גלובס. 2009 ?

לא יודע, לא זוכר, כמה זמן כתבתי מאמרי דעה ב"גלובס". בעיקר הייתי שם, שנתיים-שלוש, אולי יותר, מבקר התיאטרון. אבל ביקורות התיאטרון של אז לא נראות לי מעניינות היום. בכל מקרה, בינתיים הצלחתי לשים יד, ברשת, רק על שני מאמרי דעה שיש בהם עדיין עניין. אז הנה הם, בבקשה:

וחוץ מזה, לסיום, גם סיפור המאמר שלי שנפסל, וסיים לי שם את הקריירה, ואיך זכיתי לתואר "חובב האייתולות" -

6.5.09

ידו הארוכה של צה"ל 

בכל פעם שהצבא יוצא "להפריד בין הנצים", ערבים נהרגים ומתנחלים יוצאים ללא פגע  

בריטואל קבוע פחות או יותר, יוצאת מדי כמה שבועות, קבוצת מתנחלים חמושים ל"מסע עונשין" פרטי, באחד הכפרים הפלסטינים השכנים להם. מסע העונשין החינוכי הזה כולל בדרך כלל יריות באוויר, ניפוץ דודי שמש, פגיעה במכוניות, שבירת שמשות וכיוצא באלו, והוא מיועד כדי "ללמד את תושבי הכפר לקח", בשל מעשה פוגעני שעשה, או נדמה למתנחלים שעשה, אחד מביניהם. שהרי כתוב בפירוש בתורה ש"הערבים מבינים רק כוח" (בראשית או ויקרא או משהו כזה), ואת המצווה הזו יש להקפיד ולקיים, בדיוק כמו את מצוות שמירת השבת ואי אכילת חזיר. 

אלא שהערבים הפלסטינים בכפר המותקף, במקום להבין רק כוח דווקא יוצאים, כמו כל אנשים מותקפים בכל מקום עלי אדמות, להגן על עצמם ועל רכושם, מפני הפורעים הפושטים על כפרם. ואולם, שמאחר שאין בידם כלי נשק, שכן הללו ניתנו על פי חוקי השמיים והארץ אך ורק בידי היאהוד למיניהם, הם זורקים על הפורעים אבנים, מקלות ויללות, או כפי שזה נקרא בעברית - "מתפרעים". 

בשלב זה, כך זה מתואר תמיד בכלי התקשורת של היהודים שבדרך כלל לא נמצאים במקום, נקרא או נזעק הצבא, צבא ההגנה לישראל, "להפריד בין הניצים", כלומר להסיג את המתנחלים הפורעים ליישובם ולהשיב את הסדר והשקט בכפר המותקף והנרעש על כנו. עד כאן הכול כביכול טוב ויפה, וכל הכבוד לצה"ל או משהו כזה. אבל איך זה שבכל פעם שהדבר הזה קורה, וכך גם השבוע, תוצאת ההתערבות של הצבא היא שניים או שלושה פלסטינים פצועים, ולעיתים גם איזה הרוג, ואילו המתנחלים יוצאים תמיד ללא שום פגע, וחוזרים כולם לבסיסם בשלום, לפעמים לאחר שמפקד הגזרה נזף בהם קשות באצבעו? 

מדוע אין הצבא והתקשורת הישראלים קוראים לתוקפים החמושים בשמם, קרי "פורעים", ואילו לכפריים המתגוננים המגיבים באבנים ומקלות אנחנו קוראים "מתפרעים"? איך זה ששערה משערות ראשם של הפורעים החמושים אף פעם לא נפגעת, ודווקא המתגוננים הלא-חמושים הם תמיד אלו שנורים ונפצעים ונהרגים? התשובה הרי ברורה, שהרי התמונה המצוירת כאן איננה נכונה. הצבא הישראלי לא באמת נזעק להפריד בין הניצים המתנחלים לפלסטינים. הצבא נזעק, מתוקף היותו צבא ההגנה לישראל ולא צבא ההגנה לישמעאל, להגן על המתנחלים היהודים מפני הערבים הפלסטינים, בלי קשר למי התוקף ומי המותקף, ומי הפושע ומי הפוגע ומי החף מפשע או הנפגע. 

