שעת צהרים חמה. מתחת לעץ גדול מטיל צל רחב עומדת מערכת פיקניק מתקפלת מיוצבת של שולחן וארבעה כסאות מפלסטיק כחול-צהוב, עם סמלים של מכבי תל-אביב, שעליה יושבים זה מול זה נחמן ומוסא, שותים בכוסות פלסטיק שקופות מבקבוק אורנג'דה משפחתי גדול העומד על השולחן. ליד העץ חונה המגנום השחור-כתום של נחמן. מאחוריהם בשדה קוטפים שאר הפועלים חצילים.
"זה אלוהים מה נותן לו זה כוח... אחח", מכחכח מוסא ומסביר, "שהם, הנשמות של המתים, הם נכנסים בתוך הגוף של אבו-יוסף, זה ככה מחיה מתים הוא... אחח, בתוך גוף שלו"
"אז בעצם אי אפשר לראות אותם, כשהוא מביא אותם, את המתים עצמם?"
"לא. אתה לא רואה אותם כמו בזמן היו חיו... אחח, רק בתוך גוף של אבו-יוסף אתה רואה אותם"
"איך רואה? מה אתה רואה?"
"אצל אנחנו זה כומו אצל אתם... אחח, הבן-אדם יש לו שניים חלקים, אחד גוף, גופה שלו, בשר, עצם, שיניים, עין, כולו זה, ואחד חלק שני זה נשמה, כל מה שיש אותו בלב שלו, כן?"
"כן, נכון"
"אז הוא, אבו-יוסף, לא מחזיר גופה שלו, רק נשמה מחזיר... אחח... הנה בעם אחד מת בכפר שלנו, וואחד ... אחח, אינגליזי, מין אינגליזיה, היה אשתו שלו מין כפר שלנו, היו באים לבקר, ביתאום נפל ככה באמצע ברחוב, עם ואליזה שלו, איך אומרים זה בעברית, ואליזה?", מדגים מוסא בידו אחיזה בידית.
"אה, כן", מבין נחמן, "מזוודה"
"איווה, נפל מת עם מווזדה שלו באמצע ברחוב, אחרי קברו אותו, רצה אישה שלו, מן כפר שלנו, אבו-יוסף יחזיר אותו... אחח, מן מתים, תגיד לו שלום, אמה מה? זה אינגליזי רק אינגליזית היה יודע, לא יודע ערבית שלנו בכלל... אחחח, אולי רק זה איווה, שוקרן, תעל הון, רוח מן הון, ככה כומו אתם יאהודים יודעים, ואימתי החזיר לה אותו אבו-יוסף, ביתאום היה מדבר אינגליזית, והוא, אבו-יוסף, לא יודע שום אינגליזית, רק ערבית דבר, ככה... אחח, מחזיר אותם"
"אבל הוא בעצמו נשאר אבו-יוסף?"
"איוווה, כן, כן, אבל גם כן לא, נגיד אם המת שמן היה, אז גם כן אבו-יוסף שמן קצת נהיה, אבל נגיד אם אני, מוסא, מת, והוא חוזר אותי מן מתים, הוא לא נהיה כמו אני אין לו אחד עין, הוא יש לו שתיים עין כמו הוא נשאר אבו-יוסף... בנים שלו לא משתנים, אבל הבפנים שלו מה שיוצא החוצה של הממנו, הוא להיות מוסא, מדבר כמו אני, עברית, ולא יודע הוא עברית, וגם כן משתעל כמו אני... ככה, אחח... אחח", הוא משתעל וצוחק, ופתאום משתתק.
"אבל למה אתה שואל זה, אדון נחמן, אתה רוצה להחזיר אחח... אח שלך רחמים?".
"זה אפשר?", שואל נחמן.
"אפשר כן", אומר מוסא, "אבל אני חושב הוא לא יסכים, אבו-יוסף".
"למה לא יסכים? בגלל שאני יהודי?".
