הקדמה + תוכן העניינים המאפשר מעבר ישיר לפרקים + נספחים
אי.טי ואמנות אהבת הקולנוע [והטלוויזיה] מאת קובי ניב
הקדמה, תוכן העניינים, על המחבר ועל ספרי הקולנוע הקודמים שלו
גורלך פה, לאן אני צריך ללכת, שאל קַין, לך ברחוב הזה ימינה, בקצה יש כיכר, שם תמצא את התשובה, שלום לך, זקן, שלום גם לך, הלוואי שאתה לא תזכה להיות זקן, אני מבחין, אמר קין, שמתחת למילים שאתה אומר יש מילים שאתה מסתיר, נכון, למשל, הכתם הזה על המצח שלך הוא לא מלידה, ולא אתה עשית אותו לעצמך, ובאף מילה שאמרת כאן אין אמת, ייתכן שהאמת שלי בשבילך היא שקר, כן, ייתכן, אבל הספק הוא יתרון של מי שחי זמן רב, וכנראה לא הצלחת לשכנע אותי לקבל כדברים ודאיים את מה שבעיני נראה כמו כזבים, מי אתה, שאל קין, אם אתה שואל אותי מי אני, אתה מכיר בזכותי לדעת מי אתה, לא, שום דבר לא ייאלץ אותי להגיד לך, אז דע לך שאם אתה נכנס לעיר הזאת, ואם תישאר כאן, במוקדם או במאוחר ייוודע הכול, אולי, אבל זה יקרה רק כשיגיע הזמן, ולא מהפה שלי, טוב, לפחות תגיד לי איך קוראים לך, שמי הבל, אמר קין.
"קין" מאת ז'וזה סאראמאגוּ. תרגום: מרים טבעון. הספריה החדשה, 2012
על הסיבות ועל הנסיבות
בינואר 2023 סיימתי לכתוב את ספר, שקראתי לו "אי.טי ואמנות אהבת הקולנוע", ושרובו ככולו היה מבוסס על הרצאות שנשאתי במהלך חיי המקצועיים, טרם יציאתי לגימלאות, כמרצה לקולנוע ולתסריטאות באוניברסיטאות תל-אביב ובן-גוריון ובמכללות לרוב. במהלך החודשים שלאחר סיום הגירסה הראשונה של הספר, הגשתי בקשות לתמיכה בהוצאתו לאור לשלוש קרנות שהיו פתוחות באותה עת לתמיכה בהוצאה לאור של ספרי עיון בתחום האמנויות (שקולנוע הוא אחד מהם) – מועצת הפיס לתרבות ואמנות, קרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות וקרן הקולנוע הישראלי. שלושתן דחו את בקשתי.
הוצאה לאור של ספר, בדפוס, במימון עצמי, שזו לכאורה הברירה שנותרה לי, כרוכה בהוצאה כספית מינימלית של כ-50 אלף שקלים, שלצערי אין ביכולתי לעמוד בה, שכן אני זקוק לכסף הזה למחייתי. לפיכך עלתה השאלה מה אני עושה עכשיו עם הספר הזה? הספר כבר כתוב, ובעיני, אומר בצניעות, הוא מרתק ומעולה. לפיכך, האופציה להשאירו קבור במרתפי המחשב שלי, לא נראית לי ראויה. הספר גם אינו מיועד להאדרת שמי כסופר או כחוקר או לקידומי האישי במסלול אקדמי כלשהי, שכן מעולם לא הייתי, ובוודאי אינני גם עכשיו בשום מסלול שכזה. הספר מיועד עבורכם, לכל מי שלומד ובעיקר אוהב קולנוע, כדי שתקראו בו.
לפיכך החלטתי, בתחילה, לנסות להוציא את הספר לאור במתכונת של ספר דיגיטלי חינמי, שיופץ גם דרך האתר שלי, כמובן, ואולי גם בהפצה חינמית באחת מהחברות המתמחות בהפצת ספרים ברשת, כגון אתר ע-ברית ודומיו. ואולם סטודנטית שלי לשעבר, היום דוקטור לקולנוע, ששלחתי לה את הספר לקריאה, שיכנעה אותי, בחוכמתה, כי מוטב לי, במצב שנוצר ובכלל, להעלות את הספר בפרקים נפרדים כאן באתר, וזאת אכן מה שאני עושה כעת.