הצבא לעולם, בלי שום קשר לסיטואציה, יירה בפלסטינים לפוצעם ולהורגם, ואף פעם לא ייגע במתנחלים, בלי שום קשר לסיטואציה, אלא תמיד יגן וישמור עליהם מכל משמר. וכי למה? כי צה"ל והמתנחלים חד הם. אלו גם אלו זרועות, אפילו לא נפרדות, של מנגנון הכיבוש והדיכוי שמפעילה ישראל על הפלסטינים. העצוב הוא שגם התקשורת הישראלית כולה, באופן שבו היא מציגה את ההתרחשויות הללו, משתפת פעולה עם מנגנוני הכיבוש הללו, והופכת בכך גם היא לזרוע של כיבוש ודיכוי. ואולי באמת הגיע הזמן שלפחות כלי תקשורת ישראלי אחד יתאר את הדברים כהווייתם, ובמקום לכתוב ולספר שצה"ל הפריד כביכול בין הניצים, יאמר את האמת, לאמור "מתנחלים חמושים פשטו בחסות צה"ל על כפר פלסטיני. לפלסטינים שני פצועים והרוג. צה"ל והמתנחלים חזרו בשלום לבסיסם"

25.5.09

אל תהללו את המתים

ארבעה חברים נהרגו בתאונה שהם עצמם גרמו לה - והעיתונות הספידה אותם בשבחים

המתנתי שבעה, ועכשיו אני נזהר שבעים ושבעה, יען כי מדובר במוות ובשכול ובכאב גדול, ובכל זאת הדברים צריכים להיאמר. 

לפני שבועיים נהרגו שני בחורים צעירים ושניים אחרים נפצעו בתאונת דרכים שאירעה בנתיבי איילון. זו היתה מה שחוקרי המשטרה נוהגים לכנות "תאונה עצמית", דהיינו שלא היו מעורבים בה כלי רכב אחרים לבד מהרכב של הבחורים שנהרגו ונפצעו. עיתון "הארץ" תיאר כך את שאירע: "התאונה הקטלנית התרחשה סמוך לשעה שלוש בלילה, בעת שהארבעה חזרו מבילוי בתל-אביב. בשעה שנסעו בנתיבי איילון לכיוון צפון, יצא נהג הרכב לעקיפה מימין, וכששב לנתיב השמאלי, מסיבה שעדיין אינה ברורה, איבד את השליטה על ההגה, והתנגש במעקה הבטיחות במרכז הכביש. כתוצאה מההתנגשות התהפך הג'יפ ועלה באש". 

לא צריך להיות גאון גדול או חוקר תאונות כדי לתאר לעצמנו פחות או יותר מה קרה שם. הבחורים היו שמחים ועליזים, אולי גם עייפים ורצוצים, חלקם גם שתויים, אולי גם שרו בקולי קולות, בוודאי נסעו מהר, כי בנתיבי איילון בשלוש בלילה נוסעים מהר, אולי גם השוויצו, כדרכם של צעירים, ביכולת הנהיגה שלהם או של הג'יפ שלהם, אולי עשו תחרות עם מישהו, אולי עם עצמם. כולנו היינו שם, במצבים האלו, ובנסיעות הללו, ואנחנו מכירים זאת היטב. חלק מהתנהגויות הללו, אם הן נעשות בשכל ובמידה, הן סבירות ולגיטימיות. מותר ואף רצוי לשמוח ולעלוז, ולשתות ולשיר. אבל אסור, גם כשאתה צעיר, אולי בעיקר כשאתה צעיר, לעבור את הגבול, שממנו ואילך אנחנו מסכנים את חיינו. ובמקרה הזה, "מבחן התוצאה" מורה בבירור שהארבעה הללו עברו כל גבול, ואכן הביאו על עצמם ועל משפחותיהם מוות ושכול ופציעות פיסיות ונפשיות וכאב גדול. 

הארבעה נהגו באופן חסר-אחריות, ולא היה בהם כנראה אפילו חכם ואמיץ אחד שעמד על הסכנה ומנע אותה, בכך שאמר "חבר'ה, תפסיקו, אנחנו משתוללים, זה מסוכן". בהתנהגותם ובמחדלם אלו גרמו הארבעה לאסונות גדולים, הכי גדולים שיש, לעצמם ולאוהביהם. וזוהי התנהגות ומחדלים פסולים שבפסולים, שעל כולנו להוקיע בקולי קולות, כדי לנסות ולמנוע מצעירים נוספים להביא על עצמם אסון שכזה בנסיבות דומות.

אלא שלמחרת התאונה עשו שני העיתונים היומיים הגדולים, "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", בתמונות ענק של הנעורים היפים שנקטעו באיבם, בדיוק את ההיפך. הכותרת של "מעריב", שהקדיש לסיפור עמוד שלם, הייתה "החברות האמיצה נקטעה באיבה", ובגוף הכתבה, לבד משיר ההלל לחברות של הארבעה, שיבח העיתון, מפי מכריהם וחבריהם, גם את שני המתים בסופרלטיבים לרוב. "ידיעות אחרונות" הקדיש למות הנעורים שני עמודים. בגוף הכתבה שפך גם "ידיעות אחרונות" סופרלטיבים, מפי החברים והמכרים, על המתים,ומנהלת בית-הספר בו למדו הארבעה הפליגה בשבחיהם.