"לא, לא בגלל אתה יאהודי, בגלל היה לו מקרה... אחח, אחד המת מה הביא אותו אבו-יוסף בתוך גוף שלו, הוא הרג אישה שלו, של זה מת, בגלל הוא היה מקנא אותה למה התח... אחח... התחתנה עם איש אחר אחרי הוא מת, הרג את אישה שלו המת, אבל בגלל היה בתוך הגופה של אבו-יוסף, זה משטרה, עשו אותו משבט, שמו אבו-יוסף בבית סוהר באורדון, למה בידיים שלו הרג אותה".
"בידיים של מי?".
"של הנשמה של מת, כמו אמרת, היא הרגה אישה שלו, אבל בידיים לא שלו, בידיים של אבו-יוסף. בגלל זה שמו לא מת בבית-סוהר, בגלל הוא מת, כן? אז שמו אבו-יוסף בבית סוהר עשרה שנים, והוא הפסיד כל זמן שלו ואין לו אישה, אין לו ילדים, אין לו בית, כלום אין לו, אחח... מסכין הוא".
"ואפשר לדבר איתו?", מתעניין נחמן, "לגעת בו?"
"במי?".
"במת".
"אה, כן, כן. אתה גם כן יכול לדבר איתו, עם מת, אבל לא לנגעת. חס וחליל לנגעת, אסור לנגעת במתים. מי הוא נוגע במתים הלכו החיים שלו, הלכו... אחח, טפו", יורק מוסא הצידה על האדמה.
"אלף חמש מאות שקל אני אתן לו, תגיד לו", אומר פתאום נחמן, "אלף חמש מאות".
"לא, ממנוע, ממנוע, אדון נחמן", נבהל מוסא, מסיג גופו לאחור ומנופף בשתי ידיו לבטל כאילו את רוע הגזירה, "זה ממנוע אחח... ממנוע להחייה מתים בשביל כסף, איך אומרים ממנוע פיל עברית?"
"אסור, אמרתי לך כבר, אסור"
"כן, אסור, כמו אמרת, זה נגד תורה שלנו. אם עושה זה בשביל כסף אסון זה בא, אסון גדול... אחח, טפו", הוא שב ויורק הצידה על האדמה, אבל אז הוא קופץ פתאום ממקומו, דרוך, מביט למרחוק.
"מה מוסא, מה קרה?", נדרך גם נחמן.
"משמר פיל גבול", אומר מוסא ומצביע לכיוון האופק הרחק מעבר לשורת הברושים, משם עולה ומתקדם ענן אבק קטן, "הנה שם בא".
נחמן קם, ניגש לטנדר שלו, פותח את הדלת, מושיט ידו לתא הכפפות, פותח אותו ומוציא מתוכו משקפת שדה צבאית קטנה. הפועלים בשדה מפסיקים לעבוד ונעמדים דרוכים גם הם. נחמן מביט במשקפת לכיוון הג'יפ. מוריד אותה ופונה למוסא.
"זה בסדר, מוסא, זה בכור".
מוסא הולך כמה צעדים קדימה וצועק כמה משפטים מרגיעים לעבר הפועלים, שחוזרים אכן לעבוד. הג'יפ של משמר הגבול, עם הציור של הנשר הטורף נחש, מגיע ונעצר בקצה השדה. מדלת הנהג יוצא בכור, נעמד ומיישר את כובע ובגדי הרב-פקד המצוחצחים והמגוהצים שלו. מהדלת השנייה יוצא קצין שחרחר משופם בדרגת פקד-משנה, מצליב את נשקו על גבו. מהדלת האחורית יוצאים סמל גדול-גוף עם שיער קצר בלונד ורב-שוטר שחור כמו פחם, כולו חיוכים. על גבותיהם מוצלבים רובים, ובידיהם הם אוחזים אלות עץ גדולות. בכור הולך היישר אל נחמן. החיילים סוגרים את הדלת האחורית. מוסא עומד מהצד ומביט בהם. הקצין והחיילים נעמדים שעונים על הג'יפ כשפניהם לפועלים. הקצין משלב ידיים, שני החיילים משחקים באלותיהם. הפועלים ממשיכים לעבוד, אבל מדי פעם נעמדים, מתמתחים כאילו לרפות שרירים, מציצים לראות מה קורה.