בתוך כך פרץ לחיינו טבח ההמונים המזוויע בעוטף עזה, ובעקבותיו המלחמה, וההלם והזעזוע שאחזו בכולנו הקטינו כמעט לאפס, ולדעתי גם לחודשים ואולי אף לשנים רבות, את רצונם ויכולתם של בני-האדם בישראל לקרוא ספרים, בוודאי שלא ספר עיון, מעניין ככל שיהיה, על קולנוע. כך שהרעיון להעלות את הספר לאתר שלי קיבל משנה תוקף. אז הנה אני עושה זאת, בתקווה שפה ושם יהיו מי שיתעניינו בפרק זה או אחר או בכלל.
הספר, אפוא, מוגש כאן כולו, על כל פרקיו, לקריאתכם ולכל שימוש אחר, אבל את תשכחו, כמובן, לתת קרדיט למחבר.
ועוד משהו - בשל האופן האינטרנטי שבו "הספר" מופיע, החלטתי לשבץ בתוך כל הפרקים כמה תמונות [כולן ממסעות יחסי הציבור. ואם שגיתי בפרסום שאינו כזה, הודיעוני נא] מתוך הסרטים והסדרות, גם כדי להנעים עליכם את הקריאה וגם כדי להזכיר ולהבהיר, למי שראו ולמי שלא, את הסרט או את הסדרה המדוברים.
על מה "הספר" הזה?
הספר, גם במופעו הנוכחי כסדרת מאמרים, כולל ניתוח רחב ומעמיק במלאכת היצירה ובפיענוח המשמעות – החבויה, הנסתרת, התת-קרקעית - של 14 סרטים ו-5 סדרות, חמישה מתוכם ישראלים.
בחירת הסרטים והסדרות היא לגמרי אישית שלי, כי אלו הם סרטים וסדרות שאני אוהב - או מתעב, שזה הצד השני של אותו מטבע - ושיש לי דברים חדשים ואף מעניינים, לטעמי כמובן, לומר עליהם. הספר, כלומר סידור הפרקים, מתחיל ב"אי.טי" של סטיבן ספילברג, גם משום שלדעתי הוא סרט מצוין להתחיל ללמד וללמוד ממנו את השפה הקולנועית על בוריה, וגם משום ש"אי.טי" עוסק בלידה, בלידה מחדש, ונראה לי נכון ונאה להתחיל את הספר בסרט על לידה. לכן גם בחרתי לסיים את הספר בסרט "סיפור פשוט" של דייויד לינץ', העוסק בהשלמה בין שני אחים על סף מותם, בהשלמה עם המוות. בין לבין, שאר הסרטים והסדרות מסודרים לפי הסדר הכרונולוגי של יציאתם לאור, והמתפרסים לאורך חמישה עשורים בשנים 1964 עד 2019.
אתם, כמובן, יכולים לקרוא את הפרקים, על הסדרות והסרטים, לפי הסדר שלכם, ולאו דווקא לפי הסדר שקבעתי אני.
לכל טקסט יש סבטקסט
לכאורה, בעיון שטחי ראשוני, הספר הזה נראה כאסופה אקלקטית של מאמרים על סרטים וסדרות שאין שום דבר המקשר ביניהם. אבל זה, כמובן, לא נכון. כי לכל טקסט בעולם יש סבטקט. בדיוק כמו שכל בן-אדם, לכל אחד מאיתנו, גם אם הוא עצמו כלל לא מודע לכך, בכל זאת יש לא-מודע. לפיכך גם לאריגת הפרקים כאן לאגודה של ספר אחד, שעל פניה נראית כאילו סתמית וחסרת-משמעות יש בהחלט סבטקסט. והקישור בין הפרקים, הסדרות והסרטים, שבהם עוסק הספר הזה נמצא שם, בסבטקסט.
אלא שהסבטקסט - מטבעו, בהיותו הקרקע שעליה עומד הבניין, האדמה שעליה בנויים הספר או הסרט וכל יצירה אחרת - אינו גלוי לעין בלתי מזויינת. הוא נחשף לקוראים או לצופים, אם בכלל - כי לרוב הסבטקסט נחשף רק ללא-מודע של צרכני היצירה ולא עולה למודעותם - רק במהלך הקריאה או הצפייה ביצירה, ולעיתים אף זמן מה, ואפילו זמן רב, לאחר מכן. והתהליך הזה - אם הוא בכלל מתרחש - עובר לא רק על הקורא או הצופה ביצירה, אלא שכך גם קורה ליוצרים עצמם, במהלך, ואף לאחר, מלאכת היצירה שלהם עצמה. וכך, לדוגמה, פעמים רבות מי שכותבת ספר שנדמה לה שהוא על "אהבה", מגלה במהלך הכתיבה שהספר הוא בכלל על "נאמנות", וכמה שנים לאחר שהספר ראה אור, מתברר לה פתאום, לתדהמתה, שהספר שהיא כתבה הוא בכלל על "בגידה". והדברים, כמובן, רחבים ועמוקים יותר מהדוגמה המעט פשטנית הזו.