חברים וחברות, הורים ומשפחות, מנהלי בתי ספר ומורים, עורכים ועיתונאים, קוראים וקוראות - הארבעה הללו לא נהרגו ונפצעו במבצע צבאי או באסון טבע. הם נהרגו בתאונת דרכים שהם עצמם גרמו. איזו מין "חברות אמיצה" זו, כשאחד מהם הרג ופצע את חבריו? איזו "חבורה איכותית ומקסימה" זו שאף אחד מהם לא מנע את מותם ופציעתם של חבריו? אתם לא מבינים?! כשאתם מהללים את המתים והפצועים בתאונות מטומטמות שהם עצמם גרמו, אתם מעודדים את המשך התאונות והמיתות והפציעות המיותרות הללו. די כבר להלל את המתים. יחי החיים.

והנה סיפור המאמר שנפסל ושסיים לי את קריירת הכתיבה בגלובס:

ביום 25.6.09 היה צריך להתפרסם, כמדי שבוע, במדור ביקורת התקשורת של גלובס, המאמר הזה ששלחתי אליהם:

איפה השכל? [או לחילופין, ועדין יותר] איפה הבושה? 

שלשום הופיע "מעריב" כשעמודו הראשון מזדעק בכותרת גדולה "איפה כולם?" ליד תמונת ענק של יד נוטפת דם. למי מן הקוראים שחשב שמדובר בהמשך למסע המעריבי הנושן נגד השחיתות "איפה הבושה?", או בקריאת תיגר נגד משפחות הפשע או תאונות הדרכים, נכונה הפתעה. 

שהנה, על פי המשך הכתוב, התברר ש"מעריב" יוצא חוצץ דווקא נגד "מנהיגי העולם, השמאל האירופי, הדמוקרטים, הליברלים". וכל כך למה? כי הם "כולם משתוללים כשישראל תוקפת בעזה", אז "למה הם שותקים שהמשטר באיראן טובח במפגינים?" 

וכך ממשיכים וכותבים יחדיו בניו הבכירים של "מעריב" בן כספית ובן דרור ימיני: "תגידו, איפה כולם? לאן נעלמו כל אלו שהפגינו נגד הברוטאליות של ישראל בעופרת יצוקה או במלחמת לבנון השנייה?", שואלים השניים, "כל אותם אירופים רודפי שלום וצדק, פרופסורים בריטים שואפי חירות ושוויון, שדורשים להחרים את ישראל, משקצים את הציונות ותולים בנו, ובה, את כל ייסורי העולם. יכול להיות שיצאו לחופשת קיץ ארוכה? דווקא כשבריוני הסביז' החלו לשחוט אזרחים תמימים בכיכר העיר טהרן? מה, הם לא מחוברים לאינטרנט? אין להם יו-טיוב? וירוס נוראי פגע להם במחשב? בלוטות הצדק שלהם הוסרו בניתוח כירורגי מסובך (כדי להיות מושתלות מחדש בהצלחה לקראת העימות הבא בעזה)?" 

"תארו לעצמכם", ממשיכים השניים שחוברו להם יחדיו ומקשקשים,"שזה לא היה קורה בטהרן, אלא, כאמור, כאן. נניח בשכם. הפגנות ספונטניות של פלסטינים היו הופכים למרחץ דמים מתמשך". 

אבל חברים, בני חורין שכמותכם, מה קרה לכם? מישהו ניקר לכם את העיניים והשתיל לכם במקומן משקפי שמש? הזיכרון שלכם יצא לחופשה קיץ? השמש הקופחת טיגנה לכם את השכל? מנתח רשלן החליף לכם את בלוטות הצדק בבלוטות השתן? שהרי מה שעושה בימים אלו השלטון האיראני בטהרן, עושה ישראל במשך שנים על שנים, נגד מפגינים פלסטינים, הן בשטחים הכבושים והן בתוככי מדינת ישראל. זוכרים את 13 ההרוגים בהפגנות ערביי-ישראל באוקטובר 2000, או שבדיוק הייתם חולים והכלב אכל לכם את המחברת? יתרה מזו, ייאמר לזכותו של המשטר "הנורא" בטהרן, לעומת המשטר "הדמוקרטי" בישראל, שאצלם, לפחות, הריגות המפגינים נעשות שלא על פי אמות מידה גזעניות, ואילו אצלנו הצבא והמשטרה יורים וטובחים אך ורק במפגינים ערבים, ולעולם לא במפגינים יהודיים. מה, אין לכם יו-טיוב? אתם לא קוראים (אלא רק כותבים) עיתונים? 

