, "כי החנות פתוחה רק בלילה" מסביר אבא לבתו את הרעיון התמוה שהגה בעצמו. ברגע הראשון לא ברור לקורא אם זה חלום או מציאות. האב מתעקש להעירה ולקחת אותה איתו לשם. לראשונה הוא מתייחס ברצינות לדברי בתו שנאמרו בכעס ואולי בייאוש. אולי הוא פגוע מהפעמים שבהן היא אומרת לו שהוא מעצבן או מתביישת בו ובעצם מעדיפה שהוא לא יהיה קיים? אמילי לא באמת מבינה שאבא שלה מתכוון ברצינות כשהוא אומר שהוא ניתן להחלפה. גם אחרי שהיא בוחרת באב חלופי, היא פונה לאביה שלה ואומרת "בוא ניקח אותו ונלך הביתה". אז מתערבת המוכרת ומסבירה לאמילי "זה בלתי אפשרי, אם תיקחי אותו ילד אחר יישאר בלי אבא בכלל" ואמילי, קצת כמו הילדים המתוארים בפסקת הפתיחה שלעיל, מגיבה בתדהמה. בשלב זה של הסיפור נשמעים קולות תמיהה ומחאה מצד המאזינים. 

ספר מנצח 

כמטפלת ביבליותרפיסטית המספרת לא מעט סיפורים בקרב אוכלוסייה מגוונת, ספר הילדים של ניב, "אבא סבבה", הוא בבחינת "ספר מנצח". קרי, אין ילד שנשאר אליו אדיש, שלא לומר מרותק. מדובר בז'אנר פנטסטי שמאפשר לקורא להישאר באזור הביניים שבין מציאות לחלום. הקומיקס המשולב לסירוגין מושך ילדים שהקריאה פחות מועדפת עליהם וגם כאלו שיכולת הקשב שלהם מוגבלת. הרעיון שאפשר ללכת עם הפנטזיה/סיוט של הילד ולקחת אותה צעד קדימה על ידי מימושה באמצעות ההורה, המבוגר האחראי לו, מטלטל ומפחיד ובד בבד מרגש. על צורכם של ילדים לצרוך מעשיות מקוטבות, מדבר ברונו בטלהיים בספרו "קסמן של אגדות" (1980). לדידו, הקיטוב שליט במחשבתו של הילד ו"מאפשר לו בנקל את ההבדל בין טוב ורע דבר שהיה מתקשה לעשותו, אילו שורטטו הדמויות מתוך נאמנות רבה יותר למציאות, על כל המורכבות המאפיינת אנשים חיים". כלומר, הילד שנפשו הרכה אינה מורכבת דיה נעזר במעשיות מקוטבות אלו כדי לשפוך אור על הרגשות הקשים שעולים בו מול ההורה. (שימוש במותה של האם הטובה והחלפתה באם חורגת מכשפה מתעללת מאפשרת לילד לעשות את הפיצול הקלייניאני ביתר בטחה). הוא ממשיך וטוען כי "יש להמתין עם דו-הערכיות עד לאחר עיצובה של אישיות יציבה יחסית, על יסודה של הזדהות חיובית. רק אז מסוגל הילד להבין, כי קיימים הבדלים ניכרים בין בני האדם ומשום כך על האדם לבחור מה ברצונו להיות". כך שב"אבא סבבה" מתהפכת הקערה על פיה – לא ברור מיהו טוב ומיהו רע, האם האב המעצבן הוא גם האב החסר? ומה עלול להתרחש בלילות במרחב הביתי ומחוצה לו שיכניס הביתה עוד ועוד אבאים חדשים כתחליף לאביה המעצבן של אמילי? במאמרו על האל-ביתי, פרויד (2012) חוקר את אזור התפר בין הבית הביתי והנעים לבין הבית כמקום מחריד, שבו תחושת הביטחון יכולה להפוך לסיוט. כאמור, הבית נחשב בדרך כלל למקום בטוח שחוזרים אליו על מנת למצוא מרגוע ושקט. אך פרויד שולל הנחה זו כשהוא מתאר במושג האל-ביתי דווקא את החלק המאוים שקיים גם הוא תמיד בבית. מגע עם החלק המאוים יוצר חוויה של זרות, של אי שייכות ושל געגוע. לכן, אולי, לא מדהים להיווכח כיצד טיבו של הקשר של הילד עם הוריו בא לידי ביטוי בכל הקראה של הספר; ככל שהקשר עם ההורים חזק יותר, מתפתים הילדים לנסות ולבחור את האבות המוצעים למכירה (באיור מרתק של תצוגת האבות בחנות "עם אבא יונתן חגיגה כל הזמן/עושים כיף עם אבא יוסף/אבא מספר תשעים ושש יעשה בשבילך בשר על האש"). לעומת זאת הילדים המרוחקים מהוריהם לא מוכנים/מסוגלים לשמוע כלל על האפשרות להחלפת ההורה, רחוק ומתנכר להם ככל שיהיה. הסבר פסיכולוגי התפתחותי על כך בפסקה הבאה. מעניינת לא פחות תגובתם של המבוגרים הקוראים בספר. יש המקבלים פרספקטיבה על האופן הילדותי שבו הם מתייחסים לילדיהם, יש המשתעשעים בבחירת האבא האידיאלי עבורם ויש המדווחים על הזעזוע שלהם מתפיסתם של הילדים אותם כקיימים רק בזמן שהם נמצאים יחד (בכל שאר הזמן הם עלולים להחוות בדמיונם של הילדים ממתינים במחסן עד שאלו יחזרו מן המסגרות). תגובתם של האחרונים מספרת כנראה על תפיסתם הפונקציונלית של ההורים ביחס לעצמם. 