"אה, בכור, מה נשמע?", מקדם אותו נחמן בשמחה.
"ברוך השם, ברוך השם", צוהל אליו בכור בתגובה.
נחמן מקבל את בכור בנשיקות על שתי לחייו. בכור טופח על שכמו. השניים ניתקים זה מזה. בכור מזמין עצמו לשבת ליד השולחן, עם פניו לשדה. נחמן מתיישב מולו, עם גבו לשדה. המשקפת ביניהם. מוסא עומד כמה מטרים מהם, לא זע ולא נע, רק מביט. שני החיילים, הרוסי והאתיופי, מזנקים פתאום באלות שלופות לכיוון הפועלים העובדים, הנבהלים עכשיו מאוד. שניים נעמדים מיד כשידיהם על ראשיהם. שניים אחרים משתטחים ארצה, מתחבאים, זוחלים, מאחורי שיחי החצילים. עוד שניים מנסים לברוח בין שורות החצילים לשדה הפתוח לכיוון הברושים. מוסא מביט, תקוע במקומו, כאילו לא קרה ולא ראה כלום, לא פוצה פה. גם הקצין השעון שלוב ידיים על הג'יפ לא זז מתנוחתו השלווה. בכור מדבר עם נחמן, שהכול נעשה מאחורי גבו והוא אינו רואה דבר.
"והפועלים?", שואל בכור. "עובדים טוב, לא עושים בעיות, אין מה להגיד".
"כן, אין מה להגיד, עובדים טוב התאילנדים מקלקיליה, הא?" אומר בכור וצוחק צחוק גדול.
נחמן מצטרף לצחוקו. אבל הצחוק של בכור גדול ומוגזם, ונחמן מבין שקורה משהו לא טוב. הוא קופץ ממקומו, מביט לאחור ורואה את המתרחש בשדהו. שני החיילים רודפים אחרי הבורחים, משיגים אותם ומפילים אותם לארץ במכות אלות נמרצות. הם מובילים, בבעיטות ובמכות אלות, את שני הפועלים שברחו ומריצים אותם לכיוון ארבעת חבריהם, גם שני הזוחלים שברחו חזרו, העומדים, בקצה החלקה, ידי כולם על ראשיהם, ומצרפים אותם אליהם. גם הם מרימים ידיהם על ראשיהם. שני הראשונים בשורה, אלו שנעמדו מלכתחילה עם ידיים על הראש, הם מבוגרים, בני חמישים ויותר, על חולצתו של השני שבהם הדפס בירוק, לבן וכחול דהויים, "שלום ובטחון עם אריאל שרון", השניים שאחריהם, שנפלו וזחלו, הם אב ובנו, האב כבן שלושים, הילד אולי בן עשר, הוא עומד קרוב לאביו, קצת רועד, אבל לא בוכה, יד האב מונחת על כתפו, שני האחרונים בשורה, אלו שברחו ונתפסו, הם צעירים מאוד, בן ארבע-עשרה ובן שש-עשרה. נחמן משתנק, משתתק. מוסא ממשיך לעמוד כמו פסל ולהביט, לא זז ולא אומר דבר. נחמן פוסע קדימה, אך נעצר ועומד ליד מוסא, לא יודע מה לעשות. בכור ממשיך לשבת, מחייך. הסמל הבלונדי והחייל האתיופי מצעידים עכשיו את הפועלים בשורה ומעמידים אותם, כמו שחקנים בהצגה, בין הג'יפ לשולחן שתחת העץ, עם פניהם אל הצופים במחזה – הקצין השעון על הג'יפ, מוסא ונחמן התקועים באמצע, ובכור המסב לשולחן וממשיך לחייך, כמו אב גאה בילדיו המופיעים בטקס הסיום השנתי של בית-הספר שלהם.