ובכלל, מה הקשר בין מבצעים צבאיים, כגון "עופרת יצוקה", לבין דיכוי הפגנות? האם המשטר באיראן השתמש בטנקים, בתותחים או במטוסים נגד אזרחים בלתי חמושים? לא. אבל זה בהחלט מה שעשתה מדינת ישראל, בברוטאליות אכזרית, במבצע "עופרת יצוקה". מה, לא הייתם באותו זמן בארץ? הטלוויזיה שלכם נשברה? בדיוק הדודה שלכם מחדרה נפטרה?

 ובכלל, האם לא נרעדו לכם השכל והיד, מחמת הבושה, כשדרשתם מן "העולם הנאור" להתייחס אל מדינת ישראל , הנדמית בעיניכם בוודאי כדמוקרטיה מערבית זכה וטהורה, כפי שהוא מתייחס לאיראן, הנתפסת בעיניכם כדיקטטורה איסלאמית-קיצונית, שמנהיגה הוא היטלר מודרני? 

ודבר אחרון – אם כבר אתם משווים בין יחסו של העולם לישראל ולאיראן, למה לא שאלתם במאמרכם את מנהיגי המערב מדוע הם פועלים כדי למנוע מהמשטר האירני להשיג נשק גרעיני, ולעומת זאת לא עושים דבר כדי למנוע ממדינת ישראל את הנשק הגרעיני שכבר יש לה? וכי למה באמת האפליה הזאת? למה לנו מותר מה שלהם אסור? רק בגלל שאנחנו יהודים והם מוסלמים? בושה!

אז זה היה המאמר שכתבתי, אלא שהוא לא התפרסם, ותחת לפרסם לצידו את תגובתה למאמר, כנהוג במדינות דמוקרטיות ובעיתונים חופשית, פרסמה עורכת המדור, לילך סיגן, מאמר שבו היא מסבירה למה היא פסלה את המאמר שלי, בלי לפרסמו או אפילו לצטט ממנו, וכמובן בלי להזכיר את שמי. הנה מאמרה:

אני ימנית? אני? מאת לילך סיגן

אתמול היה קטע לא נעים במערכת.

סליחה שאני משתפת אתכם בקטעים פנימיים כאלה, אבל רק שנייה. יש פואנטה.

הגיע אלינו מאמר של אחד הכותבים הקבועים, שאמור היה לעסוק בביקורת מדיה, אבל במקום זאת בחר, ולא בפעם הראשונה, להתעסק בכלל בדברים אחרים. הוא תקף דעה של עיתונאים ב"מעריב", שיצאו השבוע בהאשמת העולם המערבי על כך שהוא שש בכל הזדמנות לגנות את התנהגותה של ישראל מול הפלסטינים, אבל בוחר לשתוק נוכח האלימות, הרצח של המפגינים והדיכוי באיראן. שום ביקורת מדיה לא הייתה שם, אלא בעיקר ביקורת על דעה לאומנית. ביקורת שהייתה מנוסחת בצורה מתלהמת, אלימה ובוטה, גם נגד העיתונאים ב"מעריב" וגם נגד מדינת ישראל, תוך האשמתה שהיא בעצם הרבה יותר גרועה מאיראן ושהאייתוללות הם כלבי תלתלים לידנו.

בשיחה עם הכותב על כך שטור כזה אינו מתאים להתפרסם תחת הכותרת "ביקורת מדיה", הואשמתי על-ידו באופן מיידי בסתימת פיות. האמת? ממש נעלבתי. המון דעות מתפרסמות ב"גלובס הערב". עם חלקן אני לא מסכימה כלל והן לא משקפות אפילו בקצת את דעתי האישית. לפעמים הן ממש מעצבנות אותי, ואני בכל זאת מפרסמת אותן. אז איך אפשר להאשים אותי בסתימת פיות?

העניין מאוד הטריד אותי. תגידי, את לא חושבת שהטענה שלי עניינית? התייעצתי עם קולגה במערכת. תראי, היא אמרה. המאמרים שאת כותבת הם די ימניים, אז אולי בכל זאת השתרבב שם משהו אישי, להחלטה הזאת.

ימנית? אני? האמנם?