פשר הקשר

בולבי, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקן אשר הגה את התאוריה ההתפתחותית תאוריית ההתקשרות (Attachment Theory) , סבור כי ההבדלים הבסיסיים בין בני האדם נובעים מהבדלים במודלים הפנימיים שנוצרו אצלם. הוא חקר ומצא כי המוטיבציה לפתח קשר אצל תינוקות היא כה גבוהה, ולכן הקשר שנוצר בשנה הראשונה בין הילד לדמות המטפלת הוא טוטאלי ובעל משמעות והוא זה שישפיע על הפרט לאורך כל חייו. הדפוס שנוצר בקשר הראשוני והחוויות שחווה התינוק יוצרים מודל עבודה פנימי. אותו דפוס ישמש את הילד לאורך כל חייו, בעת יצירת קשרים עם אחרים וגם בעת בניית דימויו העצמי. מודל העבודה הפנימי מתגבש, על פי בולבי, בשנת החיים הראשונה, לאחריה קשה יהיה לשנותו. מארי איינסוורת' פיתחה את התאוריה של בולבי ויצרה מבחן שנועד לאבחן ולסווג את מודל העבודה הפנימי של התינוק. המבחן נקרא "סיטואצית הזר" ומתבצע בסוף שנת החיים הראשונה שלו: בשלב הראשון נכנסים האם והפעוט לחדר בו נמצאת אישה זרה המציגה את עצמה. בשלב השני יוצאת האם מהחדר לשלוש דקות, והאישה הזרה נשארת לבד עם הפעוט. לאחר מכן, חוזרת האם לחדר לזמן קצר, שלאחריו היא שוב יוצאת ממנו, הפעם ביחד עם האישה הזרה והילד נשאר לבדו בחדר במשך שלוש דקות נוספות. המבחן מסתיים כאשר חוזרת האם לחדר בפעם השנייה. המבחן מבוסס על ההנחה התיאורטית שעבור ילדים המפתחים התקשרות תקינה משמשים ההורים "בסיס בטוח" שממנו אפשר לצאת לחקירת הסביבה. לעומת זאת, ישנם סוגי התקשרות שעלולים לפגוע בהתפתחותו של הילד. בהקשר שלנו, אזכיר שני סוגי התקשרות שנבחנו והוגדרו: התקשרות בטוחה - תינוק בעל סגנון זה בשלב הראשון יחקור את החדר, אך כשאמו תצא והוא יישאר לבדו עם אישה זרה הוא יפסיק לחקור ויבכה. כשהאם תחזור, הוא יחפש את קרבתה ויירגע בעזרתה. בסגנון הזה, מדובר על אם רגישה לצורכי התינוק ומביעה כלפיו רגשות חיוביים. ההנחה היא שהאינטראקציה שחווה הפעוט עם אמו אפשרה את הפנמת התחושה שאפשר לסמוך עליה ושהיא זמינה עבורו. אלו הם הילדים שישמחו לענות ו"לפנטז" על אבא להחלפה. רק ילדים שיש להם מספיק ביטחון בקשר עם ההורה יכולים ללכת רחוק בדמיון כמו לשים עצמם בסיטואצית הזר. בהתקשרות נמנעת - תינוק בעל סגנון זה יחקור בשלב הראשון את החדר, וכך יעשה גם כשתיכנס אישה זרה. כשהאם תצא מהחדר, לא יראה סימני מצוקה או בכי. כשהיא תשוב הוא יתעלם ממנה ולעתים אף יהיה ידידותי כלפי האישה הזרה. דפוס זה יכול לספר על אם שטיפולה בתינוק מאופיין בחוסר סבלנות והביטוי הרגשי של הבעותיה כלפיו הוא בעיקרו שלילי. לכן, גורסים בולבי ואיינסוורת' (2010) התינוק מוותר על הקשר עמה ומתרחק ממנה. אלו הם הילדים שיאזינו לסיפור ויגיבו בבהלה כלומר - לא יסכימו להחליף את האבא בסיפור, לא יצליחו לשחק עם הסיפור/המרחב בשל חוסר הביטחון ותחושת החרדה הבסיסית האופפת אותם מינקות. כדי לשחק/להתרחק הילד צריך להיות בטוח שיוכל לחזור (מהאלר, שם). 