לפני שהספר ראה אור העברתי את הפרק שכתבתי על "הכוכבים של שלומי", סרט שאני מאוד אוהב, לעיונו של יוצר הסרט שמי זרחין. רציתי גם לשמחו וגם לשמוע את הערותיו, אם יש לו כאלה. והיו לו. בעיקר הוא קבל על כך שלקחתי את הפרשנות שלי לסרט שלו גם למחוזות פוליטיים-חברתיים, שלטענתו בכלל אינם מצויים בסרט. בין השאר הוא טען שיש במאמר שלי ציטוט לא מדויק ממה שנאמר בסרט, שעליו אני בונה תיזה שלמה. ואכן בדקתי והוא צדק, ותיקנתי את המאמר בהתאם. אבל בכל זאת התעקשתי על התיזה שלי שבסרט שלו יש גם, לא רק אבל בהחלט גם, היבט פוליטי-חברתי. "קראת לאחד הגיבורים, הראשון שמגלה ששלומי מחונן ולא מפגר, בשם בגין", אמרתי לו, "ולא סתם בגין, אלא יעיש בגין, שפירושו יחי בגין, אז זה לא אמירה חברתית-פוליטית?". ועל כך הוא ענה לי "לא אני קראתי לו בגין. זה ההורים שלו קראו לו בגין. ויעיש זה היה שם מאוד נפוץ בטבריה (עיר הולדתו של זרחין - ק.נ.)". אז עכשיו אני אומר גם לכם מה שעניתי לו - "בחייאת שמי, לבגין של הסרט שלך אין הורים, זה אתה ילדת אותו, הוא הבן שלך, אתה קראת לו בגין. ומה זה משנה אם יעיש היה שם משפחה נפוץ בטבריה בילדותך, כך גם אבולעפיה או זיתוני או נזרי. אז מה? אז אתה בחרת, אתה ולא ההורים הבלתי-קיימים של הדמות הדמיונית שהמצאת, אתה בחרת, מכל השמות בעולם ובטבריה, לקרוא לו בגין יעיש, כלומר, יחי בגין, ולא יוסי זיתוני או יצחק נזרי, ויש לשם הזה משמעות."
אז על מה באמת הספר הזה?
והספר הזה שלי, "אי.טי ואמנות אהבת הקולנוע", נארג ונשזר בשתי תימות, בשני נושאים, שחוזרים ונמנים כרוכים בשלשלאות כחוט השני, כך הלכתי והבנתי במהלך שנותי, בכל כתיבתי - הסאטירית, הפובליציסטית, העיונית והספרותית.
הנושא האחד הוא היעדר האב, שלא רק נוטש את בניו [ובנותיו] אלא שאבינו מולידנו, בשרנו ודמנו, זה שנפח בנו לכאורה חיים, אף קם עלינו, לא אחת, לכלותנו. כך למשל אביו של אדיפוס בטרגדיה היוונית העתיקה "המלך אדיפוס". כך גם אלוהים, אבי אביו של "קין", בספרו בשם זה של ז'וז'ה סאראמאגו, שדברים מתוכו בחרתי שישמשו לי כמוטו להקדמה הזאת ולספר ובכלל. וכך גם אברהם אבינו שלנו, היהודים, שהיה מוכן לשחוט את בנו יצחק כזבח עולה לאבינו שבשמים, שכולנו הרי בניו לכאורה, שדרש מאברהם בנו-מאמינו להקריב לו את בנו. וכמובן גם האלוהים של הנוצרים, שמקריב את ישו בנו, תרתי משמע, ככפרת עולמים על כל עוונותינו, לפחות אלו של הנוצרים, מעולם ועד עולם.
הנושא השני שמעסיק אותי רבות הוא "הצגה שקרנית מוחלטת, מנוגדת כליל לאמת, של פני הדברים". כך, למשל, סרטו של רוברטו בניני "החיים יפים", שמציג עצמו כסרט המבכה את שואת היהודים, בעוד שלמעשה הסרט מצדיק את השואה [הסרט הזה עורר את זעמי כדי כך שכתבתי על השקריות המעוותת שלו ספר שלם. הנה כאן תוכלו לקרוא על הספר הזה שלי וגם קטעים מתוכו >>> החיים יפים, אבל לא ליהודים.] ככפרתם של היהודים על רצח ישו. וכמובן כל האלוהימים למיניהם, שמציגים עצמם כמיטיבינו ומושיענו, אך בפועל טובחים בנו במיליונינו.