"עכשיו אנחנו לשחק טלפון שבור", אומר הסמל במבטא רוסי כבד לפועלים המפוחדים, "מכירים טלפון שבור?"
הפועלים לא יודעים מה להגיד, עומדים ושותקים.
"לא מכירים?" חוזר הסמל ושואל.
הפועלים לא יודעים מה לעשות, שותקים.
"אה, אני מבין", אומר הסמל עכשיו בלעג, "אתם לא שומעים. תורידו, תורידו את הכאפיות" הפועלים מורידים עכשיו את הכפיות והעקאלים מראשים ואוחזים אותם בידיהם. גם הילד ממהר, כמעשה המבוגרים, להסיר מראשו את כובע המצחייה שלו, העשוי מבד לבן ופיסת פלסטיק ירוקה.
"יפה", משבח אותם הסמל הרוסי, "עכשיו תוכלו לשמוע יותר טוב. אז המשחק הולך ככה - אני הולך עכשיו לראשון בשורה, אומר או עושה לו משהו קטן, בסוד, והוא צריך להעביר את זה לשני, אבל חזק להעביר, והשני לשלישי, וככה עד הסוף, והחבר שלי פה אגבבה יבדוק אותכם, בשביל זה בא מאתיופיה, ארבעים שנה הלך במדבר, אכל חרא, רק בשביל לזיין אותכם בתחת, הנה, אני הולך לראשון ואני לוחש לו משהו באוזן, והוא מעביר לשני"
הסמל מתקדם לעבר הפועל הראשון וצועק לו באוזן בקולי קולות "אוחתק שרמוטה". הפועל פונה עכשיו לפועל שאחריו בשורה וצועק לו גם הוא באוזן "אוחתק שרמוטה", וכך זה נמשך הלאה, כולל הילד, שאביו צועק לו "אוחתק שרמוטה", והוא צועק בקול דק, מצייץ, מסורס מפחד, לבחור שלידו "אוחתק שרמוטה", וזה צועק "אוחתק שרמוטה" לנער שלידו, האחרון בשורה, שלא יודע עכשיו למי לפנות ומה לצעוק, ולבסוף נעמד דום, רוקע ברגליו וצועק "אוחתי שרמוטה!".
"יפה! מצוין! בראבו, כל הכבוד!" צוהל הסמל בשמחה, ומעיף לפועל הראשון סטירה.
הפועל נבהל, נעלב, מתרגז, המום, לא יודע מה לעשות.
"קדימה אחמד", דוחק בו הסמל, "מה קרה? לא הבנת את המשחק?"
הפועל מתעשת, מעביר את הכאפיה והעקאל שביד ימינו ליד שמאל, פונה וסוטר בימינו לחברו שלידו, שעושה כמותו, מסתובב וסוטר לבא אחריו. החייל האתיופי צועק "כן, חזק, יותר חזק!". השלישי סוטר לרביעי, הפועל הרביעי מרים את היד שהייתה מונחת על כתף ילדו וסוטר לו, הילד פונה לבחור שאחריו, שמתכופף אליו כדי שיוכל להגיע לפניו, הוא סוטר לו, והבחור מתרומם, פונה וסוטר לנער, האחרון בשורה, ששוב לא יודע מה לעשות, אין לו למי לסטור. "קדימה אחמד", צועק עליו החייל האתיופי, "מה אתה שותק? תחזיר לו!"
לבחור אין ברירה, והוא שב ונותן לילד סטירה חזקה, הילד מסתובב על אביו, שמתכופף אליו ומסמן לו כן בראש, תן לי סטירה, והילד נותן לאביו סטירה חזקה, האב מחייך אליו, לאמור יופי, טוב עשית, מתרומם, פונה לפועל שלידו, סוטר לו בחוזקה, וזה מסתובב וסוטר בחוזקה לפועל הראשון, עכשיו האחרון בשורה, שאין לו למי להמשיך לסטור. גם הוא לא יודע מה לעשות. נעמד דום וצועק.