מבוגר אחראי

 אני תוהה למי מיועד הספר? האם באמת ובתמים לילדים? אולי הסופר מבטא תסכולו מכך שהוא מהווה פונקציה ספציפית מדי עבור ילדיו ואשתו? או שמא זוהי קריצת עין ממזרית המכוונת למבוגרים? אפשר למצוא רמזים לפנייתו של הסופר והמאיירת למבוגרים לכל אורכו של הספר. למשל הבחירה בשמו של אחד האבות המחליפים קלוד ללוש-ללוש (על שמו של הבמאי הצרפתי קלוד ללוש) "כשהייתי ילד ולמדתי לאפות [...] אימא שלי כל הזמן היתה צועקת עליי 'קלוד ללוש ללוש את הבצק! ומאז כולם קוראים לי ככה". דוגמא נוספת אפשר למצוא בשיחה של הילד עם הפנקס והאבא המוצע לו שנשמעת קצת כמו שאלון של פנויים/פנויות העוסק במושא החלומות "אז אתה רוצה אבא גבוה, בלונדיני, אמיץ, טוב לבב, מצחיק, שאוהב סרטים, נכון?" שואלת המוכרת בחנות. "בדיוק" אמר הילד והיא שואלת "עם או בלי משקפיים?" ותשובתו "בלי". מודל האב המושלם מגיע בדמותו המאוירת של ארנולד שוורצנגר. יש לאמילי אח גדול ואימא אליה אנו מתוודעים אליה רק לאחר שאמילי חוזרת מן החנות. "אמילי חיכתה שאימא ומיכאל יצעקו עליה וישאלו למה היא החליפה את אבא, אבל הם בכלל לא הרגישו שזה אבא חדש" האימא שמה לב רק לרכב של האבא החדש "מה זה?" היא שאלה בכעס, "למה מכרת את האוטו בלי לשאול אותי?" כלומר היחסים בין הבעל לאשה מושתתים על פונקציונאליות שלא לומר אינסטרומנטליות, כל אחד מזוהה על פי חפצים אופייניים לו. נראה כי גם המחבר עסוק במקומו של ההורה בחיי ילדיו ומתחבט עם שאלת נחיצות ונוכחות דמות האב הבוגרת ודימויה העצמי. אבל אפילו דרך תקרית המכונית לא מבינה האמא שמדובר באב חלופי. רק בזמן הארוחה המשפחתית, בה מבקש האב החלופי דג מלוח, אשר ידוע כמאכל שהאבא האמיתי מתעב, היא מתחילה לחשוד. בתום מבחן טעימת הדג מלוח, נכנסת האם להתקף צעקות על אותו אבא חלופי ועל אמילי "להחליף את אבא מה זאת אומרת להחליף את אבא?" ומציעה מיד ובאופן פרקטי ללכת ולהחליף את האבא חזרה "אבל החנות פתוחה רק בלילה ואין כניסה לאימהות רק לאבאים וילדים" מתעקשת אמילי ואימא לא מקשיבה לה (אולי מנסה המחבר לרמוז על הקשר המיוחד שיש לאבות ובנותיהם?). הן מגיעות אל אותו רחוב בו אמורה היתה להיות ממוקמת החנות, ובמקומה היא מגלה יחד עם בתה כי מדובר באזור תעשיה. מרגשת הסצנה לקראת סוף הסיפור, באיור מיוחד שנדמה כי הוא לקוח מסיום של מערבון ישן וטוב בו ממחישה אורה אייל כיצד משתנה החנות לפנות בוקר ומתחלפת מ"אבא סבבה" בלילה לאזור תעשייה של חשמלאות ופחחות בבוקר וברקע שיחים מדבריים מסתחררים בגובה נמוך סמוך לקרקע. בלית ברירה נעתרת האם לכך שאמילי תלך לבדה בלילה.