ועל פי הבנתי ותודעתי, שנתגבשו בעניין זה במשך השנים, עקידת יצחק וההצגה השקרנית אינן שתי תימות נפרדות בלתי-קשורות, אלא אדרבא - הם מיקשה תימטית אחת. שכן "הצגה שקרנית מוחלטת, מנוגדת כליל לאמת, של פני הדברים" היא המכשיר, תרתי משמע, העיקרי להמשך וביסוס קיומו של משטר האב הכל-יכול כביכול שאנו בוטחים בו ומאמינים לחלוטין בכוחו להושיענו, והוא תמיד תמיד, דווקא כשאנו הכי זקוקים להגנתו ולישועתו, בוגד בנו, נעלם לו בשמיו, ונוטש אותנו לשחיטה ולמיתה, זועקים שוב ושוב לשווא, וכך במשך אלפי שנים, "אלי, אלי, למה עזבתנו?". אבל הוא לא באמת עזבנו, אבינו הזה. הוא פשוט מעולם לא היה ולא נברא.
היום אני יכול כבר להצביע, אחרי שהעסקתי עצמי רבות בחיפושם, על המקורות - האישיים, החברתיים, התרבותיים והפוליטיים - שהביאו אותי לעסוק בתימות הללו בכל מעשי כתיבתי. אך מאחר שהספר הזה אינו עוסק בי, אלא מביא את פרשנותי ל-19 סרטים וסדרות שבחרתי, אני רק מציין שהספר הזה, בעצם כמו כל הספרים על קולנוע, עוסק לא רק בקולנוע, אלא גם בדברים שהקולנוע חושף ומאיר, וכך גם הספר הזה.
אני מאחל לכם, אפוא, קריאה מרתקת ומהנה.
אה, כן, ועוד דבר קטן: כל מלאכת הספר הזה - כתיבתו, עריכתו, הגהתו והעלאתו לאתר - נעשו על ידי, לבדי, ובכוחות עצמי. לפיכך נותרו בו, מן הסתם, שגיאות רבות, מכל סוג שהוא, מעוּבְדוֹת ועד שגיאות כתיב. לפיכך אני מבקש מכם לדווח לי על כל שגיאה כזו שנתקלתם בה במייל ל- kobiniv.atar@gmail.com. תודה.
תוכן העניינים
לפי סדר הופעת המאמרים, כלומר - הסדרות והסרטים
לחיצה על שם הפרק הממורקר תוליך אתכם אליו
אי.טי (סטיבן ספילברג, ארה"ב 1982) - החוצן הזה הוא אני
סאלח שבתי (אפרים קישון, ישראל 1964) - אבי הבורקס והטומאה
צ'יינטאון (רומן פולנסקי, ארה"ב 1974) - טרגדיה מושלמת
אני והחבר'ה (רוב ריינר, ארה"ב 1986) - לגעת במוות ולהתחיל בחיים
נוף בערפל (תיאו אנלגופולוס, יוון 1988) - האב הנעדר הוא אנחנו
סיינפלד (ג'רי סיינפלד ולארי דייויד, ארה"ב 1989 – 1998) - נערים מתבגרים בני ארבעים
בתולות ים (ריצ'רד בנג'מין, ארה"ב 1990) - הבל החן, שקר היופי
האח של דריקס (אורי ענבר ודורון צברי, ישראל 1994) - אם אינך יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם
היום השלישי (רונלד אמריך, ארה"ב 1996) - מלחמת עולם בפלישה הפמיניסטית
ילדי גן עדן (מאג'יד מאג'ידי, אירן 1977) - כולנו ילדים של החיים
אהבות פתוחות (סוזן ביר, דנמרק 2002) - שדה הקרב הוא פני האדם
הכוכבים של שלומי (שמי זרחין, ישראל 2003) - אתה חייב לחיות את החיים שלך
סוף העולם שמאלה (אבי נשר, ישראל 2004) - ארבעים שנה זרקנו אתכם במדבר, ובצדק
מד-מן (מתיו וויינר, ארה"ב 2007 – 2015) - שחור-לבן בצבע
שובר שורות (וינס גאליגן, ארה"ב 2007 – 2013) - הצל את החיים – הרוג את אלוהים!