החייל האתיופי מחייך בגאווה, צועד לעבר הפועל הראשון, נעמד מולו, אוסף ליחה פנימה ויורק בפניו של הפועל. הפועל מתחלחל, אבל מתאושש, מסתובב ויורק בפני חברו העומד לידו, שמסתובב ויורק בפני העומד לידו, היורק בפני אבי הילד, המתכופף ויורק בפני בנו,היורק בפני הבחור שלידו, המתכופף עם פניו אליו, מתרומם וקם ופונה ויורק בנער שלידו, האחרון בשורה, שפניו מכוסים ברוק, ושוב הוא מתלבט, רועד, לא יודע מה לעשות, מה לומר, במי לירוק, עושה פיפי במכנסיים.
שני החיילים, הרוסי והאתיופי, מתגלגלים מצחוק, מסתובבים וחוזרים אל הג'יפ, מחליפים טפיחות כפיים עם הקצין שם, שצוחק גם הוא. בכור במקום מושבו מחייך מאוזן לאוזן. מוסא לא זז ולא מדבר. הפועלים המושפלים עומדים במקומם, שותקים, הרוק נוזל בפניהם, הם לא מנגבים אותו, לא יודעים אם זה נגמר או לא. נחמן מתעשת, פונה לאחור, חוזר לשולחן, מתיישב, פונה לבכור.
"אבל למה ככה, בכור?".
"מה למה, נחמן?", מתרגז בכור, "היה פיגוע בשוק בנתניה, לא שמעת? ארבע הרוגים. בבוקר שמים פצצה בנתניה, אחר כך באים לעבוד אצלנו כאילו כלום לא קרה, אתה מבין?".
בכור קם. ניגש לכיוון נחמן, שקם גם הוא. הוא מחבק את נחמן חיבוק שניראה יותר כלפיתה, ומוליך אותו הצידה, עם הגב למתרחש בשדה, מדבר לנחמן בלחישה רועמת.
"אהובה, הגיסה שלך, האישה של האח שלך, המנוח, היא כמו אחות בשבילי, אחות של האישה של אח שלי שמתה, בייסורים מתה, אז תעזוב אותה במנוחה, נחמן, אתה מבין?". בכור מרפה את אחיזתו מנחמן ההמום, נותן לו צביטה חזקה בלחי, מסתובב לחייליו, צועק.
"עדנאן, לדיסלב, אגבבה! יאללה מספיק, תעלו לרכב!"
בכור מניף בידו לשלום לנחמן השפוף מהלם וצועד לג'יפ. גם החיילים האחרים נכנסים לג'יפ. נחמן ומוסא עומדים ומביטים בג'יפ המתרחק. הפועלים מנקים בחולצותיהם את הרוק מפניהם, חוזרים לעבוד בשורות החצילים. נחמן חוזר לשולחן ומתיישב, מליט ראשו בידיו. מוסא בא ומתיישב מולו.
"אולי הוא רוצה אתה תשלם אותו כסף בשביל לא ייתן אותנו מכות ככה אחח.... אחח...", מכחכח מוסא ולא מפסיק להשתעל.
"אה?", מרים נחמן ההמום את ראשו, "מה?".
"אולי רוצה שתיתן אותו כסף שלא ירביץ אותנו ככה, כמו קוראים זה אצלכם, ברוטקשן".
"לא, לא. זה לא קשור לכסף, מוסא", אומר נחמן בעצב, "זה לא כסף, זה חרא זה, זה ברחה לו אשתו, לטורקיה, וגם לקחה את הילד שלהם, עם אחד טורקי, עורך-דין".
נחמן עושה בידיו תנועת ייאוש. קם ממקומו. גם מוסא קם. נחמן נכנס למגנום שלו ונוסע משם. המכונית מתרחקת ונעלמת באופק. מוסא אוסף עצמו ומצטרף לשאר הפועלים בקטיף החצילים.
לקריאת עוד פרק, מספר אחר, ליחצו על התמונה מטה וכאן מצד שמאל אתם יכולים לעשות לייק ולשתף