ביבליותרפיה

ישנם כמה מקומות טיפוליים בסיפור שלפנינו ש"שווים עצירה" תוך כדי הקראה ויצירת דיאלוג. אחד מהם הוא הסצנה בה אחד האבות שאמילי מחליפה מנסה לפתור דברים באמצעות תרופה "אבל האבא שלי האמיתי מחבק אותי כשאני בוכה" מוחה אמילי "וזה עוזר?" תוהה האבא החדש. גם האב שאחריו לא מבין את אמילי כשהיא בוכה ומנסה לתת הסבר הגיוני לדמעותיה: "את יודעת מאיפה מגיעות הדמעות" הוא שואל "כן, עונה אמילי, מעצב, משמחה, מגעגועים". "מה פתאום" התרגז (האב) המדען "הרי זה כתוב בכל אנציקלופדיה, הדמעות נוצרות בבלוטת הדמעות שמזרימה אותן דרך תעלת הדמעות אל..." מקום נוסף מעניין הוא הדיאלוג הנוצר בין "קלוד ללוש ללוש", האופה מתבקש לאפות עוגות בצורות לפי הזמנה אבל זה לא מצליח לו, "גם לי לא יוצאים ציורים טובים כשאני עצבנית" מעודדת את האבא האופה אמילי לאחר שהוא מודה בכך שאין לו מצב רוח. "גם בכדורסל זה ככה, אם אתה לא מרוכז אתה לא קולע טוב" מצטרף לשיחה אחיה של אמילי. בשלב זה נוהגים ילדים בחדר הטיפול לשתף מתי ומה קשה להם. האבא הלפני האחרון שאמילי מחליפה בחנות מספר לה סיפור לפני השינה על פרידה מאולצת של ילדה ואביה ערב המלחמה "והיא חשבה שאולי לא תראה אותו שוב ובכתה ובכתה ובכתה" סיפר אותו אבא לאמילי ומחה דמעותיו. "אני יודעת למה אתה בוכה, זה לא בגלל הסיפור זה בגלל שאתה מתגעגע לבת שלך" אומרת אמילי וממצה את מהות הביבליותרפיה על רגל אחת – ההרחקה מהסיפור האישי אל סיפור אחר, הטקסט, אותו "קול שלישי" הנוכח בחדר, מאפשר  לעיתים לתת ביטוי לרגשותינו דרך הדמות הבדיונית. אמילי מפענחת את רגישותו של האב המתייפח ומבארת עבורו את רגשותיו. בסוף הכול בא על מקומו המשלים בשלום (מעניין מה היה קורה אם לא, אם ניב היה מותח את הגבולות ולא מאפשר קתרזיס), אבל הרושם שמותיר הספר עצום ומטריד כאחד. עד כמה מבחינים הילדים בקיומו של האב בחייהם? האם אפשר להחליף הורה? ועד כמה אנו ההורים פנויים לצרכי ילדינו וכיצד לשמור על האיזון העדין בין הצורך לראות לצורך להראות?

לקריאת כל הספר המצולם כולו לחצו כאן >>> אבא סבבה - כל הספר