די השתאיתי. אני לא מגדירה את עצמי כימנית, וגם לא את המאמרים שלי. אבל האמירה הזאת גרמה לי לרגע אינטימי כזה עם עצמי, של "בחן את עצמך". אז אני שואלת: אם אני בעד מדינה פלסטינית, נסיגה מהשטחים והפסקת הבניה בהתנחלויות, אני יכולה בכלל להיות מוגדרת כימנית?

מסתבר שכן. והסיבה היא כזאת: הגענו למצב שבו מי שמדבר בעד מדינת ישראל, מיד מקוטלג כ"ימני". שזה, כמובן, מילה אחרת לאדם שהוא ממש לא פוליטיקלי קורקט, לא מאוד אינטליגנטי ובוודאי שלא במיוחד אופנתי. שלא לומר, סוג של נחות, לפחות בקרב חוגים אינטלקטואליים.

בעקבות פסילת המאמר ובצורה הזאת שבו העורכת כותבת תגובת נגד על המאמר שלי שלא פורסם, הודעתי לעורכי ב'גלובס' שאני מפסיק לכתוב שם טורי דעה, אבל שאמשיך לכתוב את מדור ביקורת התיאטרון שלי, אבל הם, כמובן, לא סלחו לי וכעבור כמה שבועות, אולי אפילו פחות, העיפו אותי גם מכתיבת מדור ביקורת התיאטרון. דמוקרטיה דמיקולו.

אבל זה לא אקורד הסיום, כי בן-דרור ימיני, אפילו שמאמרי לא התפרסם, הגיב עליו בחריפות ב'מעריב'. הנה קטעים:

קובי ניב, חובב האייתולות [הכותרת שלי, אבל היא מתוך המאמר שלו]

המאמר של ניב היה אמור להתפרסם בגלובס, אך נפסל, בטענה שאין מדובר ב"ביקורת מדיה". ייתכן שהעורכת שפסלה צודקת נקודתית. אך המאמר היה ראוי לפרסום, וגם זכה לפרסום באתר העין השביעית. וטוב שפורסם, משום שהתגובה היא הוכחה לטענה המרכזית על צביעותו וגזענותו של השמאל העולמי.
"מה שעושה בימים אלו השלטון האיראני בטהרן", טען ניב, "עושה ישראל במשך שנים על שנים, נגד מפגינים פלסטינים". היה ברור שההשוואה המעוותת הזאת תופיע. זה הרי הנשק של המחנה שאיבד את הצפון. זו לא פעם ראשונה שבה ניב מעדיף את האייתוללות על ישראל. הוא כבר המליץ על נשק גרעיני לאיראן, המדינה הרציונלית, כדי שזו, כמעצמה אזורית, תטיל את חיתתה על ישראל המרושעת.
לא שידענו שאחמדינג'אד הוא לוחם גדול לשלום אזורי. אבל קובי ניב יודע. והוא ממליץ להעביר לו את המפתחות. עד כדי כך. זה בדיוק העיוות הנפשי שממנו סובלים רבים מחובבי האייתוללות. מכלת פרס נובל ועד נועם חומסקי: שום דבר לא חשוב באמת, משום שיש מטרת-על אחת גדולה, והיא המאבק בשטן האולטימטיבי - ישראל.

בלונדיניות מטורללות באירופה נושאות את דגל נסראללה, משום שהשנאה לישראל כל כך מעוורת. כל כך מטפשת. וקובי ניב בצד שלהן. המאמר של ניב היה ראוי לפרסום. גם כדי שיהיה ברור איך התפיסות האנטי ציוניות, אלה שהבסיס שלהן אינו ביקורת על ישראל, שיכולה להיות מוצדקת, אלא שלילה מוחלטת של זכות ההגדרה העצמית ליהודים במדינה משלהם, ושלילת זכותם להתגונן - רווחות גם אצלנו.
נחזור למגוואייר. זו לא הנסיעה הראשונה שלה על הקו קפריסין - עזה, עניין שהפך לעיסוק מרכזי אצלה. זה מעניין. מכל העוולות בעולם, ויש הרבה, מרוכזת מגוואייר רק בהזדהות עם אוכלוסייה שבחרה בתנועה אנטישמית במוצהר, שהמטרה שלה היא השמדת ישראל, והאמנה שלה מבוססת על הפרוטוקולים של זקני ציון.
אז שמישהו יספר לנו עכשיו שאין קשר בין אנטי ציונות לאנטישמיות. ממש אין. היא לא לבד. יש לה נציגים בישראל. קובי ניב, חובב האייתוללות, הוא אחד מהם.