פרידה (אסגהאר פארהאדי. אירן 2011) - היו אתם השופטים
רומא (אלפונסו קוארון. מקסיקו, ארה"ב 2018) - תיראו איזה יופי רקחתי מהחרא הזה
הנערים (חגי לוי, יוסף סידר, תאופיק אבו ואיל. ישראל 2019) - יצירת מופת של שקר נוראי
סיפור פשוט (דייויד לינץ'. ארה"ב 1999) - למי צלצלו הפעמונים
קריאה מהנה
על המחבר
יליד 1947. בגימלאות, לאחר ששימש מרצה לתסריטאות בחוג לקולנוע באוניברסיטת ת"א, שם לימד מ-1980 ושימש במשך תשע שנים כראש מגמת התסריטאות בחוג. הקורס אותו לימד "מבוא לתסריטאות לקולנוע" נבחר בשנת 2012 על ידי השבועון "טיים אאוט" כ"קורס הבחירה הטוב ביותר באוניברסיטת תל-אביב".
לימד קולנוע ותסריטאות גם בחטיבה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובשלוחה באילת, במחלקה לתקשורת במכללה למנהל, במחלקה לקולנוע במדרשה לאמנות בית ברל, במחלקה לתקשורת במכללת אחווה ובלימודי ערב בבית אריאלה בתל-אביב.
היה שותף לכתיבת התסריט לסרט ''מסע אלונקות'', וכתב את התסריטים לסרטים ''שואה טובה'' (לפי סיפור מאת גבריאל דגן) ו''ארץ חדשה''.
פרסם שבעה ספרים בנושא כתיבת תסריטים וניתוח סרטים, וביניהם "על מה הסרט הזה" (דביר 1999), "החיים יפים, אבל לא ליהודים" (נ.ב ספרים 2000) שראה אור גם בארה"ב בשם "Life is beautiful, but not for Jews" (Scarecrow Press 2003), "תסריטאות" (נ.ב ספרים 2004), ו"בזרוע נטויה ובעין עצומה" (עולם חדש 2014).
כתב את הצגת הילדים ''המלך הלך לישון'' שזכתה בפרס ''כינור דוד'', מערכונים לקברטים סאטיריים שונים, ואת ההצגה הסאטירית ''קרמבו בעורף האויב''. פרסם ספרי ילדים לרוב - ''ברטה השמנה'', ''עצרת הינשופים'', ''הפיל מניו-יורק'' – ביחד ועם ציורים של דודו גבע, ואת ''אבא סבבה'', ו''האשה הכי כועסת בעולם' עם ציורים של אורה איל, ו''קוקוריקולום ויטה'' ו''הרואים בעננים'' – כולם בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן.
פרסם ספרי סאטירה ('זו ארץ זו?' - ביחד עם אחרים, ועוד) וספרי קומיקס רבים (''ספר מגוחך'', ''בנו של מגוחך'', ''מגוחך בעורף האויב'' - עם דודו גבע, ועוד). בשנת 2016 ראה אור ספרו "שטנה" – אוסף הנאצות שקיבל בפייסבוק בשל פוסט שכתב שם, מאוירים בידי הקריקטוריסט של עיתון ''הארץ'' עמוס בידרמן.
היה חבר מערכת ואחד מכותבי תוכנית הטלוויזיה הסאטירית ''ניקוי ראש'', וראשון כותביה של תוכנית הטלוויזיה ''זהו זה'', לה המשיך וכתב משך שנים ארוכות, ובין השאר גם את פינות-החידה של יאצק, בגילומו של שלמה בר-אבא, ואת "סערה בכוס תה" (שזכור ממנה לטוב המשפט האלמותי "זה לא אני, זה פופטיץ")
כתב מדורים סאטיריים וטורים אישיים ושימש כמבקר קולנוע, תיאטרון ותקשורת בעיתונות ('העולם הזה', 'דבר', 'הארץ', 'העיר', 'כל העיר', 'מעריב', 'ידיעות אחרונות', 'דבר ראשון' ו'גלובס') במשך השנים 1970 – 2010.
הרומן הראשון שלו "החיים קשים, הא?" ראה אור ב-2014 ב"כנרת-זמורה-ביתן". הרומן השני שלו ''בסוף כולם נמותו'' ראה אור ב-2019 בהוצאת "טפר", ונבחר להיות בין 12 המועמדים הסופיים לפרס ספיר באותה שנה. ב-2020 יצא לאור בהוצאת "פרדס" ספרו "אהבה קטלנית 977", וב-2021 ייצא לאור רומן חדש שלו, "שיתוק ילדים" בהוצאת "מרום תרבות ישראלית".
זה למעלה מתריסר שנים כותב מאמרי דעה שבועיים באתר עיתון "הארץ".
